שגיא הוא המורה ההומו המוצהר היחיד בבית ספרו. חן היא האדם הלהט”ב הראשון שרוב התלמידים שלה פגשו. חני בטוחה שהחיים שלה היו נראים אחרת אם רק הייתה לה מורה כמוה, ודניאל מאמין שהיציאה מהארון מול התלמידים שלו הייתה החשיפה החשובה בחייו. וכולם מצהירים שהרגע הזה, המכונן, שבו סיפרו לתלמידים שלהם על נטייתם, היה עבורם ניתוץ הקירות האחרונים שסגרו על החופש.
אבל מעבר לקתרזיס אישי, כולם מסכימים שלכל אקט כזה יש ערך חינוכי. במשך שנים מאכלסים את משרד החינוך שרים שאינם ידידותיים במיוחד לקהילת הלהט”ב, כשהשיא הגיע בשנה החולפת עם רפי פרץ, שאף הביע תמיכה בטיפולי המרה. מערכת החינוך ב־2019 כבר מכילה תלמידים טרנסקסואלים, אבל רשמית, עדיין לא קיים שום פרוטוקול שמנסח כללי התנהגות למורה מהקהילה שרוצה להיחשף מול תלמידיו. יותר מזה: אחוז ניכר של מורים להט”בים נותרים בארון מפחד שאם יחשפו משרתם בסכנה, חושבים פעמיים איזו תמונה להעלות לרשתות החברתיות ומה להגיד - ובעיקר לא להגיד - בחדר המורים.
מנגד, ישנם גם יותר ויותר מורים שמרגישים צורך, אולי אפילו חובה, לצאת מהארון מול התלמידים שלהם בדיוק כדי לשנות את השיח. ב־2018 הם אף התאגדו לארגון מגמ”ה, המונה כיום כ־600 מורים גאים. הקבוצה מקדמת מערכי שיעור ותוכן פרו־להט”בי, שיח עמיתים, הכשרות והתייעצויות, מאבק בטיפולי המרה והסדרת תנאי העסקה למורים גאים. כעת, ארבעה מורים ומורות מסבירים למה היה להם חשוב להראות לתלמידים שלהם מי הם באמת, דווקא עכשיו.
שגיא פרידמן (33), רווק, מחנך כיתה י”א ורכז שכבה בתיכון אורט נעמי שמר בגן יבנה. מתגורר במושב בניה
אם לא הייתי הומו, לא הייתי מורה. כי להיות להט"ב זה קודם כל להיות אחר, שונה. ובתור אחר, אני רגיש לשונות ולבני אדם בכלל - זה דייק אותי כבן אדם וגרם לי להבין שחינוך זה בשבילי. כשסיימתי את לימודי ההוראה והתחלתי לעבוד כמורה ומחנך בתיכון, במפגש הראשון עם המנהל, סיפרתי על עצמי וזרקתי באגביות שאני חי עם בן זוג. אני ממש זוכר שהרגשתי שכל העתיד שלי יושב בידיים שלו ושהמילים שיגיד או יצלקו אותי או ייתנו לי מקום וביטחון. והמנהל אמר, “יופי, אני שמח לשמוע”.
כמה חודשים אחר כך יצאתי מהארון מול הכיתה. כשהייתי תלמיד, היציאה מהארון הייתה הישרדותית, אקט שהייתי חייב לעשות כדי להתקיים. היציאה מהארון כמורה הייתה למען התלמידים כדי להראות להם שהם יכולים להיות מי שהם כבני אדם. עשיתי שיעור חינוך לקראת יום הסובלנות. דיברנו קצת, הצגתי סרטון, ואז שאלתי אם הם חוו איזו דחייה חברתית. לכל אחד היה משהו לספר ואז אמרתי, גם אני חוויתי דחייה חברתית כשיצאתי מהארון.
