כשנגה מתקשרת אליי ביום חמישי, אני תוהה אם כדאי לי לסנן אותה. היא אמנם החברה הכי טובה שלי כבר יותר מ־20 שנה, אבל אני כל כך שקועה עד הצוואר במצב המינוס שלי בבנק ובכתבה שאני חייבת לסיים, שאני בטוחה שהיא תסלח לי אם אני אחזור אליה אחר כך. "היא בטח מחפשת אותי בשביל התחתונים", אני חושבת, בעוד הטלפון ממשיך לזמזם ולרטוט על שולחן העבודה כמו איזה חרק מתכתי, "אין לי זמן לזה עכשיו".

כמה ימים לפני כן, נגה השאירה לי ווטסאפ: "מצאתי אתר מעולה לתחתונים לא יקרים מכותנה", כתבה, "אני קונה לך גם. איזו גזרה את רוצה?" כשקראתי את זה חייכתי לעצמי, כי זה היה כל כך חמוד וכל כך טיפוסי לנגה. הבחורה הזאת צרכנית נבונה יותר מאבא שלי, ובכל פעם שהיא מוצאת אתר קניות מוצלח במיוחד, היא תמיד־תמיד דואגת לקנות משהו קטן גם לי.

ועדיין, אני שוקלת לסנן אותה, כי ככה זה שנייה לפני שהעולם מתנפץ, את לוקחת את הכל כמובן מאליו. את החברה הכי טובה, את המחוות היפות שהיא עושה בשבילך, את העובדה שהיא מכירה אותך כל כך טוב שהיא יודעת שאת מסננת אותה וממשיכה להתקשר ולהתקשר. "רגע", אני חושבת בעוד האייפון ממשיך לרקוד על השולחן, "זה בעצם לא מתאים לה". נגה היא אולי האדם הכי משחרר שאני מכירה. היא לא מתקשרת אליי פעמיים ביום כדי לחפור, היא לא מחברות־האשמה המעיקות האלו שנעלבות אם בדיוק היית במסיבת חנוכה של הגן ושכחת לחזור אליה. זה אחד הכאבים הכי גדולים שלה, שמרוב שכולנו יודעים שהיא חזקה ועצמאית ומסתדרת לבד, אנחנו מפספסים לפעמים את הרגעים הנדירים שהיא באמת צריכה משהו. ועכשיו זו כבר הפעם השלישית שהיא מתקשרת אליי, אז אולי כדאי בכל זאת לענות?

בדיעבד אני מאמינה שזה היה כוח עליון, מישהו ששמר עליי למעלה שגרם לי לענות לשיחה הזאת. כי אם לא הייתי עונה, נגה הייתה אולי ממשיכה לקנות לי תחתונים ולחייך אליי את חיוך הכוכבים שלה, זרוע הנמשים העדינים, אבל משהו בינינו היה נגמר. היא הייתה רואה בי את משענת הקנה הרצוץ שאני באמת, עם כל ההיעלמויות האלו שלי למחילות בנות שבועות בכל פעם שיש לי טיפה מצברוח. "מה?" אני נובחת לה לתוך הטלפון, ואז שומעת את הקול שלה. קטן, שבור, כבוי כאילו כיבו את כל הנרות בקצה שלו, הוא אומר רק מילה אחת: "דנה".

לפעמים מספיקה רק מילה אחת כדי שהעולם יפסיק להסתובב, וזה מה שקורה כרגע. "עברתי תאונה", נגה אומרת, ואז, ורק אז, פורצת בבכי גדול. היא נשמעת כמו תינוק חסר ישע, כמו מישהו שהתנפלו עליו בסמטה והכו אותו במוט ברזל, והלב שלי לא עומד בזה, להיות הקול הרחוק הזה שבוקע מקופסה, כשכל כך ברור שהיא צריכה שאני אחבק אותה ואחזיק אותה עכשיו. היא בוכה כל כך חזק, שאני לא מבינה מה בעצם קרה מגבב המילים המשתנקות שלה. בדיוק אז הפרמדיקית מהאמבולנס לוקחת את הטלפון. "חברה שלך נפגעה מרכב שדרס אותה", היא אומרת, "היא בהכרה ונראית בבדיקה ראשונית יחסית בסדר, אבל היא מבקשת שתפגשי אותה באיכילוב".

