אין מכילה

השבוע באמצע הלילה – מה אמצע, יותר גרוע מאמצע, משהו כמו ארבע לפנות בוקר – אהובתי העירה אותי מהשינה. הרגל כאבה לה. ממש. כאב ברמה של להעיר אותי.

התעוררתי. אמרתי לה שזה בגלל כל הפילאטיס הזה שהיא התחילה לעשות משום מקום. הבאתי לה מים וכדור שמסוגל להפוך גם סייח נמרץ לסוס מת. חיבקתי. עיסיתי. הרגעתי. חיבקתי עוד. ליטפתי את הראש. עזרתי לה למצוא תנוחה לא כואבת. התכרבלתי איתה. ואז, בלב, קיללתי את האמ־אמא שלה – סבתא ריבה עליה השלום – שלא ידעה שיעור פילאטיס מימיה אבל הביאה לעולם נכדה שגומרת לי את הלילה בארבע לפנות־בוקר. לא אמרתי כלום.

אני קורא לזה הכלה.

הכלתי את המצוקה של אהובתי, ואחר כך גם את שלי.

עכשיו תראו; אני לא טיפוס מכיל. על האריזה שלי כתוב במפורש: "אינו מכיל בשיט. עשוי להכיל שיירי אגרסיות וטראומות ילדות". כלומר, אני יודע לעשות לא מעט דברים בחיים – חמישה, פעם אחרונה שספרתי – אבל הכלה מעולם לא הייתה אחד מהם. למעשה, כשרק הכרתי את אהובתי והתחלנו לגלות זה בזה עניין חוזר ונשנה, קרה לה מקרה עגום ונעקרה לה ציפורן כתוצאה מהתנגשות בארגז כבד. בתגובה מלאת אמפתיה, עזבתי אותה.

|

לא הכלתי את הכאב שלה. כלומר, מה היא חושבת לעצמה – שאני אסתובב בציבור, או בבית, עם בחורה בלי ציפורן? כל העסק הזה הרתיע וקצת דחה אותי – בכל זאת, אנשים רציניים אמורים להסתובב עם הציפורניים שלהם עליהם – ובאיזה אופן משונה גם עיצבן אותי.

קשה לי להסביר למה, אבל באותם ימים נטיתי להתרגז כשאנשים אהובים סביבי נחלשו, נזקקו או ביקשו ממני לעשות להם מסאז', לעזור להם לעבור דירה או לבוא איתם לשבעה.

לא ידעתי להכיל אותם.

בקושי הצלחתי להכיל את עצמי – וגם אני, לרוב, גלשתי לעצמי מכל הכיוונים.

הייתי, אני מניח, מלא מדי בעצמי, ודי רדוד מלכתחילה, מכדי שיהיה שם מקום להכיל משהו, או מישהו, נוסף.

זה די טיפוסי לאנשים בגיל התחלתי מסוים. אבל גם הביאו בחשבון שהמילה עצמה – הכלה – בקושי נולדה בתקופה שלפני הנוכחית, ואפילו כיום, רוב האנשים שתנסו לדבר איתם על "הכלה" יחשבו שאתם מחפשים להוציא מהם וידוי שגם הם רואים 'הכלה מאיסטנבול'.

כי מה זאת בכלל ההכלה הזאת? בגדול, מדובר ביכולת לראות אנשים אחרים. לשמוע אותם. להתעניין בחייהם ובמצוקותיהם ולהציע להם תמיכה מבלי לחשוב שזה, בדרך כלשהי, עליך או למענך. אהובתי, למשל, ידועה כאחד האנשים המכילים בהיסטוריה (רביעית בדירוג הטופ 5, אחרי פלורנס נייטינגייל ולפני מרים פרץ). למעשה היא מכילה כל כך, עד שאני די משוכנע שאם הייתה נקלעת למשפט אייכמן היא הייתה יותר מהצד של "טוב, תבינו אותו, הוא בא מרקע משפחתי מסובך, הייתה תקופה לא קלה אז והוא בסך הכל ניסה איכשהו להתפרנס".

יש אנשים כאלה; הם מכילים מטבעם. אתם רוצים (וצריכים) להתחתן איתם.

ויש אותי. ואת רוב שאר האנושות. אנחנו לא נולדנו מכילים במיוחד, אבל ככל שהחיים מתקדמים, נראה שהם מרוקנים אותנו מספיק כדי לפנות לנו מקום להכיל אחרים.

