יומן העשור של הצפרדע
משל הצפרדעים / כל השבוע סיכמה התקשורת את העשור, השנה, הניצחון של ביבי, הפלאפון של אפי נוה, ובסך הכל כלום לא הפתיע. אנשים פסימים מרטו גבה, האופטימים בירכו זה את זה, “סי יו נקסט ייר, נקסט העשור, נקסט הנקסטפליק”. והאדישים לעסו משהו, נניח סביח, או סתם רגע מביך (חרוז).
מודה שאני לא סובל סיכומי שנה ועשור. בעיקר לא את הדלילות המחשבתית בלהגיד את הצפוי. כלומר, שהעולם מפוצץ דעות קדומות שמייצרות את הרשע. "אז לך תצא מזה עכשיו", חשבתי, כמו מאיר אריאל, "ואיך אצא מזה עכשיו?" ובעודי שואל, ישר נכנסתי לשם.
אז על זה יהיה הטור, ויאללה, בואו נתחיל: מכירים את משל שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימית, הפסימית והריאליסטית?
"טוב, אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך", חשבה האופטימית. אבל דווקא אדישותה האופטימית גרמה לה לטבוע יחסית די מהר.
ואילו הפסימית חשבה: "וואו, איזה סיכוי יש לי?" ועל כן הייאוש שלה לחכות שתטבע גרם לה לפרפר בחלב ולשקוע לנצח.
והצפרדע הריאליסטית? היא הזיזה את רגליה כל הזמן כדי לצוף. וככל שעבר הזמן חשה לפתע מצע יציב וקשה תחתיהן. וכשהביטה מתחת לרגליה ראתה שבעזרת תנועות הרגליים שלה, היא בעצם חבצה (כך אומרים) את החלב לחמאה וניצלה. כלומר? הריאליזם שלה הציל אותה.
ומה זה אומר? שכולנו פסימים, אופטימים וריאליסטים. וגם אם יש כאלה שאומרים שהצפרדע גמרה, כולם בסתר ליבם יודעים שהיא אלופה בלהפוך חלב לחמאה. קוסמת.
מה קורה בסין / "עזוב מְשָׁלים", אני לוחש לעצמי ומתלבט בין אם לסכם את העשור או את השנה שהפכה את כולנו לזוגות נטפליקס (בבהייה משותפת בסדרות), בתום ימי הקריאה בספרים - שאובחנה לאחרונה כבדידות שהפכה אותנו בעשור האחרון לצפרדעים נוגות, בלי לדעת את זה.
חוץ מזה? אין חוץ מזה. דאעש הייתה ונעלמה יחסית, באמריקה יורים ביהודים ובלא יהודים, אופירה וברקו התחזקו, מכבי חיפה כבר לא פחחח, נועה קירל קיבעה את מעמדה בתור מיכל ינאי של הילדות ב־2019, עוד רקטה נורתה לכיוון ראשו של ראש הממשלה באספת בחירות. ובסין, איפה שערן זהבי מרוויח הון עתק על כל גול, קמה סינית קטנה בשם תרזה שו, שנלחמת באומץ נגד המשטר למען כל הרווקות הסיניות שרוצות משפחה (על ידי הקפאת ביציות). הבנתם? 2020 בסין הנאורה. איזו חשכה.
נעבור לפרסומות / לא מזמן, כשוונציה הוצפה וחשבו שהיא תטבע לנצח, משכה את תשומת ליבי פרסומת טלוויזיה ישראלית שפנתה אלינו באנגלית, כדי למכור לנו כיף בתוך מים חמים מהאדמה באתר העברי חמת גדר. והפרסומת השתמשה באלה המילים, ואני מצטט: “טוונטי פור סבן אין הבן”. או, בעברית צחה, 24/7 בגן עדן. (אולי לפני שנגיע לגיהינום?) האמת? אחלה פרסומת. סבן - הבן. חרוזים, ועוד באנגלית צחה. אין ספק שנעשית עבודה מעניינת במשרדי הפרסום בארץ כדי לייצר לנו עולם מקביל מול זה שאנחנו חיים בו. עובדה שכשננעלתי על פרק מהסדרה המצוינת של אלון בן־דוד שעסק בחיסולו של חסן סלאמה, היה רגע שבו הפרסומות נמשכו לנצח וחשבתי שתוך כדי, המוסד יתחרט ולא יחסלו אותו.
גם אני קיבלתי לאחרונה כמה הצעות לשימוש בשיריי או בי ממשרדי פרסום. ובכולן, או שאכלו לי את המילים המקוריות או שאכלו אותי. האמת שהייתי מצטט לכם בכיף את ההצעות למילים המביכות, אבל לא נעים לי. רק אומר שאתם לא רוצים לדעת מה רצו לעשות נניח מהצעה לשימוש ב'גבר הולך לאיבוד' לטובת בזק.
חדר גדול וריק / אז אלה החיים. ומי שקובע אותם זה "הם". מי זה הם? כל אלה שמשוטטים לנו בראש וירטואלית וחופרים לנו בנשמה.
