ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 01.01.2020
    הקייטנה של קרת
    אחרי שבישראל סירבו להפיק את המיני–סדרה שיצר עם אשתו שירה גפן, אתגר קרת ביים אותה בצרפת. אז מה אם הוא לא יודע מילה בצרפתית. עכשיו אחד הסופרים הישראלים הכי מצליחים בעולם מספר על הימים האחרונים של אמו האהובה, על הארנב שהוא ושירה מגדלים במקום ילד נוסף, על השיעור שלמד על הורות כשקיבל קינוח חינם בכרתים, ועל ההחלטה לחיות בישראל עד הסוף המר. או עד שיהרסו לו את הבניין
    רענן שקד | צילום: גבריאל בהרליה

    אתגר קרת יצא פעם עם עירית לינור. משהו כמו חודשיים. אל תיראו מופתעים, אלה היו שנות ה־90, דברים מוזרים יותר קרו - אני מסוגל לחשוב על חיים צינוביץ' בשליפה - ו"אתה יודע, הייתי צעיר מאוד", הוא נשמע מעט אפולוגטי. אנחנו מגיעים לזה כי אנחנו מדברים על התקופות הפרועות יותר בחיים, לעומת התקופה הנוכחית, שבה העולם עצמו הפך מופרע בזמן שאנחנו רק מנסים לזוז כמה שפחות. "אני זוכר שמאוד אהבתי להתווכח איתה, היא הייתה נורא מצחיקה, ואז העניין שלה עוד לא היה פוליטיקה וכאלה, היינו מתווכחים על סרטים וספרים", קרת נזכר. "נראה לי שאם היינו מכירים כיום, לא היינו הופכים לזוג".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

     

    אתה מסוגל להקשיב לה ברדיו?

     

    "אני לא יכול להקשיב לרדיו בכלל. נסעתי עם איזה נהג מונית ואמרתי לו: כל הזמן עולים אנשים, מתווכחים איתך על פוליטיקה ומרימים עליך קול, ואז כשהם יורדים אתה פותח רדיו בשביל לשמוע אנשים אחרים מתווכחים על פוליטיקה ומרימים עליך קול. כאילו מה, פעם שמעת איזה תוכנית כזאת והייתה לך איזו תובנה? עצרת את האוטו בצד הדרך ואמרת: וואללה? כאילו, חוץ מזה שמישהו מורט לך את העצבים ומקומם אותך, מה יוצא לך מזה?"

     

    אנשים פה כועסים.

     

    'המתווך'. הנדל"ן כמטאפורה לתחושת תלישות
    'המתווך'. הנדל"ן כמטאפורה לתחושת תלישות

     

    "אז אתה לא יכול לכעוס לבד? מה, אתה צריך שנתן זהבי יפעיל אותך? מה הקטע?"

     

    אתה כועס?

     

    "יותר מכועס, לפעמים אני רואה דברים בחדשות ואני אשכרה לא מבין. היה קטע שנשיא המדינה ריבלין ביקש מגנץ שלא יפסלו את ביבי פסילה פרסונלית. ואמרתי לעצמי: איזה פסילה יש שאינה פרסונלית? נגיד אתה אומר: לא נשב עם ערבים - כי אתה גזען - אז זה באמת לא פרסונלי. אבל לבוא ולהגיד: שמע, הבן אדם נאשם בפלילים, הוא שיקר לי, הוא הפכפך, הוא משסה, אז אני פוסל אותו - כאילו, איך אפשר לפסול אדם כזה באופן לא פרסונלי? להגיד שאתה כללית נגד אשכנזים שיודעים לדבר במבטא אמריקאי באו"ם? אז אתה רואה את עמית סגל מדבר עם אברמוביץ', וכולם אומרים כל הזמן 'פסילה פרסונלית'. ואני אומר: מה זה הדבר הזה, כאילו? פעם נפרדת מחברה שלך על בסיס לא פרסונלי? הרבה פעמים אני מסתכל ופשוט לא מבין".

     

    אז אתה כועס.

     

    אתגר קרת. "אם יש שלושה אנשים בחדר אני תמיד במיעוט"
    אתגר קרת. "אם יש שלושה אנשים בחדר אני תמיד במיעוט"

     

    "לא בדיוק, זו יותר תחושה שמתעצמת עם השנים שאני כבר לא תופס איך העולם עובד. נגיד כשהיה את הקטע של טראמפ עם 'לתפוס אותן בפוסי', הבן שלי לב שאל אותי מה קורה שם. אז אמרתי: יש בן אדם, רוצה להיות נשיא ארה"ב, אבל מצאו קלטת שבה הוא פוגע בכל ציבור הנשים בעולם, ומכיוון שנשים הן חצי מהציבור בעולם, מה שקרה זה שהוא הפסיד את הנשיאות. ואחרי חודשיים הוא בא אליי ואומר: 'אבא, אתה זוכר את ההוא שאמרת לי שהוא הפסיד את הנשיאות? אז היום בבית ספר אמרו לנו שהוא הנשיא'. אז אמרתי לו: שמע, כנראה שאני לא מבין. וזו תחושה שמאוד קיימת גם בספר האחרון שלי, 'תקלה בקצה הגלקסיה'; זה מין עולם שפתאום אנשים מדברים קצת לא ברור, וכמו במשחקי וידיאו יש דמויות שנכנסות בקיר ומתחילות להבהב - זה באג כזה".