אני מחפשת ג'ינס נקי בערמה שעל הכיסא, אומרת לעצמי לבחור גם סוודר חם, כי תמיד נורא קר בבתי חולים בלילה. וכל הזמן מזכירה לעצמי את מה שהפרמדיקית אמרה: "תעשי לי טובה, אל תיכנסי לפאניקה ותיסעי בזהירות לאיכילוב, תשמרי על עצמך, זה הכי חשוב". אבל במונית בדרך לבית החולים אני לא מפסיקה לבקש מהנהג שייסע יותר מהר, כי אני חייבת להגיד לחדר מיון יחד עם האמבולנס. אבל הנהג לא מתרשם, הוא מנהגי הספינקס האלו שנוסעים בשתיקה רועמת ורואים רק את הקרחת העבה שלהם מאחור. "יש פקקים, גברת", הוא אומר בסוף, "אני לא יכול לבטל את הפקק".

אני מנצלת את ההזדמנות כדי לשאול את עצמי למה היא התקשרה אליי ראשונה, למה לא לבן הזוג שלה, יונתן. הוא אוהב אותה מאוד, הוא מקסים והאבא של הילדים שלה, למה אליי ולא אליו? אני שולחת אליו סמס. "אתה יודע מה קרה לנגה?" "לא", הוא עונה לי מיד, "אני באפריקה. מה קרה?" ואז אני מבינה, הוא בנסיעת עבודה בכלל, רחוק כמה יבשות מפה, ומה עם הילדים שלהם, הם לבד? מי שומר עליהם? למזלי הטוב, יונתן נשאר רגוע. יש זן כזה של אנשים, הם הופכים לכפור, לנטיף בהיר ורציונלי של קרח כשקורה דבר נורא. תוך כמה דקות הוא מברר איפה הילדים, שומע שהם אצל השכנה ומתקשר לשתי הסבתות שיבואו להחליף אותה.

אני מגיעה לחדר המיון, מתחילה לרוץ במסדרונות, מפילה חב"דניק מופתע אחד בדרך, ואז, אני רואה אותה. עומדת לבדה בתור שמול חדר הבדיקות. "מאמי", אני טסה אליה, אבל היא הודפת אותי בשתי ידיים, "אל תחבקי אותי", היא אומרת ושוב פורצת בבכי, "כואב לי נורא". ועכשיו אני פתאום רואה אותה כמו שצריך. יש לה דם על רגל שמאל ודם גם על השכפ"ץ המרופד של האופניים. הג'ינס שלה קרוע באזור הברכיים, כתמים של אספלט ובוץ בכל מקום.

נגה מספרת לי מה קרה. היא נפגעה כשניגשה לטפל באמא פצועה בכביש. ועכשיו היא מבקשת ממני לבדוק מה קורה איתה, ומה קורה עם התינוק שהיה בעגלה ומה עם הנהג. "בעצם לא", היא אומרת, "אני לא רוצה לדעת. ומה אם הם מתו, אוף, מה אם הם מתו".

זה כל מה שמעניין אותה עכשיו, את החברה הכי טובה שלי - לא העובדה שהיא מדממת ושכואב לה רצח ושאפילו עוד לא באו לבדוק אותה מרוב שחדר המיון בתפוסה שמזכירה בית חולים בבומביי - מה קרה לשאר הגיבורים הכפויים של הדרמה. אם הם נשארו בחיים. "כל כך טיפוסי", אני חושבת ומסתכלת עליה, היא חיוורת כמו קיר ולא מפסיקה לרעוד לרגע, "החברה הגיבורה שלי. מי עוד חוץ מנגה היה רץ ישר להרגיע אישה פצועה שהוא לא מכיר ולא חושב על עצמו בכלל?"

