קרב ההישרדות של אליס מילר
בגיל 23 היא סללה את הדרך לנשים להתגייס לקורס טיס. יותר מ–20 שנה אחרי כן אליס מילר מצאה את עצמה במאבק נוסף, הפעם על חייה, נלחמת בבדואי שתקף אותה באכזריות בלב המדבר. אחרי שהצליחה לברוח ממנו, הוא התנצל וחטף מכות רצח מחבריו, וקבלת הסליחה שלו גרמה לה לחוש כלפיו אהבה. עכשיו היא מוציאה אוטוביוגרפיה, מדברת על החיים בהימלאיה עם בעלה ההודי שהקים איתה שם מלון, ועל הרגע שבו גילתה שנמר טרף את הכלבה שלה
אליס מילר לא מפחדת ממאבקים. בפעם הקודמת היו שם צה"ל ומשרד הביטחון והיא הכניעה אותם בנוק־אאוט ושינתה את התפיסה שנשים לא יכולות להיות טייסות בחיל האוויר. יותר מ־20 שנה לאחר מכן היא נאלצה לצאת למאבק נוסף, גם הוא בין המינים, אבל הפעם היא לא בחרה בו. לא היו שם שופטים ועורכי דין, רק נחישות גדולה.
"זה קרה לפני שלוש שנים", היא מספרת לראשונה על ניסיון האונס האכזרי שחוותה לבדה בלב המדבר, שם גילתה שאפילו היא - מי שהפכה סמל לכוח ולמאבק נשי - אינה מוגנת מגברים. "נסעתי לצפות בכוכבים. התמקמתי חצי ק"מ מאירוע קמפינג למיליונרים שכלל גם אוהל בדואי אותנטי עם כמה צעירים שעשו פיתות.
כשהדלקתי מדורה הם באו וישבו לידי. דיברנו קצת, ולפני שהם הלכו, אחד מהם הציע לי לסובב את הרכב שלי כדי שיהיה לי צל בבוקר ואוכל להמשיך לישון. בפועל, במעשה הזה כלאתי את עצמי בין המצוק לבין הרכב. אחר כך הלכתי לישון, ובאמצע הלילה התעוררתי מהשינה כי מישהו עם כיסוי בד על הראש עלה על הגג של הרכב, קפץ ממנו ונחת עלי. המכה הייתה כל כך חזקה, אני זוכרת שצרחתי מכאב, והמשכתי לצרוח".
מישהו שמע אותך?
"ידעתי ש־500 מטר ממני יש אנשים באירוע, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא שומע אותי כי אנחנו רחוקים והקניון מפותל וחוסם את הקולות. מאותו הרגע היה לי ברור שאסור לי בשום אופן לתת לו לרתק אותי, כי ברגע שזה יקרה, יכולת התגובה שלי לא תהיה מספיק חזקה. הוא ניסה לכופף לי את היד ולשים אותה מאחורי הגב כשאני שוכבת על הגב והוא יושב לי על הרגליים. הוא עשה את זה פעם אחת, והבנתי כמה זה מסוכן, אז עשיתי תנועה והעפתי אותו הצידה. ואז הוא השכיב אותי עם הפנים על האדמה, ישב על הגב שלי וריתק את היד שלי מאחורי הגב וישב עליה. בעטתי בו בכפות הרגליים והצלחתי להעיף אותו מעליי.
"ואז הוא התעצבן, תפס אותי בשיער והתחיל לגרור אותי על פני האדמה. זו הייתה אדמת לס קשה, הוא גרר אותי על הסלעים החדים, משך בשערות שלי ותלש אותן ופצע אותי בכל הגוף, אבל אני נלחמתי בו בכל הכוח. הוא ניסה כל מיני דברים ואני עשיתי כל מה שאני יכולה להקשות עליו. ידעתי שאני נלחמת על החיים שלי".
אמרת לו משהו?
