"יום אחד אחרי הצילומים ב'פאודה' יצאנו כולנו לבר בתל–אביב. כשהוא נסגר המשכנו לטייל יחד על דיזנגוף. היינו כל כך שיכורים, חבורה של סמרטוטים על המדרכה, אבל אנשים שפגשנו ברחוב התייחסו אלינו כאל יחידה ללוחמה בטרור. למחרת הבנו - עדיף שלא נשתה יותר יחד"

כשטיילתי בהודו החלטתי לעשות נסיעה מדלהי לרישיקש על אופנוע, לבד. זה לוקח משהו כמו תשע שעות רכיבה. נסעתי כמעט כל הזמן ועשיתי מעט עצירות. באחת הפעמים שעצרתי לשתות מים הרגשתי שיש אווירה מוזרה באוויר. ראיתי שיש סביבי הרבה גברים ושהם מסתכלים עליי. הם הופתעו במיוחד אחרי ששלפתי את הקסדה וראו שאני בחורה. הייתה אנרגיה עוינת אז החלטתי לסגל לעצמי הליכה של ערס. התחלתי ללכת עם פישוק והנמכתי את הקול בשני דציבלים. שאלתי אותם איך מגיעים לאיזה כפר שהיה קרוב. הרגשתי ממש איך אני שמה שריון על עצמי. זה עבד. ברגע שהם ראו אותי ככה האווירה התחלפה והם לא העזו לעשות לי כלום.

שמעון ב'פאודה'. "די מטורף שיש אנשים שזה הסיפור שלהם" | צילום: רונן אקרמן

מזהים אותי בחו"ל

הפעם הראשונה שזיהו אותי בניו־יורק הייתה בביקורת הגבולות. ולי תמיד יש חשש ממשטרת ההגירה, בלי שום סיבה הגיונית. עברתי כמה מחסומים והגעתי לאחרון. הייתה שם מישהי שהסתכלה עליי ממש, במבט שהייתי בטוחה שאני הולכת לכלא. שנייה לפני שעברתי היא אמרה לי במבטא רוסי כבד להביא לה את הדרכון שלי. התפללתי שלא ייקחו אותי לכלא, ואז היא אומרת לי, "'פאודה', נכון?" אמרתי לה "כן", והיא שאלה מתי תשודר העונה הבאה כי היא אוהבת את התוכנית. אני לא חושבת שהייתי כל כך שמחה אי פעם להגיד שאני מתוכנית טלוויזיה.

צילום: יונתן בלום

להשתכר עם פאודה

ב'פאודה' אנחנו מאוד מגובשים כקאסט, יוצאים ומבלים יחד. אחרי הצילומים קרה באופן טבעי שרצינו להמשיך להיות יחד, אפילו בתקופת מעבר כשלא מצלמים. יום אחד לפני שנה יצאנו לבר בתל־אביב, וכשהבר נסגר כי כבר היה מאוחר המשכנו לטייל יחד על דיזנגוף. היינו כל כך שיכורים שלא קלטנו כמעט כלום. נראינו כמו חבורה של סמרטוטים שמשתרכים על המדרכה. מה שמצחיק זה שאנשים שפגשנו ברחוב התייחסו אלינו כאל יחידה ללוחמה בטרור. הם קראו לנו בשמות של הדמויות שלנו. החלטנו לא לענות בחזרה כי היינו שיכורים מדי. מאז אותו לילה קיררנו את הבילויים ואמרנו שעדיף שלא נשתה יותר יחד.

לעבור לינץ'

יום אחד הייתה סצנה שצילמנו בכפר־קאסם והייתה ממש מפחידה. זו הייתה הסצנה שבה אנחנו נחשפים ואז רוצים לעשות עלינו סוג של לינץ'. מה שהיה אמור לקרות לפי התסריט זה שההמון היה צריך לנדנד את האוטו שלנו ולהיות אלים. במציאות הדברים היו אפילו יותר לוהטים מזה. השחקנים שניענעו את האוטו היו ממש משולהבים, הם אפילו לא שמו לב לבמאי שצעק 'קאט!' זה היה מפחיד. לא הייתה באמת סיבה לפחד אבל זה הרגיש כאילו זה קורה באמת. די מטורף שיש אנשים שזה הסיפור שלהם.