הייתה דממה. 38 תלמידים בכיתה ואף אחד לא פצה פה. זה היה רגע קסום שאני נוצר מאז בליבי. בהפסקה הם ניגשו, שאלו שאלות. סיפרו על חברים ושכנים ובני משפחה. תלמיד אחד סיפר שתמיד התבייש באחותו הלסבית. תלמיד אחר אמר שגם הוא רוצה לצאת מהארון. מאז, בכל תחילת שנה, אני נכנס לכיתה ואומר בפשטות, "אני שגיא ואני הומו". אני כבר לא טורח לשבץ את המידע הזה בשיעור חינוך סביב קבלת האחר והשונה. אני הומו וזהו. זה מעשה משחרר והמסר הכי חשוב שאני יכול להעביר לתלמידים שלי.
רוב התלמידים מגיבים יפה, אבל יש תלמידים שקשה להם. באחת הכיתות היה לי תלמיד שהפסיק לתקשר איתי. הוא לא ענה להודעות שלי והגיב בהתעלמות מוחלטת. כשלקחתי אותו לשיחה, הוא אמר, “יש לי בעיה איתך”. שאלתי, “זה קשור לאיך שאני בוחר ללמד ולחנך? כי בתחום הזה אפשר לתקן ולשנות”. והוא אמר, “זה אתה כבן אדם. אני שונא הומואים, קשה לי איתם”. ואחרי כל זה הוא עוד אומר לי, “שמע, זה לא אישי”. אמרתי לו, “אני לא יכול לשנות את מי שאני. אם אתה מרגיש שהעובדה שאני הומו תפגע בסיכוי שלך להצליח בלימודים אז אעזור לך לעבור כיתה, אבל אם תרצה להישאר, אהיה שם בשבילך”. הוא בחר להישאר ומאז אין משקעים.
תלמיד אחר אפילו לא דיבר איתי באופן אישי. ההורים שלו התקשרו אליי וסיפרו שמאוד קשה לו בגלל הנטייה המינית שלי והוא לא מבין למה אני בכלל מדבר על זה בכיתה. בעקבות השיחה נפל לי האסימון. פתאום הבנתי למה התלמיד הזה מתחצף, עונה בזלזול ולא מקבל את הסמכות שלי. שאלתי את האמא, “מה את מציעה לעשות?” והיא אמרה שצריך לתת לו קצת זמן והזדמנות להכיר אותי לעומק. זה מה שעשיתי ועם הזמן הילד התהפך, למד להעריך אותי ולהיעזר בי, ומאז הוא מקבל את הסמכות שלי ונותן בי אמון. ועדיין התחושה הזו שלתלמיד קשה איתי בגלל מי שאני, מתסכלת. הרי זה לא תלוי בי. לפעמים אני נדרש להגיד לתלמידים שהזהות המינית שלי היא לא משהו שבחרתי. זה משהו שקיבלתי במתנה. ובכל פעם שהופכים אותה לקללה זה מקטין אותי, מכבה ומחליש.
כך הרגשתי כששר החינוך רפי פרץ המליץ על טיפולי המרה להומואים ולסביות. הרגשתי אגרוף בבטן. זו הייתה אמירה מאוד קשה, כי המשמעות היא ששר החינוך שולל אותנו כבני אדם. כשהייתי בתיכון, כל משבר שעברתי נראה לי כמשהו קיומי. היום אני שקול יותר ובטוח במי שאני, אבל עבור ילדים גאים, תלמידים שעדיין בארון, האמירה של שר החינוך מסוכנת ומסכנת, כי היא יוצאת נגד הלגיטימיות שלהם בעולם.