"בשלב מסוים שאלתי אותו: 'היית רוצה שמישהו יעשה משהו כזה לאמא שלך או לאחות שלך?' וזה החליש אותו. הצלחתי לבעוט בו, וזה חיזק אותו מחדש. ואז התחלנו שוב להיאבק כשהוא מנסה לרתק אותי לאדמה ואני משתחררת. הוא רצה להוריד את המכנסיים שלו והיה צריך להתעסק עם החגורה שלו ועם החגורה שלי וזה נתן לי זמן להגיב. הצלחתי להשתחרר לכמה שניות ואמרתי לו שאם הוא רוצה לאנוס אותי הוא יצטרך גם להרוג אותי אחרת אספר לכולם. גם זה החליש אותו. הוא הכה אותי כל הזמן. בשלב מסוים הצלחתי להוריד את הכיסוי שלו מהראש וראיתי שזה הבחור מהאוהל הבדואי שדיבר איתי לפני שהלכתי לישון. למרות שנפצעתי בכל הגוף, הוא לא הצליח לאנוס אותי. בשלב מסוים הדפתי אותו הצידה. לא יודעת מאיפה היו לי כוחות, כי אין שום היגיון שאישה בת 44 תצליח להדוף נער בדואי בן 17 חזק וחסון. הצלחתי להיכנס לאוטו וברחתי משם".
× × ×
מילר נסעה עד שהגיעה לדרך חסומה שבה היו אנשים. הם ראו שדיממה מהפצעים וביקשו ממנה לצאת מהרכב. "כל הגוף שלי רעד מהמאמץ הפיזי של המאבק. נתנו לי משהו לשתות וכשסיפרתי מה קרה, הביאו את הבחור. הוא כבר היה רחוץ ונקי ואמר שאין לו מושג על מה האישה הזאת מדברת. אבל אני לא ויתרתי. לקחתי אותו לצד ושאלתי אותו למה הוא עשה לי את זה. אמרתי לו, 'אתה לא ילד, אתה גבר, כי רק גברים יכולים לעשות את מה שרצית לעשות לי, ואם אתה גבר, אתה חייב להתנצל ולבקש סליחה'. ואז הוא אמר, 'סליחה, טעיתי, לא יודע מה השתלט עליי'. אמרתי לו, 'אתה צריך ללכת לאנשים שעזרו לי ולבקש סליחה גם מהם'. והוא נבהל. אמר לי, 'אם אבא שלי יידע שניסיתי לאנוס אותך הוא יהרוג אותי'. אמרתי לו, 'אתה חייב לספר לו ואני סולחת לך בלב שלם'".
איך יכולת לסלוח?
"כי ראיתי את כל התמונה: מעמד האישה בחברה הבדואית, אלפי שעות הפורנו שהבחור ראה בטלפון שלו, את הבלבול שהוא חווה בין אמא שלו שעטופה מכף רגל ועד ראש לאישה בג'ינס קצר באמצע המדבר. ידעתי שיש סיכוי מאוד גדול לעשות תיקון גם לי וגם לו. והוא באמת סיפר לחבריו".
איך הם הגיבו?
"לקחו אותו לשבט והכניסו לו מכות רצח. כשיצאתי עם האוטו ראיתי שלושה גברים לוקחים אותו מהשטח, מרתקים אותו לאדמה ומכניסים לו מכות. אני לא שמחה שנתנו מכות למישהו אבל אין לי ספק שהוא היה צריך לעבור את מה שהוא עבר מהצד של הקהילה שלו ולהתבייש ולהיענש".
מילר נסעה לחברה בירושלים שטיפלה בפצעיה וישבה לידה בלילה ההוא. "הגבתי מאוד קשה. נסעתי הביתה לחוקוק ושבוע שלם לא יצאתי מהבית. אנשים נכנסו ויצאו כאילו זו הייתה שבעה. באו בעיקר נשים. הביאו אוכל וחיבקו ודיברו. הרבה גם שיתפו בתקיפות מיניות שעברו. הייתה שם מישהי שסיפרה שבגיל עשר היא עברה אונס בדרך לחוג טניס ומעולם לא דיברה על זה עד האירוע שלי".
למה לא הגשת תלונה במשטרה?
"הצלחתי להגיע לחברה שהפיקה את האירוע במדבר ודרכה יצרתי קשר עם אבא של הבחור וגם הוא התנצל בפניי. התלבטתי אם להגיש תלונה במשטרה. שוחחתי עם עורכי דין וגם עם פעילים מתחום הפגיעות המיניות והבנתי שהכלא הוא לא תמיד פתרון ושלפעמים אנסים יוצאים ממנו הרבה יותר חולים ממה שהיו כשנכנסו אליו. אני יודעת שיהיה קשה להבין אותי, אבל כשסלחתי לבחור הרגשתי התעלות. זה היה אחד מרגעי השיא המשמעותיים בחיי.
