מי היה יכול לדעת

ב־2008 יצא לאור גיליון מיוחד של השבועון האמריקאי "ניוזוויק", עם כותרת נבואית: "כולנו סוציאליסטים עכשיו". הכותרת שיקפה את המעורבות הגדולה של הממשלות ברחבי תבל בכלכלות בכלל ובמגזר הפיננסי בפרט: אלפי מיליארדים של דולרים הוזרמו מהתקציבים הציבוריים להצלה ולחילוץ של בנקים, חברות השקעה, חברות ביטוח, חברות מכוניות, חברות תעופה, תעשיות יסוד. המילה "הלאמה" החליפה את "הפרטה" כצו השעה.

לו המשיך "ניוזוויק" לצאת לאור כמקודם (הוא הפך לאמצעי תקשורת זניח) היו צריכים עורכיו להכתיר את גיליון הסיכום החדש שלו ב"כולנו לא סוציאליסטים עכשיו". בעשור שחלף המפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל־דמוקרטיות הובסו בבחירות ונעקרו מהשלטון. העשור התאפיין בעליית הימין הפופוליסטי הלאומני, במלחמות אזרחים עקובות מדם ובהופעתם וחיזוקם של מנהיגים סמכותניים על גבול הדיקטטוריים. אף לא אחת מההתפתחויות הללו נחזתה בתחילתו, או בהמשכו.

זה היה, אפוא, עשור רע מאוד לחזאים. כלכלנים ידועי שם הפיצו בו חזיונות של קריסה ושבר; נבואות הזעם שלהם החמיצו את ההתאוששות הכלכלית הגלובלית המתמשכת. עם ההופעה הראשונה של הפגנות השמאל הפופוליסטי בניו־יורק, בפריז, בלונדון ובאתונה הן קיבלו מעמד של צונאמי שישנה את פני הציביליזציה. בפועל, הן רק הכשירו את הקרקע לעליית הימין הפופוליסטי. הם לא חזו את טראמפ באמריקה, את ג'ונסון בבריטניה, את א־סיסי במצרים, את שי בסין ואת מודי בהודו. מי היה מאמין שנתניהו יישאר ראש ממשלת ישראל עשור שנים, וארדואן ראש הממשלה ונשיא טורקיה משך עשור. ושאסד ישרוד.

לא פחות איכזבו חזאי הטכנולוגיה. על הכבישים לא נעות מכוניות אוטונומיות, אין בבתים מדפסות תלת־ממדיות, יצרניות אופנה לא מציידות את בגדיהן ב"אינטרנט של דברים", ומטבעות וירטואליים מבוססי הצפנה כמו ביטקוין נדחקו לפינה האפלה. בינה מלאכותית עדיין בחיתוליה; תינוק אנושי בן שנה, מצאו באחרונה חוקרי המוח, מחשב את הסתבכויותיו באופן מדויק יותר מהמחשב הכי חכם. אפילו צמיחת המסחר האלקטרוני הייתה, במבט רחב על העשור, איטית מהתחזיות.

לא יצאו לשוק תרופות נגד אלצהיימר ולא חיסונים נגד גידולים ממאירים. רפואה מרחוק עדיין רחוקה מאוד.

פייסבוק דעך ללא חידושים מרעישים, ורשתות ווטסאפ וטוויטר הפופולריות רק השלימו את מהפכת המסרים המיידיים שהתחילה לפני כעשרים שנה.

לא נפרצה דרך טיפול במשבר האקלים; העולם המפותח הקטין את זיהום האטמוספירה, העולם המתפתח הגדיל את הזיהום, והטמפרטורה הגלובלית עלתה בקרוב למעלת צלסיוס אחת. גם זה לא נצפה.

ומי היה מאמין שישראל בסוף 2019 תהיה כה דומה לישראל בסוף 2009? אותו דבר, ורק יותר: יותר מכוניות, יותר רכבות, יותר נסיעות לחו"ל, יותר טלוויזיה מקומית, יותר מקומות עבודה, יותר תלונות על מדיניות חינוך, בריאות ותחבורה, יותר רזרבות מטבע חוץ, יותר צעקנות בין־אישית, יותר גז טבעי ודירות הרבה יותר יקרות. לא נוצר "סדר עדיפויות חדש", כקריאת הקרב של המחאה החברתית. חמאס, אותו חמאס, התבסס בעזה; איראן, אותה איראן, התבססה בסוריה.

ההחמצה הגדולה הייתה במדיניות ה"שב ואל תעשה" כלפי הפלסטינים. לאחר תבוסת האינתיפאדה השנייה ועם ההתגייסות העולמית למלחמה בג'יהאד המיליטנטי, חוותה התנועה הלאומית הפלסטינית שקיעה עמוקה. הנושא הפלסטיני נעלם מהרדאר התקשורתי ומהשיח הציבורי בעולם בכלל ובמזרח־התיכון בפרט. דעת הקהל הבינלאומית והערבית הפסיקה כמעט כליל להתעניין בו. זו הייתה הזדמנות של פעם בעשור לממשלת ישראל לפתוח בשיח יעיל ושקט עם ההנהגה של הרשות הפלסטינית להסדרת היחסים ולסיום הכיבוש. אבל שום דיאלוג לא התרחש, המצב המדיני נשאר כפי שהיה. מבוי סתום, נפיץ ומשחית.

אפשר, אפוא, לסכם את השנים 2009 עד סוף 2019 כעשור של תחזיות שהתבדו, שינויים שלא נחזו ותקוות שנשארו תקוות. ˆ