גם אני למדתי, בהדרגה, להכיל. הילדים היו השיעור הראשון שלי, כי ילדים מלמדים אותך שיש בעולם משהו חשוב יותר ממך: שנת הצהריים שלך בשישי־שבת. ומעבר לזה, אתה נדרש – מרגע שהם נולדים – להכיל את מצוקותיהם על בסיס שעתי, עד לרמה שבה כשהם יגיעו לגיל שבו יגידו – והם יגידו – "אני שונא אותך", כבר תוכל להבין שזה לא באמת עליך, הם לא באמת שונאים אותך. וגם אם כן, אתה תמשיך להציע בתגובה את הסחורה היחידה שיש לך ממנה מלאי בלתי מתכלה: אהבתך אליהם.

אבל אני כבר סיימתי עם המבוא להכלה (רוב השיעורים מועברים כאמור על ידי הילדים) ועברתי להכלה למתקדמים (רוב השיעורים מועברים כשאשתך מעירה אותך לפנות בוקר וכשאמא שלך מתחילה להתבלבל ולקרוא לך בשמו של אחיך או בשם גנרי אחר כלשהו). הנה, רק לאחרונה הכלתי, בנשימות עמוקות ובקול מרגיע, את בכייה של האחיינית שטילפנה לבשר שעשתה תאונה עם הרכב המשפחתי שהשאלנו לה. קיבלתי את זה במלוא ההבנה (אם כי, ראבק, למה דווקא החודש? קולטת כמה הוצאות יש לנו החודש?!).

הבעיה מתחילה כשאנשים קולטים עליכם, לאורך זמן, שאתם מכילים. שאתם תהיו שם בשבילם כמעט בכל מצב ודרישה. כי עכשיו שאתם נתפסים ככאלה, אתם תידרשו "להכיל" גם את הבריון השכונתי שצורף לכיתה של הילד הטוב שלכם. ואתם תידרשו "להכיל" את האמא ה – בוא נאמר – לא לגמרי יציבה, שמציפה את הווטסאפ הכיתתי. ואתם תיתבעו "להכיל" את כל האנשים בעבודה שלא יהיו מסוגלים להכיל לעולם אף אחד מלבד עצמם. ומובן שתצטרכו להכיל את החרדי מטיסת אל על שלא מוכן בשום אופן לשבת ליד מחצית מאוכלוסיית העולם. ולהכיל הפרדה בבית הספר החילוני שלכם לצורך מפגש עם תלמידים דתיים שצריך, כמובן, להכיל אותם. ולהכיל את ההוא שעוקף את כל הפקק המרומזר בפנייה שמאלה ונדחף באגרסיביות לראשו, כי לכו תדעו, אולי הוא כורע ללדת. ולהכיל – לטובת המולדת ותאגיד הגז הבינלאומי – את האסדה שהוקמה קרוב מספיק לבית שלכם כדי לשבש לכם את האוויר תחת איזו הסוואה סמנטית בשם "נישוב".

ומתישהו אתם מוצאים את עצמכם מכילים כל כך הרבה – מילדיכם, ממשפחה קרובה ורחוקה, מחברים, מהעבודה ומהמדינה – עד שאתם תוהים האם לא הפכתם לסתם מכל אנושי, או שאולי חציתם זה מכבר את הקו הבלתי נראה שבין הכלה לפראייריזם לשמו.

ומי יכיל עכשיו אתכם – אתם, שהכלתם את כל השאר?

כי אפילו לאסי דיין של ‘בטיפול’ הייתה את גילה אלמגור ללכת אליה בימי חמישי ולפרוק משהו מתכולתו.

ומדי פעם אתם חושבים לעצמכם שאולי היה עדיף לא להתחיל עם זה בכלל. פשוט להישאר אנוכיים לגמרי או ילדים – האנשים היחידים שלא נדרשים להכיל כלום, ונהנים, זמנית, מהכלה תמידית על ידי סביבתם. כי רוב הזמן עכשיו, אתם פשוט רוצים מישהו להניח את הראש שלכם על ברכיו ולייבב, ושיבין אתכם ואולי גם יגיד לכם משהו מנחם שיצליח לטעון אתכם מחדש.

מישהו מכיל מספיק.

כמו שאתם למדתם להיות, עבור יותר מדי אנשים אחרים.

raanan@y-i.co.il