“האנס ביקש סליחה ואני סלחתי לו בכל ליבי. זה שיחרר אותי מהצורך להתמודד עם הפגיעה עד סוף חיי. ברגע שסלחתי יכולתי להמשיך הלאה כשאני משוחררת מההשלכות. הרגשתי חזקה מול התוקף בדיוק כמו שהייתי חזקה מול הממסד כשרציתי להיות טייסת. בשני המקרים זו הייתה ידיעה פנימית שאני בלתי פגיעה ושיש בי כוח באותה מידה לעמוד מול הממסד ומול התוקף".
את לא חוששת להעביר מסר לא נכון לנשים שחוו תקיפה?
"אני מכירה מישהו שאבא שלו, שהיה רב, פגע בו מינית, ושנים אחר כך הוא אמר בראיון שרגש הטינה זה לשתות רעל בתקווה שמישהו אחר ימות ממנו. אני מרגישה שהסליחה היא בדיוק ההפך מזה. אתה משחרר את עצמך מאינסוף דרמות שיכבידו עליך בעתיד".
מה את מרגישה היום?
"שמחה שזכיתי לעבור את החוויה הזאת ולשנות את מעגל האלימות".
מה?!
"נשבעת לך".
עברת חוויה איומה. איך את שמחה?
"אולי זה קצת כמו טיול, טרק מאוד קשה, שכשאת חושבת עליו את זוכרת רק את העוצמות של החוויה. משום שלא לקחתי איתי טיפה של רעל מהחוויה הזאת, נשארה רק העדנה של היכולת האנושית לראות אחד את השני".
ומה את מרגישה היום כלפי התוקף?
"אהבה מאוד גדולה".
איך אפשר לאהוב מישהו שתקף אותך?
"אני מרגישה שהוא עבר מהפך בחייו בזכות המפגש שלו איתי. בסופו של דבר כולנו אמהות וכולנו רואות את התינוק שלנו יוצא מהבטן ומתמוגגות מאהבה ושמחה, כל ילד וכל אדם הוא תינוק של מישהי, גם אם הוא עשה טעות".
כיום את חוששת לישון לבד בטבע?
"לא. עברתי חוויה רוחנית עמוקה באשרם של המורה הרוחנית שלי בהרי הפירנאים בצרפת וזה החזיר לי את היכולת לישון לבד וברוגע בטבע".
× × ×
בסוף היא לא הצליחה להיות טייסת. אחרי הבג"ץ ההיסטורי שהגישה בגיל 23 (כשהייתה עתודאית בלימודי הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון) מילר ניגשה למבחני המיון של הקורס היוקרתי אבל נפלה שם על סעיף "מוטיבציית יתר", בדיעבד הגדרה מדויקת מאין כמוה למאבק שניהלה. 56 נשים כבר סיימו קורס טיס בזכות אותה החלטה משפטית. מילר הפכה אייקון ישראלי, אבל נשארה על הקרקע. היא המשיכה בתפקידים נוספים במערך ההנדסי של חיל האוויר, ניהלה פרויקט מורכב של רכש מטוסים והצבתם בארץ, הייתה להבטחה גדולה אבל אחרי עשור עזבה בפתאומיות.
כיום מילר בת 47, נשואה ואמא למאיה (13) ושאנטי (7), חיה לסירוגין בקיבוץ חוקוק שליד הכנרת ובבית שבנתה בכפר שיווננדי בצפון הודו. היא הגיעה לשם בעקבות בעלה ההודי שאלב, אותו הכירה בטיול שעשתה אחרי הצבא. הוא היה מדריך קיאקים מקומי, היא חתרה בקיאק.
"התאהבתי בו בטירוף. הוא דובר אנגלית רהוטה כי אבא שלו היה מפקד חיל האוויר של צפון הודו. דיברנו שעות על מזרח ומערב, על הינדואיזם וגלובליזם. ראיתי אדם שציפור הנפש שלו מאוד קרובה לציפור הנפש שלי וידעתי שאתחתן איתו".