גם כמורה לא קל לפעמים. הסטטיסטיקה אומרת שבטווח החמש שנים הראשונות 80 אחוז מהמורים עוזבים את המערכת מכל מיני סיבות. מאוד קשה למורים צעירים להיכנס למערכת שמרנית. אנחנו במידה רבה נתונים לחסדיהם של מנהלי בית הספר וצוותים חינוכיים. לפני ארבע שנים ביקשתי מהמנהלת לתלות את דגל הגאווה בבית הספר. היא הסכימה אבל היו מורים שלא ראו את המעשה בעין יפה, ופנו אליה בדרישה להוריד את הדגל. היו גם הורים שהתנגדו. היו שפנו אליי ואמרו, אני לא מבין למה צריך לתלות דגל, אני תולה דגל של סטרייטים? זה הסעיר אותי. אבל המנהלת התעקשה והייתה לצידי. אני מאמין שכמו שכל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו, מורה גאה צריך רק את המנהל שיעמוד מאחוריו. כל השאר כבר יגיע מאליו.
חן עמרם (28) מורה לתנ"ך בתיכון עתיד בלוד, רכזת מעורבות חברתית, גרה ביפו, בזוגיות עם המשוררת תכלת זוהר
עד שלא הייתי מורה גאה, לא ממש הייתי גאה. אני מרגישה שהיציאה מהארון מול תלמידים הייתה ניתוץ של הקירות האחרונים שעוד סגרו על החופש שלי, וברגע שעשיתי את זה יכולתי להיות גאה. להיכנס עם זה למערכת החינוך – על המבניות שלה, השמרנות, ההנהגה שלה כרגע – זו פעולה שהיא במהותה מרד.
כשהייתי תלמידה החוויה שלי הייתה בדידות וחוסר נראות. בגלל שלא היה מקום למצוקות שלי בבית הספר, האשמתי ושנאתי את המורות. חלק מהחלום שלי להיות מורה נבע מהרצון לשנות את בית הספר. אני חושבת שההוראה היא מקצוע שמרפא ומתקן. אבל ההבנה המוחלטת שאני חלק מהקהילה הגאה, הייתה ב־2015 במצעד הגאווה בירושלים. ראיתי את ישי שליסל פורץ לתוך המצעד. אני זוכרת המולה, ריצה, צרחות, דם, אנשים על הקרקע. וגם את הרגע שאחרי. היינו צריכים להמשיך לצעוד בנקודות הדקירה, על שלוליות הדם. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני רוצה וצריכה קהילה.
ובכל זאת, בשלוש השנים הראשונות שלי כמורה התנגדתי אידיאולוגית ליציאה מהארון מול התלמידים. לכולם אמרתי שאין שום סיבה להטיל על התלמידים את המשא הזה, אבל האמת הייתה שפחדתי מהם ומההורים ומהצוות החינוכי. הדברים השתנו לפני שנה וחצי, כשנסעתי לברלין ונקלעתי במקרה למצעד הגאווה בעיר. בתוך כל החוגגים ראיתי משאית של מורים גאים. זה היה הרגע שבו החלטתי לפתוח קבוצת פייסבוק ולאגד את המורים הגאים. הלוואי שהייתי יכולה לקנות גם משאית.
לפני שנה וקצת התחלתי ללמד בבית ספר התיכון בלוד. גם שם לא רציתי לצאת מהארון. שיכנעתי את עצמי שממילא יודעים עליי בגלל הפעילות שלי ברשת. רק כשהשתתפתי בסדנת הכשרה להתמודדות עם סוגיות להט"ביות בבית הספר מטעם ארגון חושן (לחינוך והסברה של הקהילה הגאה) הבנתי שזה לא מספיק. המנכ"לית סיפרה שכשהיא הייתה תלמידה היו שמועות על הנטייה המינית של מנהל בית הספר שהפכו למסר קשה של הסתרה. חשבתי על עצמי וידעתי שלא אוכל להעביר לתלמידים שלי מסר כזה. כמה שבועות אחר כך נכנסתי לכיתה, רשמתי את המילה להט"ב באותיות גדולות על הלוח ואמרתי, “אני חלק מהקהילה הגאה, ואני מזמינה אתכם לדבר איתי על הנושא”. זה היה רגע של שחרור מטורף. ההבנה שאני יכולה להיות עובדת משרד החינוך במדינת ישראל, ומחוץ לארון.
