שני 01 ביוני 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 01.01.2020
    מדריך הטרמפיסט
    היום זה כבר מסוכן, אבל כמה מהרגעים היפים (והמטורפים) של נעוריי היו בטרמפים
    חנוך דאום

    1.

    לפני כמה שנים עצרתי טרמפ למישהו יום אחרי יום. זה היה מוזר, כי זכרתי שיש לו רכב. ביום השלישי שראיתי אותו בתחנה עצרתי שוב ובנסיעה שאלתי מה הסיפור. הוא הסביר ששללו לו את הרישיון. למה שללו לו? הישארו איתנו.

     

    2. 

    אני לא מרשה לילדים שלי לנסוע בטרמפים. זה מסוכן. עד כדי כך אני חושש מנסיעה בטרמפים, שהשכרתי לאחרונה רכב קטן מחברת השכרה, הזול ביותר שהיה, שמטרתו היא ששני ילדיי הגדולים יחלקו בו. מה שלא הבאתי בחשבון, כי אני אדם שלא מביא דברים כאלה בחשבון, הוא שנהגים חדשים לא יכולים לנסוע על רכב מחברת השכרה, וכך יצא שמדי בוקר כשאני יוצא לשגרת יומי, אני עומד ברמזור עם אוטו מושכר קטן ודי טחוב, ומביט בעיניים כלות באחד מילדיי המשקיף עליי מהרכב שלצידי ברמזור, כשהוא כמובן נוהג ברכב המשפחתי המטופח והמרווח. זו תורה וזו שכרה.

     

    העיקר שלא ייסעו בטרמפים. לנו לעומתם, לא הייתה ברירה. גדלתי בגולן ואם הייתי מחכה לאוטובוסים כדי להגיע מהבית לישיבה בירושלים, לא הייתי מגיע עד היום. 

     

    3. 

    לעולם לא אשכח זאת: בכיתה י׳ נסעתי מירושלים לרמת הגולן. יצאתי בטרמפים והתחלתי להתגלגל, תחנה אחר תחנה. ניסים גדולים לא היו, אבל אני התגלגלתי לאיטי: מהישיבה מישהו לקח אותי לגבעה הצרפתית, משם היה לי טרמפ לצומת אלמוג, משם מישהו לקח איתי למפגש הבקעה ומשם לאחד הקיבוצים הדתיים ומשם היה לי טרמפ לבית־שאן. בבית־שאן עמדתי שעה ורבע עד שהיה לי טרמפ לצמח ומשם המשכתי להתגלגל לכורסי ולבני יהודה ומשם לצומת פיק ואז לאבני איתן ומשם, סוף־סוף, מישהו לקח אותי בואכה כביש הגישה המוביל לרמת מגשימים, הכור בו חוצבתי. זה לקח שבע שעות ו־11 כלי רכב שונים. לקחתי את התיק, הודיתי לטרמפ האחרון והתחלתי לצעוד לכיוון היישוב, עניין של שבע דקות הליכה. לפתע עצר רכב לידי. יצחק ערמוני ז״ל נהג בו. הוא היה תושב היישוב ושימש אז כמדומני כמנכ״ל מועצת ישע. הייתי מרחק ארבע דקות הליכה מהבית אבל הוא כבר עצר ואמר, יאללה תעלה חנוך, אחסוך לך כמה דקות ברגל. ״תודה״, השבתי. ״אני באמת עייף. הגעתי עכשיו בטרמפים מירושלים. אני שעות בדרכים. מאיפה אתה מגיע?״ ״אני גם מגיע מירושלים״, הוא השיב בשקט. 

     

    עברו 30 שנה ואני עדיין זוכר את הרגע העצוב הזה שבו הבנתי שהאיש היקר שלוקח אותי 200 מטר עד הבית, היה יכול לקחת אותי מירושלים במקום כל הנדודים. אבל ככה זה היה פעם. לא היו קבוצות טרמפים בווטסאפ והיית מסתובב בעולם בנחת, אולי מפסיד טרמפים פוטנציאליים, אבל נמצא בלולאות זמן כאלה, סוג של שלוות נדודים סטואית שכבר אי־אפשר להשיג היום. 