בתחילה התגוררו בצפון הודו. בנו מהיסודות ריזורט אקולוגי בכפר שלמרגלות ההימלאיה. "כרתנו עצים מהג'ונגל, אספנו אבנים מגדות הנהר ועבדנו ביחד עם הפועלים. ארבע שנים גרנו באוהל ליד המלון ואחר כך בבית שגם אותו בנינו לבד. היום יש לנו כבר שמונה חדרי אירוח ואולם יוגה ובריכה גדולה. בשנים הראשונות גידלנו את האוכל בשדה וקנינו מהכפרים אורז ועדשים. דגנו דגים בנהר וזה היה ממש כמו חופשה מתמשכת. היינו קמים בבוקר ועושים מה שהיום מביא. או שיורדים לנהר לרפטינג וקיאקים או מטיילים בג'ונגל או עושים יצירות עם מאיה והתינוקת שאנטי. ההורים שלי הגיעו לכמה חודשים בקיץ וההורים של שאלב הגיעו בחורף".
התגעגעת לישראל?
"היה הגעגוע לחברים ולפעמים גם חסר לי הגירוי האינטלקטואלי. השתתפנו בפעילות החקלאית בכפר, הייתי שותלת אורז עם הנשים והרבה פעמים השיחה עם המקומיים הייתה על אוכל, איך הילדים, איך הבריאות. זה קצת הגביל. בהודו גם אין בתי קפה או תערוכות וספריות, אבל יש את הטבע, טבע עצום שאפשר להסתכל עליו שעות. אנחנו יושבים בערב בחוץ, הילדים תופסים גחליליות ושמים אותן בעששיות וזו התאורה שלנו".
את הכפר שלכם תקפו כמה פעמים אסונות טבע.
"ההימלאיה הוא אזור מועד לפורענות. הטבע שם עצום, וכשיש טבע עצום אז קורים דברים עצומים. ב־2013 הנהר עלה על גדותיו ואנשי הכפר ירדו לריזורט שלנו וביקשו שנעזוב את המקום בגלל סכנת השיטפון. מיד העלנו לכפר את הילדים והאורחים ובעלי ואני נשארנו למטה, על המרפסת העליונה של בית המלון. היה שיטפון מטורף, דגים התחילו לקפוץ החוצה מהמים. עשרת אלפים איש נהרגו בשיטפון הזה, כפרים שלמים נמחקו ואני ובעלי פשוט עמדנו והסתכלנו על זה בלי שום יכולת לעשות משהו. אם המים היו ממשיכים לעלות היינו בורחים, אבל לא היה צורך. חלק מהקיר של המלון שלנו קרס וגם הבריכה נהרסה. הייתה שכבת בוץ גדולה ודגים מתים, אבל לא משהו שאי־אפשר לתקן".
והיה גם סיפור עם נמר.
"האדמות שקנינו לבית המלון בשיווננדי היו פעם טריטוריה של נמרים. אחרי שהשתקענו שם נמר היה מגיע מפעם לפעם לבדוק את הטריטוריה שלו. הוא נשך לנו כמה כלבים. לילה אחד הוא שוב הגיע והכלבה שלנו קיה התחילה להשתולל ולנבוח, קפצה מהחלון החוצה והנמר טרף אותה".
החיים של מילר הם מגנט של רגעים דרמטיים. מהם גם נולד ספרה 'אליס מילר' (בהוצאת עם עובד) שיראה אור השבוע ומביא את סיפור חייה. הספר נכתב במשך עשר שנים וסגנונו זורם וקולח, בדיוק כמו החיים שלה בין הודו לישראל. "כתבתי אותו כי אני מרגישה מספיק שלמה עם עצמי וגם כי אני חושבת שאנשים יכולים לקבל נקודת מבט שונה על החיים וחיזוק מהחוויות שעברתי. הספר לוקח את 'אליס מילר' הפלקט שכולם מכירים, וקצת משחרר אותי ממנו. כשאני מגיעה להרצאות אנשים אומרים לי: 'אנחנו מעריצים אותך', ואני שואלת את עצמי, 'מאיפה אתם בכלל יודעים מי אני? אולי אני עושה דברים נוראים בלילות?' אני לא רק אליס מילר מבג"ץ. אני לא רק סמל. כמות השעות שהשקעתי בספר היא משהו שקשה לתאר. זה הדבר הכי לא כלכלי שעשיתי בחיי, אבל זה גם אחד הדברים המענגים".