רוב התלמידים והתלמידות שיצאו בפניי מהארון אמרו לי שאני האדם הלהט"בי הראשון שהם פגשו. תלמיד אחד סיפר שהוא סבל מהצקות בבית הספר היסודי כי הוא היה "יותר מדי הומו". הייתה תלמידה שכל כך חששה מהתגובה לנטייה המינית שלה בבית, שהגיעה למקום של סיכון. נוער להט"בי מצוי בסיכון גבוה לבריונות, למצוקה ולניסיונות התאבדות ודמות חיובית להזדהות איתה יכולה להציל חיים.
בטיול השנתי שני תלמידים שהיה ברור שהם הומואים, ביקשו שאפנה אליהם בלשון נקבה. אז שאלתי בצחוק, מתי אתן הולכות לישון? ופתאום ראיתי איך העיניים נדלקות ואיך הם עפים בז'רגון קהילתי. וככה, בבת אחת, יכולתי לראות איך נערים שהיו מכווצים מרוב ניסיונות להסתיר את הנשיות שלהם הולכים ונפתחים והופכים לדיוות.
עדיין לא כולם מקבלים את החשיפה שלי ברוח טובה. פעם תלמידה ניגשה אליי ואמרה, "אני לא חושבת שהנטייה שלך היא הדרך שבה אנשים אמורים לחיות כמשפחה”. התברר שיש לה אח גאה שהמשפחה לא מוכנה לקבל. בפעם אחרת נתקלתי בתלמיד שהופנה על ידי הרב שלו לשיחות שהן סוג של טיפולי המרה. זה זיעזע אותי. הייתה לי אפילו מנחה פדגוגית שהמליצה לי לא לצאת מהארון בבית הספר. בקבוצת המורים הגאים למדתי שזה לא מקרה בודד, ושיש מורים טרנסים שמפטרים אותם כשמגלים. ולנו עוד יש פריווילגיה לבוא ולהתראיין, אבל יש מורים רבים שלא יתראיינו כי יסכנו את מקום העבודה שלהם.
זה לא מפליא. מה עושים כששר החינוך, הבוס שלי שאמור לייצג אותי, מתנער ממני? כשרפי פרץ אמר את מה שאמר על טיפולי המרה ויצאנו בקמפיין מאוד נרחב, הוא ניסה להזמין אותנו לפגישה וסירבנו אמרנו שלא ניפגש עד שלא יחזור מדבריו ויסדיר בנהלים. היכולת שלנו להפגין ולפעול בתוך מערכת הייתה שיעור מאוד חשוב בדמוקרטיה. זה גם היה סיפור הצלחה, כי הווא חזר בו, אבל זה היה מאוד קשה. בהפגנה דיברתי נגד טיפולי המרה, וממש פחדתי שאולי המנהלת תגיד משהו למפקחת ואני אאבד את מקום עבודתי. אבל גם לא יכולתי לשתוק. כי מה תלמיד אמור להרגיש מאמירה כזו, שצריך לתקן אותו?
חני גולדנגרין (31), מורה לאנגלית בתיכון בליך ברמת־גן, מתגוררת בתל־אביב. באפריל האחרון נישאה לעדי
עד גיל 26 חייתי בהכחשה מוחלטת. הייתי סוג של טום־בוי, ובניגוד לאחותי שרקדה בלט ושיחקה עם ברביות אני העדפתי סופרמן ולגו. חברות שלי מהקהילה הגאה צוחקות עליי שאפילו נעלי פקקים היו לי אז איך למען השם לא הבנתי שאני לסבית. ואז פגשתי בירושלים את מי שלימים תהיה אשתי. היינו הולכות ברחוב יד ביד, ובירושלים זוג לסביות הן לא מחזה נפוץ. הרבה פעמים ספגנו הערות בסגנון "אפשר להצטרף?" "אולי תנסי גבר?" בירושלים הומואים מקבלים מכות ולסביות סופגות הטרדות.