לחגוג במוסטנג אדומה

את ההודעה שהתקבלתי ל'פאודה' קיבלתי כשהייתי באל־איי. בדיוק ביקרתי שם חברה ונסענו למאליבו במכונית שהיא חלום - מוסטנג אדומה עם גג נפתח. בדרך התקשרה אליי הסוכנת ואמרה לי, "התקבלת". צרחתי באותו רגע. לא חושבת שיש סיטואציה יותר חגיגית מזו: לנסוע על 180 קמ"ש בכביש ראשי במכונית כזו. אולי בעצם באופנוע זה קצת יותר חגיגי.

לא מתאים לי להכיר מישהו באפליקציות

בדיוק ראיתי ששרון סטון כתבה לאפליקציית ההיכרויות 'באמבל' שהפרופיל שלה נחסם והיא ביקשה שיחזירו אותה. זה היה מצחיק. אם שרון סטון יכולה להיות באפליקציה כזו, אז כל אחד יכול. למרות שאני מכירה את עצמי, אני אדם פיזי ורוצה לראות את העיניים של האדם ולקבל תחושה מיהו. קשה לי לבטוח בסמסים כי הם לא פלטפורמה שמתאימה לי, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד. לא התחילו איתי רנדומלית כבר המון זמן. לפני כמה שנים מישהו בא ואמר לי, "צ'אק נורית, אפשר לקחת אותך למטווח?" צחקתי במבוכה והמשכתי הלאה.

יש לי חרדת קהל

הרגע הכי מפחיד שהיה לי קרה בפעם הראשונה שהייתי צריכה לעשות מונולוג בלימודי תיאטרון. זה היה חודשיים וחצי אחרי תחילת הלימודים. כל כך פחדתי מהרגע הזה שלא הצלחתי להכיל אותו. עבדתי על המונולוג עד שש בבוקר. כשהגיע התור שלי, התחלתי ואז חצי מונולוג אחרי נהיה לי בלאק. חשבתי שאני רוצה לפרוש מהמקצוע, שלא מתאים לי להיות שחקנית. לא ידעתי באותו רגע מי אני, איזו דמות אני עושה. אחרי 30 שניות של שתיקה המשכתי והיה בסדר. זה קרה לי גם אחרי שנים בהצגה 'קברט', באמצע שיר. לא ידעתי מה קורה. זה לקח לי כמה שורות לחזור לעצמי ובינתיים ניענעתי את האגן. אני לא יודעת למה בתקופות מסוימות אני עולה לבמה בלי בעיה, ובתקופות אחרות אני פוחדת פחד מוות.

הזוגיות הנכונה עוד מחכה לי

אני לא אדם ששוכח את עצמו ברגע שהוא בזוגיות. אבל היא תמיד הייתה אצלי במקום השני אחרי עבודה. ככל שאני מתבגרת אני מבינה את הצורך באיזון בין המקצוע לזוגיות. היום אני יודעת שזוגיות חשובה להתפתחות האישית שלי. אני מאמינה בה וכמהה לה. תמיד חייתי את חיי מתוך אמונה שבסוף יגיע לי האדם הנכון לי. אני זורמת עם מה שבא, אבל קוראת לדברים הנכונים לבוא אליי. כשהאדם הנכון יגיע הכל ייכנס לפרופורציה. אני חושבת איזו אמא אני אהיה כי להרבה מהחברות שלי יש ילדים. אני מבלה עם הילדים שלהן לא מעט, לפעמים אפילו לבד. זה חשוב לי. אני מהרהרת בשאלה איך אני אהיה עם הילדים שלי, ובינתיים לומדת מהחברות שלי מלא.

הפרסום של צילומי העירום לא מזיז לי

זה היה פרויקט אמנותי בספר אמנות של הצלם רון קדמי, זה לא חדש וצולם מזמן. המטרה והערך של הצילומים לא השתנו בגלל שהתמונות צצו עכשיו. זה לא זיעזע אותי בשום צורה כי אני יודעת את האמת. כשאומרים עליי משהו לא נכון, זה לא מזיז לי. אני יודעת מי אני.

טיפול פסיכולוגי לא מתאים לי

כמעט כל חיי הייתי בטיפול פסיכולוגי, לא באופן רציף. זה שירת אותי אבל בשנתיים האחרונות הרגשתי שאני צריכה משהו אחר. הרגשתי שלטיפול פסיכולוגי כבר אין מענה בשבילי. חיפשתי יד מכוונת שלא תגיע מהעולם שאני מכירה. מישהי הכירה לי את הייעוץ הביוגרפי לפני עשרה חודשים. זה טיפול שעוזר לפתח כלים לגלות מי אני. מסתכלים על אירועי החיים ועל סיפור החיים שלי מלמעלה ומנסים להבין מה מפעיל אותי בתת־מודע. לי זה מאוד עוזר.