עוד ועוד סיפורים קופצים מחייה מלאי התהפוכות. "לפני 12 שנים, כשמאיה הייתה בת תשעה חודשים, נעקצתי על ידי יתוש בשדה התעופה של דלהי וחליתי בקדחת הדנגי. במשך חודש הייתי בסכנת חיים, עם פריחה מכל מיני סוגים על הגוף וחום של 42 מעלות שלא יורד. כשהגעתי לבית החולים כבר הייתי במצב מאוד מסוכן כי הדם התפרק והטסיות ירדו. אבל אני הייתי באופוריה, לא נלחמתי במחלה, הרגשתי קצת כמו על סמים, לגמרי מבסוטה. כשהולכים למות הגוף מפסיק לייצר חלב ומאיה שרק ינקה לא אכלה ולא שתתה כי היא לא הייתה רגילה לאוכל שאינו חלב אם. היא שכבה לידי בבית החולים ואפילו לא בכתה, ואני הסתכלתי על העיניים שלה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני הולכת מפה עכשיו כי הילדה צריכה אותי. וברגע שהחלטתי, הטסיות התחילו לעלות והתאוששתי. אמנם הייתי חלשה מאוד, ולקח לי שנה להבריא סופית, אבל החלב חזר כמעט מיד".
איך היה ללדת בכפר? איפה בכלל ילדת?
"את מאיה ילדתי בקליניקה של מיילדת הודית ואת שאנטי ילדתי במלון הסמוך לנהר בעזרת מיילדת מישראל. כשילדתי את שאנטי חברה הודית ילדה את הבן שלה בבית. שלושה שבועות אחרי הלידה ראיתי אותה קוצרת עשב לפרות בשדה. שאלתי אותה, איפה התינוק? והיא אמרה שהוא עם הסבתא והדודה והאחיינים. ושם הרגשתי לבד. כי בהודו האישה אחרי הלידה היא מלכה. יש אינסוף ידיים שמחזיקות את התינוק ומחבקות אותו".
איזו מלכה? היולדת יצאה לקצור בשדה כשאת שכבת במיטה נוחה בבית.
"היא ישנה במיטה נוחה בבית מחומם בלילה ובשמחה גדולה יצאה לקצור עשב ולקחת לעצמה שעת חופש מהעיסוק האינטנסיבי בתינוק. גם אני הייתי שמחה לחצי שעה בשדה כשמישהו אחר מחזיק את שאנטי. יש בהודו את הפעוטון הכי טוב בעולם וילדים נשארים בבית עד גיל חמש עם כל המשפחה והמשק ובעלי החיים והשדות הפתוחים. יש רכות מאוד גדולה בשנים הראשונות וגם לאישה יש משהו בהודו שמאפשר לה להגשים את עצמה במלואה".
לפי התקשורת העולמית נשים בהודו מתמודדות עם מקרי אונס קשים ואוזלת יד של הרשויות.
"סיפורי האונס מהודו הגיעו לעולם ולישראל בגלל שמישהו החליט להציף אותם מסיבות פוליטיות. כשהיה המקרה המזעזע של הבחורה שקבוצת הודים אנסה אותה כמה בימים בתוך אוטובוס, הייתה גם כתבה קטנטנה בעיתון 'הארץ' על קבוצת נשים אוקראיניות שהוברחו לישראל דרך סיני, נאנסו עשרות פעמים בדרך ונאלצו לעבוד כשפחות מין עד שהמשטרה שיחררה אותן. אף אחד בישראל לא יצא להפגין למענן, אף אחד לא הקים על זה מהומה. אבל בהודו, על אישה אחת שנאנסה כל ניו־דלהי יצאה להפגין וכל העיתונים בכל העולם עסקו רק בה. אני חיה בכפרים האלה ולא מכריחים שם אף צעירה להתחתן עם אנס או עם מישהו שלא מוצא חן בעיניה. להפך, מעמד האישה בתוך המשפחה בהודו גבוה מאוד".
אישה שנאלצת לקצור עשב בשדה שלושה שבועות אחרי לידה נהנית ממעמד גבוה?
"האישה בהודו אמנם עושה את רוב העבודה, אבל דווקא בגלל זה יש לה מעמד והשפעה על חיי היומיום. היא זו שקובעת מה יעשו ומה יקנו בכסף המשפחתי. מעמד האישה ההודית מאוד התחזק עם השנים, אם כי עדיין לא הכל ורוד ויש תופעות של משפחות שמעדיפות בנים בגלל שלבנות צריך לשלם מוהר".
× × ×
עם כל הכבוד לגן העדן ההודי, מילר רצתה לחזור לישראל. ב־2013 היא הגיעה לכאן עם משפחתה בפעם הראשונה ומאז הם חיים על הקו לסירוגין. בארץ המשפחה התיישבה בקיבוץ חוקוק שליד הכנרת.