     

    4. 

    אני זוכר את הפעם הראשונה שכן היה לנו טלפון בזמן הנסיעה בטרמפים. זה היה אחד הדברים המוזרים שעשינו: אני ובן דודי שמוליק נהגנו בחופש לנסוע בטרמפים ברמת הגולן לנחלי האזור. היינו קמים בבוקר ונוסעים למפל היהודיה, הולכים ברגל עד הבריכה הראשונה, שוחים וקופצים וחוזרים הביתה. היום גם אם תשלמו לי לא אעשה זאת, אבל זה בגלל שאני מקולקל, וכי הייתי מאז באייפל ובמפלי הניאגרה וגם בחופי תאילנד וזנזיבר. אבל לא היו לי רגעים מתוקים ומאושרים יותר מהרגעים שבהם נכנסנו בשעות בוקר של אותם ימי קיץ למימיו המתוקים והקפואים של נחל יהודיה. גם הנסיעה בטרמפים שיעשעה אותנו. יש משהו בנעורים של פעם, אולי בנעורים בגולן, שהיה חסר דאגות. אתה אף פעם לא ממהר באמת. מכל מקום, באחת הפעמים שנסענו בטרמפים עצרנו בציר המפלים ליד הפנייה ליישוב יונתן, שבו גרה אחותי, וגילינו שיש שם טלפון בצומת, מוחבא תחת עץ. מדובר היה לפני תקופת הסלולרי ואנשי היישוב התקינו טלפון של בזק, כנראה בשביל מי שיגיע בלילה לצומת וירצה לקרוא לבן משפחה שייקח אותו לתוך היישוב. שיעמם לנו קצת בטרמפיאדה, אז חייגנו בחיוג המהיר והגענו למזכירות היישוב. מזכירת היישוב ענתה לשיחה ושאלה מה אנחנו רוצים. האמת שלא רצינו כלום. לא הייתה מטרה לשיחה. הטלפון היה שם אז צילצלנו. בנקודה הזאת משום מה, כנראה כדי שהמזכירה לא תבין שסתם צילצלנו, ביקשנו לדבר עם גיסי. מיד הלכו לקרוא לו. הוא בדיוק היה במכולת ואחרי חמש דקות הוא הגיע לטלפון מתנשף. "מה העניינים", צהלנו. "בסדר, מה קרה", הוא שאל. "כלום לא קרה", השבנו בחדווה, "סתם יש פה טלפון שאפשר לחייג ממנו רק למזכירות אז צילצלנו. איך הולך?" "אבל זה טלפון חירום למי שנתקע", אמר. "אתם רוצים שאבוא לקחת אתכם?" "לא, לא, אנחנו נוסעים הביתה, סתם צילצלנו להגיד שלום". "מהטלפון חירום?!" שאל גיסי. "טוב", מיהרנו, "נהיה בקשר. ביי". 

     

    אני לא יודע אם רמת הטמטום שלי ושל שמוליק עוברת בסיפור הזה. מה שיפה הוא שגיסי הצדיק אפילו לא כעס עלינו, אלא בעיקר נשמע מיואש. מדי פעם בנסיעות ארוכות כשמחשבותיי נודדות אני חוזר לרגע הזה ותוהה: מה בעצם רצינו ממנו? למה בגלל שהיה שם טלפון היינו צריכים לצלצל, מה חשבנו לעצמנו כשביקשנו שיקראו לו והבנו שמחפשים אותו כעת ביישוב? שומר פתאים אדוני.

     

    5.

    חזרה לאדון שלקחתי טרמפ. במהלך הנסיעה שאלתי אותו מה קרה, למה שללו לו את הרישיון, וכך הוא ענה: נלכדתי במכמונת המהירות כשאני על 180 קמ"ש, חנוך, וכשהשוטר עצר אותי שאלתי בפרצוף מיתמם: מה קרה, נסעתי מהר מדי? ״לא״, השיב השוטר, ״טסת נמוך מדי״.  

     

    שבת שלום.

     


    פרסום ראשון: 01.01.20 , 18:29
    ידיעות אחרונות