כבר בראיון הקבלה לבית הספר כמורה הנחתי על השולחן את המידע שאני בזוגיות עם אישה, אבל ידעתי שהזהות המינית שלי תעלה באיזה אופן גם מול התלמידים. מאוד התלבטתי. ידעתי שלא אוכל להגיד בטבעיות, שלום, אני המורה לאנגלית ואני לסבית, אבל הייתי מאוד ערה לנושאים שעוסקים במגדר והגבתי בחריפות בכל פעם שנאמרה המילה “הומו” כקללה. עד שבאחד השיעורים קיימנו דיון בכיתה על מגדר, ותלמידה אחת אמרה פתאום, “המורה, אני יכולה לשאול אותך משהו אישי?” נדרכתי. התלמידה שאלה, “המורה, את לסבית?” ואני עניתי כן. זה היה רגע מכונן. כל התלמידים קפצו עליי במטח של שאלות. עניתי לכולם והרגשתי שזה הדבר הנכון ביותר לעשות. הופתעתי שהם ביקשו מידע לא ממקום רכילותי אלא מתוך סקרנות אמיתית. זה מאוד חיזק אותי להמשיך לדבר על הנושא גם בכיתות האחרות.
באחד השיעורים תלמיד שלא ידע עליי התחיל לדבר בצורה מאוד בוטה על הומואים. התלמידים היו נבוכים ובסוף אמרו לו, “המורה שלנו לסבית”. הוא הסתכל עליי מבולבל והמום. הדיון התלהט, והתלמיד התפתל קצת ובסוף הצליח לשאול, “איך לסביות בכלל עושות את זה?” החלטתי שאם הוא אזר אומץ לשאול את השאלה המביכה הזו, אענה לו בגובה העיניים. ניסיתי להעביר מסר של להיות עם הבן אדם הנכון, לברר מה נעים, לעשות הכל בהסכמה. התלמידים היו מרותקים.
גם ההורים בסך הכל מאוד מקבלים, ועדיין אמא לאחד התלמידים שלחה את המחנכת להגיד לי שהיא קצת חוששת כי אני "כזאת". זה היה מוזר ולא נעים, אבל המשכתי כרגיל, ושנה אחר כך כשאשתי ואני התארסנו, האמא הזו שלחה לי הודעת מזל טוב עם המון לבבות. ולפעמים מאד קשה למורים צעירים להיכנס למערכת שמרנית. אנחנו גם נתונים במידה רבה לחסדיהם של מנהלי בית הספר. במבחן התוצאה, כשאנחנו שלמים עם עצמנו ולא חיים בהסתרה, אנחנו זוכים לגיבוי ולתחושת שייכות גם מהצוות וגם מהתלמידים. כשאני הייתי תלמידה, הייתי עמוק בתוך הארון. הרבה פעמים אני חושבת עד כמה החיים שלי היו נראים אחרת אם רק הייתה לי מורה אחת כמוני.
דניאל סגל־באומגרטן (38), מחנך ורכז מקצועי בחטיבת הראשונים בגני תקווה. בזוגיות עם אורן, אב לתאומות בנות עשרה חודשים. מתגורר ברמת־גן
"כשהתחלתי לעבוד בבית הספר לא הסתרתי את הנטייה המינית שלי. זה היה מונח על שולחן המנהל בדיוק כמו העובדה שפירסמתי שני ספרי שירה. התחלתי ללמד היסטוריה ואזרחות בחטיבה ובאחד השיעורים התפתחה שיחה על מיעוטים. אחד התלמידים הזכיר את הקהילה הגאה, ותהה אם יש מורים הומואים בבית הספר. לא הגבתי, אבל בסוף השיעור אמרתי שאני רוצה להתייחס לשאלה הזו. התלמידים הזדקפו והקשיבו. אמרתי, “אני הומו ויש לי בן זוג”. אני זוכר את ההלם על הפנים של התלמידים. את הדממה והקשב. אבל הרגשתי מצוין. ידעתי שזה היה הדבר הנכון. אנחנו יוצאים מהארון עשרות פעמים בפני אנשים ישנים וחדשים שנכנסים לחיינו, אבל אני חושב שהחשיפה מול התלמידים שלי הייתה אחת היציאות מהארון הכי חשובות בחיי. כי היא נתנה לתלמידים שלי אפשרות לפגוש נציג גאה במציאות היומיומית ולא דרך כוכבים שיצאו מהארון בטלוויזיה.