דַּמו בנפשכם אותנו חיים במעין חדר גדול וריק, שכל רגע מילאנו אותו בצעצועים, מבלאק פריידיי ועד ימי שלישי עם סרט בשלייקס, מבחירות סדרתיות ועד טילים בדרום, ואותן שאלות פרוצדורליות כמו: "האם חסינות היא כלי מוצדק? האם הפרקליטות היא שלבקת חוגרת צודקת שעסוקה בעצמה? והאם אפשר לחסל את חמאס ואיראן? וכמובן, אוי ואבוי, איך הרשינו ליוטיוברים לשלוט בנפש ילדינו. טוב, עובדה שהרשינו.
חוץ מזה, קיבלתי השנה ציון 70 בגיל. יהורם גאון (מזל טוף) 80, צביקה פיק גם 70 (ותודה לאל כיכב בפסטיגל בעוד טרנטינו החתן שלו עושה עלייה לצומת יהודה המכבי־ויצמן). וכיוון שהשפעת בארץ נהייתה קשה חוסנתי השבוע. וגם כשלא הרגשתי טוב למחרת, לא פירסמתי פוסט שמדווח על זה. ובלי כל קשר, בפרוס השנה הנוכחית, אולי היינו זקוקים בעיקר לחיסון נגד טמטמת.
עוצמת האש והשפעת / הרמטכ"ל כוכבי ביקש לפני שבוע שנתחיל להתכונן מנטלית לסדרה הבאה של המלחמה על הבית, כי עוצמת האש על העורף תהיה גדולה. כלומר, לפני שהתחלנו להתרגל (מנטלית) לעוצמת השפעת, הופיעה עוצמת האש. ברררר.
וככה התחלנו להתכונן לעשור הבא בהפחדות. ובשאלות כמו מה זה בינה מלאכותית, האם טעם האבוקדו יישאר כמו שהיה (חסר לו שלא), ולמה האשכוליות בעץ שלי בכפר קטנו יחסית לשנה שעברה? האם זו מגמה בגלל משבר האקלים?
ובעיקר השאלה הגורלית, "מה יהיה איתנו?" לא. לא מה יהיה בסופנו, כי סופנו ידוע. או שאלות פחות גורליות, כמו האם נקנה דירה באתונה או ירוחם? מי השף הבא? מי הזמר הבא? מה הטרנד הבא (אחרי הסליים שמת והטיק־טוק בדרך) והאם נמשיך להתרוצץ כמו הוביטים עם טרולים בשדות התעופה בדילים של לואו־קוסט?
וולקאם טו עזה / אז אפשר היה להתאבל כמטאפורה על שתי הצפרדעים שטבעו בדלי החלב. ומצד שני לְבַכּוֹת במהלך השנה את הנשים שנרצחו או את קורבנות תאונות הדרכים והמנופים, למרות שלא הכרנו אותם. וחוץ מזה, קשה לקלוט עדיין איך האוקיאנוסים הפכו בעשור האחרון לשדות פלסטיק, או כמה גדולים הפערים בין מה שנדמה לנו שיש ומה שבעצם אין. ולמה אנחנו כל הזמן מתעסקים עם המנוולים והרכילויות ופחות עם יופיו של האדם.
וכמובן, הפוליטיקה תפסה עדיין את ראש מעיינינו, ובסוף השנה נדמה שפוטין לא אוהב אותנו כמו שמכרו לנו, כי עובדה שנעמה יששכר לא חזרה הביתה. ורק ‘פאודה’ האלמותית והמופלאה עם השם החזק "וולקאם טו עזה" חזרה. (שם שהזכיר לי משום מה את הספר ‘חסמבה בקרבות - רחוב בעזה’ שקראתי בגיל 12). הפרק הראשון קצת התנועע באיטיות, אבל בסוף בא הבום.
לטרלל אותנו / ב־2019 התרחשה לנגד עינינו מלחמת בני אור בבני חושך. רק מי היו בני החושך ומי בני האור? כמובן, מלבד גרטה תונברג, לוחמת האקלים הקטנה.
אז מסביב אנשים פקחו עיניים לרגע כדי לעצום אותן, בעיקר כדי לא לראות את האמת השקרית. והיו כאלה שחשו שהכי גרוע זה שאם הם יירדמו לרגע, הם יגלו שהם נעלמו לעצמם. וכל הזמן היו שם טראמפ ואֶחָיו שהמשיכו לטרלל אותנו (המילה החדשה) בתשוקה הטראמפית שלהם להמשיך לשלוט בבני האדם, למרות שכאילו הודחו, נאשמו, סורסו וקרסו.
והצפרדע הריאלית? אחרי שניצלה היא קפצה מעל מצע החמאה בזהירות, נכנסה למכולת, קנתה לחמנייה טרייה, מרחה אותה בחמאה שלה ואכלה, תוך שהיא שרועה מבסוטית בכורסתה ומקרקרת מול נטפליקס: "החיים הם סדרה מתמשכת. מה זה משנה איזו שנה ואיזה פרק זה. העיקר שניצלתי".
לפנייה לכתב/ת 