גם את הבית שם בנו מילר ובעלה במו ידיהם, כשהצטרפו לקהילה הקטנה בקיבוץ שדוגלת בחיים משותפים. כיום הם כבר 84 משפחות ולרובן המוחלט אין טלוויזיה ומיקרוגל בבית.
"אם תבשלי תפוח אדמה במיקרוגל ותשימי בחצר, אפילו נמלים לא יגעו בו, כי המיקרוגל שינה לו את ההרכב המולקולרי", מתחלחלת מילר. הבנות שלה דוברות, כמוה, אנגלית, עברית והינדית. הבעל שלה מגדל ירקות בחוקוק ומפטפט בעברית עם השכנים. כשהם בישראל, המסגרת הלימודית היא בית ספר אנתרופוסופי.
"למערכת החינוך בישראל יש נטייה לעצב ילדים בדמותה. ואני מרגישה שבעולם של היום צריך לתת הרבה יותר חופש לילדים להביא את עצמם ואת ההתמודדות עם החולשות והעוצמות שלהם. בבית הספר בחוקוק אין מבחנים, הילדים לומדים ארבעה ימים בשבוע ויום בשבוע מטיילים. וגם הלמידה חווייתית. יש תקופת היסטוריה ותקופת מתמטיקה ולא קופצים מנושא לנושא. רק בכיתה ח', לפני המעבר לבית הספר האזורי, מלמדים אותם איך להתכונן למבחנים".
ובהודו?
"כשאנחנו בהודו הילדות משלימות את החומר בקצב שלהן ואין פערים. אני מאוד אוהבת לקחת את החיים ולנער אותם קצת במסננת. כמו פסטה. לסנן את קורי העכביש, וזה קורה מאוד חזק במעברים. אני חושבת שהיופי שווה את הקושי".
איפה הקושי?
"בפרידה מהחברים. בחוקוק יש לנו חבורת ילדים מאוד מפותחת, לכל כיון שתביט יש ילד, ויש המון פעילות משותפת של ילדים, ואז אנחנו מגיעים להודו, ובהודו יש מעט מאוד ילדים בכפר עם סדר יום אחר לגמרי והם לא החברים של הילדות שלי. נכון שצריך להתרגל בכל פעם, אבל אחרי אינסוף האטרקציות, אני מרגישה תענוג כשמגיעים לדממה הגדולה".
ובעלך?
"שאלב אוהב להיות בטבע".
הוא סובל כאן?
"כן. לא קל לו להיות זר בישראל ובעיקר לא בחברה המודרנית ועמוסת הטכנולוגיה. הקצב פה אינסופי והלב שלו פועם בקצב אחר. אבל הוא לגמרי זורם איתנו כי פה גדלתי ופה זה כור מחצבתי".
את מרגישה שהפכת לסמל בישראל?
"כן. אנשים מספרים לי כמה החיים שלהם הושפעו מהבג"ץ שהגשתי, במיוחד נשים שעשו תפקידים שלא היו פתוחים בפניהן לפני כן. נפגשתי עם לא מעט נשים שעושות תפקידים משמעותיים בצבא שסיפרו לי איזו השראה הייתי בשבילן להאמין בעצמן. יוצא לי לפגוש טייסות מפעם לפעם, בכנסים ובהרצאות והן מאוד מתרגשות ואומרות לי תודה. כשאני נכנסת לחדר אני שומעת רחשים בקהל, 'מיידלע, מיידלע'".
את ה"מיידלע" תרם לה עזר ויצמן ז"ל, מפקד חיל האוויר לשעבר ושוביניסט ידוע שהיה נשיא המדינה בזמן שמילר ניהלה את מאבקה. יום אחד הוא אפילו התקשר אליה, כדי לשכנע אותה לסגת. "תשמעי מיידלע", הוא נזף בה, "אני מבין שאת רוצה להיות טייסת, את ראית פעם גבר שיודע לסרוג גרביים? ראית פעם אישה עומדת חמש שעות רצופות בחדר ניתוח? ראית פעם אישה מנצחת על תזמורת?"
איך הגבת?