התגובות כלפיי מעורבות. תלמידים פונים ומספרים לי בזמן אמת או בדיעבד על הקשיים וההתלבטויות שלהם בנוגע לזהות המגדרית. הם משתפים בחששות מול המשפחה ובתהליך עצמו ולפעמים מבקשים שאפנה אליהם לפי מגדר שבחרו לעצמם, לא בהכרח המגדר שנולדו לתוכו. אני מכבד את בקשתם, מקשיב, מעודד, מייעץ, וככל שהשיח על הקהילה הגאה מעמיק בבית הספר, אני מבין עד כמה הוא חשוב, אפילו קריטי.
אבל יש גם התמודדויות, כינויי גנאי. מורה קולגה שלי אמר לי פעם שאני לא צריך לכעוס על הילדים שמשתמשים בכינויים האלה כי זה טבוע בשפתם, והם לא באמת מתכוונים למשמעות הזאת. אני חושב שזה נכון, ובכל זאת בכל פעם שאני שומע ילדים צועקים למישהו “הומו”, אני אומר להם, תחליפו את הקללה הזו בשם דניאל, כי אתם הרי יודעים שאני הומו. זה גורם להם לחשוב על הדברים אחרת.
אחד הימים המקסימים ביותר בבית הספר היה בבוקר שבו הודעתי לתלמידים שאני נוסע לארצות־הברית לקראת הלידה של התאומות. זאת הייתה חגיגה של התרגשות. התלמידים שלי שמחו וחיבקו ובירכו ואפילו תלמידים מכיתות אחרות ומשנים קודמות התפרצו לתוך הכיתה. הייתה המולה גדולה ושמחת אמת. זו הייתה החוויה הכי משמעותית שלי כמורה וכמחנך כי הבנתי שמה שאני מביא לבית הספר חוזר אליי דרך התלמידים.
לפעמים יש ספקות. מורים מרימים גבה, הורים שואלים שאלות. אבל אני מאוד שלם עם ההחלטה שלי להנכיח את העובדה שאני מורה גאה בבית הספר. אני לא הייצוג היחיד שנכנס למרחב האישי שלהם. תלמידים בתיכון ובחטיבה נחשפים למידע באופן ישיר וגם בתת־מודע. הם יכולים לשאול, לקבל או לדחות אותו. אף אחד לא מכריח ולא מאלץ. הדברים מונחים על השולחן, ומי שצריך לוקח. מי שלא צריך מכיר ומכבד.
לאורך השנים היו בבית הספר שלי מורים ומורות מהקהילה הגאה שלימדו איתי במקביל אבל העדיפו להישאר בארון. במסגרת האינטראקציה בין הורים ותלמידים הם לא רוצים להכניס עוד קלף שעלול להיות מופנה נגדם. יש בתי ספר שבהם מורה גאה מרגיש מוגן ובתי ספר אחרים שבהם הוא מרגיש בסיכון, ויש כאלה שמראש לא נפנה אליהם כי הם לא יקבלו אותנו.
אבל מערכת החינוך היא לא של בנט ופרץ, אלא שלי ושל התלמידים שלי, ואנחנו לא צריכים את האישור של אף אחד ללגיטימיות שלנו. אני לא חושב שיכולתי להיות מורה אם לא הייתי מחוץ לארון, כי אני לא יכול לחנך תלמידים להיות עצמם אם לא הייתי מרשה לעצמי להיות אני".