כן, נגה היא גיבורה, ובכל זאת עברו כבר 20 דקות ועדיין אף אחד לא בא לבדוק אותה. אמנם הייתה אחות מקסימה שהסתכלה בדאגה על הפציעות שלה, אבל אז היא נקראה שוב לחדר הבדיקות. וזה כבר בלתי נתפס. הבחורה עברה תאונת דרכים, לכו תדעו אם יש לה פגיעת ראש או דימומים פנימיים, חייבים לצלם אותה. ובכל זאת נותנים לה לעמוד בתור עם כל הגברים המצוננים שבאו לכאן כי הם בפרנויה שזו שפעת, פשוט לעמוד עם כל הפציעות והדם והג'ינס הקרוע שלה, ולחכות.

"אני מצטערת", אומרת אחת האחיות תוך כדי תנועה, ורואים עליה שהיא מתכוונת לזה. אין לה ברירה אלא להצטער ולהמשיך לטוס לדרכה בין כל אשכולות הזקנים, החולים והפצועים שעומדים במסדרונות ומחכים שמישהו יתייחס אליהם, כי ככה נראה בית חולים ישראלי אחרי כמה שנים של ליצמן בתור שר הבריאות.

בסוף אני ניגשת לדלפק. כבר עברה שעה וחוץ מלמדוד לה חום ולקחת דם, עוד לא בדקו את נגה. אני כמובן לא היחידה, הדלפק מפוצץ מרוב קרובי משפחה מודאגים, הם גוהרים על הפקידות ונאבקים ביניהם על הפירור הנדיר - קצת תשומת לב לחולה הפרטי שלהם. "רגע, מה אמרת?" הפקידה הג'ינג'ית שולחת אליי מיד מבט חד ממשקפיה, "תאונת דרכים? היא מתלוננת על כאבים? תביאי אותה מיד אליי, היא חייבת לעבור צילום".

ובתוך כל זה, ערבות הדדית. פשוט סולידריות מרגשת של ישראלים שאף ממשלה לא אכפתית לא תצליח לנצח. והנה אבא מהשכונה שגם הוא נפגע בתאונה, מתעלם מהרגל הכואבת שלו ומציע לשמור לנגה על תיק המסמכים כשהיא נכנסת לצילום. עוד מישהו רץ אחרינו עם המטען ששכחנו, מתנדבת עוברת עם עגלה ועליה סופגניות וממתקים. זה כבר נהיה קלישאה. להגיד ש"הישראלים הם אנשים נהדרים". אבל זה בדיוק ככה. אנשים נלחמים כאן כמו זאבים על הזכות שרופא יראה אותם, אבל ברגע שהם רואים בתור אישה שהילדה המתבגרת שלה בוכה וגונחת, הם אומרים, "יאללה, תיכנסו לפניי, שיהיה בהצלחה עם הבת, בעזרת השם".

בסוף מתברר שנגה לא נפגעה קשה מדי, כמה צלעות שבורות, זה מה שנחשב קל בתאונות כאלו. וגם האמא ההיא שניסתה לעזור לה, היא אמנם סובלת משברים מרובים ותישאר באשפוז במשך הרבה זמן, אבל לפחות הפעוט שלה בסדר והיא תצא מזה בסוף. אני יושבת ליד המיטה של נגה, רואה אותה נתקפת ברעד פתאומי ומבינה שהיא שוב משחזרת את מה שקרה לה. כל כך הרבה אלימות, כל כך הרבה צער וצעקות שבר של פצועים שאף אחד לא פנוי לשמוע, עוד יום ברחוב הישראלי, ואין אפילו את מי להאשים.

"קרה לך נס", אני אומרת לה, ומגלגלת לה על הקרסוליים זוג גרבי שינה ורודים וזוועתיים שהלכתי לקנות לה בדוכן בקניון. "איזה נס", היא אומרת, "דרסו אותי, רק את יכולה לראות בדבר כזה סימן לזה שאלוהים אוהב אותי".

ואולי היא צודקת, אבל בעיניי זה בכל זאת נס. יכולתי לסנן אותה, יכולתי גם לאבד אותה, פשוט לחזור היום הביתה בלי החברה הכי טובה שלי, זאת שאין לה תחליף. "סתמי או שאני שמה לך גם נעלי בית קיפי", אני אומרת ושולפת מהשקית את הזוג שקניתי ליתר ביטחון. "בזבזנית", היא אומרת לי, ועיניה הכחולות נעצמות.