"אמרתי לו שיש אישה שמנצחת על התזמורת בטכניון ושבת דודה שלי מנתחת מוח. זה לא הרשים אותו. הוא אמר לי שביום שיצמחו לו שערות על כף היד תהיה אישה טייסת. הייתי בהלם שנשיא מדינת ישראל בשנת 93', לא רק חושב ככה, אלא גם מדבר את המחשבות האלה. ציפיתי ממנו ליותר. למדתי הנדסת אווירונאוטיקה וחלל לא כדי לגהץ ממחטות מעומלנות לבעלי שחוזר בערב מהציד. הבנתי שאין לאפליה הזאת שום סיבה. ובאמת כשהשופטת דליה דורנר שאלה את הפרקליטים של חיל האוויר בבג"ץ מה הטיעונים שלהם נגד נשים טייסות, הם אמרו בפשטות, 'אין טיעון'. והפסידו בדיון".
מה את חושבת על התקדמות הנשים בצבא כיום?
"בדיוק השבוע פגשתי מילואימניק שהיה בקורס הראשון שנפתח לנשים בזכות הבג"ץ שהגשתי. הוא סיפר לי שהמפקד שלו אמר אז, 'על גופתי המתה אישה תגמור פה קורס טיס'. ובאמת אף אישה לא גמרה אצלו את הקורס. בפאנל אצל דן שילון לפני 25 שנים ישבו רון חולדאי שהיה טייס קרב בעבר ויגאל בשן ועוד אנשים ידועים, וכמות השוביניזם שיצאה מהם בשיח על נשים בצבא הייתה מדהימה ממש. אני חושבת שאם כל אחד מהם היה רואה את התוכנית הזאת היום, הוא היה מתחבא מתחת לכיסא. מאז עבר זמן אבל עדיין מדובר בתהליך איטי".
למה לדעתך רק 65 נשים עברו את הקורס עד כה במשך קרוב ל־52 שנה?
"לא פשוט להיות אישה במיעוט בחברה גברית. רוב המפקדים גדלו בחברה שאין בה נשים טייסות. יכול להיות שהדור הבא יהיה שונה".
מילר אמנם לא סיימה קורס טיס בחיל האוויר, אבל להטיס מטוסים היא בהחלט יודעת. "בגיל 20, סבא שלי השאיר לנו ירושה בדרום־אפריקה. אני נסעתי לשם כי ההורים אמרו: 'תבזבזי את כספי הירושה על רישיון טיסה אזרחי ותשחררי אותנו מהחלום שלך לטוס'. אז לקחתי קורס טיסה אזרחי בדרום־אפריקה ולמדתי להטיס מטוס ולטוס עליו. הוצאתי רישיון, שכרתי מטוס, לקחתי שק שינה ומזרן ויצאתי לטיסת ניווט של שבוע ברחבי דרום־אפריקה. זו הייתה חוויה של שיכרון חושים מוחלט".
אז עכשיו היא פה. עוד אין תאריך חזרה להודו. בינתיים היא עובדת בעץ וברזל, מתרגשת לקראת צאת הספר ומתכננת את האקזיט הבא: הדרכת קבוצות לצפייה בכוכבים. למילר לא חסרים תחומי עניין ויכולות. "לפני הודו הייתי מנהלת פרויקטים בחברה תעשייתית גדולה שעוסקת במחזור פסולת עירונית", היא נזכרת במאבק נוסף שלה. "והייתי שותפה בחברה שבנתה בריכות שחייה טבעיות. התוודעתי לטכנולוגיות ניקוי טבעיות של בריכות ציבוריות ורציתי לבנות בריכה כזאת בחוקוק. משרד הבריאות טען שללא כלור לא ניתן להגן על בריאות הציבור. ומכיוון שיש מאות בריכות ציבוריות טבעיות ברחבי אירופה והעולם הבאתי נתונים לגבי האיכות המיקרוביאלית של הבריכות האלה, והגשתי בג"ץ נגד משרד הבריאות בדרישה לאפשר לי לבנות אותן".
שובו של בג"ץ אליס מילר?
"בג"ץ קבע שמותר לי להקים בריכת פיילוט בחוקוק. אבל כמות הסייגים ששמו לאישור הייתה כל כך גדולה מבחינה כלכלית שלא הצלחתי להוציא את הבנייה לפועל. כשהגענו לבית המשפט, השופטת מרים נאור הרימה את הראש מעל הניירות ושאלה, 'מי זאת אליס מילר?' נעמדתי, ומאור הסתכלה עליי ואמרה, 'את יודעת, לא על כל דבר מגישים בג"ץ'". ×
לפנייה לכתב/ת 