הודו עושה אותי מאושרת

הגעתי להודו אחרי פרידה. הרגשתי שהפרידה פתחה לי תחושת בדידות שלא הכרתי לפני כן. אמרתי לחברה שקשה לי עם ההתמודדות ושעולות לי כל מיני שאלות. היא אמרה לי לבוא אליה לתאילנד, אבל אז היא החליטה לחזור בגלל התקף חרדה. היא הציעה לי לנסוע להודו. פחדתי נורא, לא ידעתי לאן אני מגיעה. אף פעם לא לקחתי חופש מוחלט למקום שאין לי איפה להתאמן שם. זה לא כמו לנסוע לניו־יורק, שם אני יכולה להמשיך לרקוד. קניתי כרטיס וזו הפכה לתקופה הכי מאושרת בחיי. הודו הפשיטה אותי מכל ההגדרות ומכל מה שחשבתי שאני. מרונה לי השחקנית והרקדנית. לא הייתי זקוקה לקישורים האלה בחוויה היומיומית של הטיול הזה. היא הוציאה אותי למסע במרחבים ולתוך עצמי. זה גרם לי לחזור הביתה אחרת.

לצאת לטיול מפחיד

ביום השני שלי בהודו פגשתי איזה בחור ששאל אותי אם אני רוצה לבוא לטיול אופנועים. יצאנו בשש בבוקר והתחלנו לנסוע. החלק הראשון היה מדהים. עלינו על הר, אבל 45 דקות אחרי זה לא האמנתי מה קורה. השבילים נהיו כל כך צרים והיו תהומות מטורפות. שיקשקתי מרוב פחד והרגשתי שיש לי פיפי מרוב בהלה. הבחור לא אמר לי על זה כלום כי הוא רצה שאבוא. זו אחת הדרכים הכי מסוכנות שיש בעולם ולא באתי אליה מוכנה. אבל יש סיכוי שהייתי עושה את זה גם אם הייתי יודעת.

לא ידעתי שמשחק זו אופציה בשבילי

היה יום אחד שעשו אודישנים לכל הרקדנים ב'נולד לרקוד'. אמרו לנו לבוא למשרדים של טדי הפקות. אף אחד מאיתנו לא הבין למה זה. קראו לי פעמיים אחרי שעברתי את האודישן. אחת מהן הייתה מול רן דנקר, ואז הודיעו לי שהתקבלתי. לא הכרתי את עצמי עושה משהו אחר מריקוד. זה היה שונה ממש כי דיברתי. זה היה מדהים שאני יכולה לספר סיפור בדיבור. לא יצא לי לראות את 'השיר שלנו' מאז שזה יצא לפני 13 שנה, אבל גם אין לי רצון לראות את זה.

לטוס לחופשה רומנטית

הדבר הכי רומנטי שקרה לי היה בגיל 19. היה לי חבר אמריקאי אז. הוא היה שחקן לא מוכר ונפגשנו במשרד הפנים בהולנד. הוא צילם סרט ואני רקדתי. הוא עלה במדרגות ואז חייכנו אחד לשנייה. אחר כך הוא חיכה שאני אצא החוצה ושאל אותי איך קוראים לי ואם הוא יכול לתת לי טרמפ. בדרך כלל אני נזהרת אבל הפעם לא הרחתי סכנה. יום אחד הוא בא, לקח אותי לשדה התעופה וכיסה לי את העיניים ברגע שהגענו אליו. לא ידעתי לאן נטוס ואז כשנחתנו גיליתי שהגענו לווינה. היינו בלונה פארק, אכלנו טוב ושתינו, זה היה סופ"ש רומנטי ומושלם.

ללוות, לא לקנות

הדבר הכי יקר שקניתי לי זה בושם שעולה 400 דולר. זה הדבר שאני הכי מפנקת את עצמי בו. אין לי צורך במותגים וכאלה בלבוש או בנעליים. חוץ מבושם אני שמה תכשיטים אבל לא דברים יקרים. לאירועים אני אוהבת ללוות, לא לקנות. הייתה תקופה בחיים ששופינג גרם לי להרגיש ממש טוב. היום זה לא ככה. אני קונה יותר בזהירות כי אני גם מבינה מה זה עושה לכדור הארץ. במקום לקנות עשר חולצות בחנות אני מסתפקת באחת. אני כבר לא צריכה לקנות בכמויות.