     

    × × ×

     

     

    הייתי יכול לטעון שחלק מהבאג העולמי הזה הוא שלאתגר קרת - בן אדם שלא מדבר מילה בצרפתית - יש עכשיו מיני־סדרה בצרפתית, 'המתווך', שכבר זוכה בפרסים בצרפת והוא מבטיח שהיא כנראה "הדבר הכי טוב שעשיתי".

     

    קרת וגפן בפסטיבל קאן ב־2007 עם פרס מצלמת הזהב. "אני בן אדם שמאמין בדברים שהוא לא בהכרח מסוגל לעשות" | צילום: AFP
    קרת וגפן בפסטיבל קאן ב־2007 עם פרס מצלמת הזהב. "אני בן אדם שמאמין בדברים שהוא לא בהכרח מסוגל לעשות" | צילום: AFP

     

    איך זה ייתכן? אולי כי קרת, 25, הוא הבחור שחלף על פני כולנו בדרכו למעלה ואז עוד יותר למעלה, ואז ימינה לצרפת ושמאלה ליותר מ־04 מדינות שבהן ספריו תורגמו, ולפרס מצלמת הזהב בקאן על 'מדוזות', סרט הביכורים שלו ושל אשתו שירה גפן, ובפרס ספיר בתל־אביב על ספרו האחרון, ועוד מיליון פרסים, מענקים והוקרות. לעזאזל, כל מי שכתב מילה או כמה מאות אלפי מילים, בשנות ה־09 ואילך, ראה מתישהו את קרת חולף על פניו ומשאיר לו אבק. ואין אפילו דרך טובה לשנוא אותו.

     

    כי הוא אפילו לא נראה כמי שמתאמץ במיוחד לעבור אותך. הוא נשאר אנטי־גיבור מושלם, גר עם אשתו והילד בדירה ישנה במרכז תל־אביב, מדשדש בנעלי בית, מדבר בקול הרך הזה שלו, מספר סיפורים מצחיקים־מרירים־הזויים שאין דרך, או חשק, להפסיק לשמוע, וממשיך להשאיר רושם של מי שהוציא כרגע את ספר הביכורים שלו, 'צינורות', מבלי שאף אחד ישמע על זה. חוץ מזה, הוא לא עושה הרבה. אם להאמין לו. "בשנתיים האחרונות כתבתי אולי סיפור אחד", הוא אומר. "אני לא מהסופרים האלה שקמים בארבע בבוקר וכותבים חמש שעות".

     

    בכלל, כתיבה אצל קרת היא משהו שקורה לו. בעבר השווה את זה לנפילה לאחור בעיניים עצומות. הוא מקפיד לא לדעת את הסופים של הסיפורים שהוא כותב ומגדיר את הקריירה שלו כ"פיגוע מתגלגל" ואת חייו כמשהו שלעולם לא ישתנה או יתפתח מיוזמתו. "אני למשל גר בדירה הזאת משנת 39', והמחשבה על לעבור דירה - למה? כי היא תהיה יותר גדולה? מספיק גדול לי פה. תהיה לי חניה צמודה? עזוב, אני מסתדר ככה. יש לי בארון גופיית 'טופר' שחבר שלי עוזי קנה לי לבר־מצווה ואני לא זורק. זו לא תכונה טובה, אבל אני בן אדם עם פוטנציאל סטגנציה אינסופי".

     

    העניין הוא שבסוף, החיים קורים לכולם. גם לקרת. לפני כחודשיים נפטרה אמו מסרטן. אביו נפטר לפני כשבע שנים לאחר שקרת טיפל בו עד יומו האחרון. בתווך יצר קרת עם גפן את 'המתווך' - שאף גוף שידור ישראלי לא הסכים להפיק. לזה תוסיפו מאמץ שעלה בתוהו להביא לעולם אח או אחות ללב, בנם בן ה־41 - מאמץ שהסתיים ברכישת ארנב מחמד טוב־מזג שמסתובב עכשיו בחופשיות בבית. או כמו שקרת מסכם: "לאחותי החרדית יש 11 ילדים ויותר מ־03 נכדים, אז זה מתאזן. ואני בעד ילדים, אבל זה לא הסתייע. רצינו יותר, אבל זה מה שיצא".

     

    לפיכך אני מציע לקרת שייתכן ששבע השנים שחלפו מאז מות אביו, דרך המאבק על הסדרה, ועד ליום שבו סיים לערוך אותה, בדיוק כשהתבשר שאמו חולה סופנית, היו - אם לעשות פרפראזה על הספר 'שבע השנים הטובות' שהוציא באנגלית בלבד - שבע השנים הפחות טובות.

     

    קרת מסרב לקבל את הצעת ההגשה הזאת. "יש לי משפחה, נולד לי ארנב, סרט אנימציה הולנדי שעשו עליי זכה באמי הבינלאומי וזכיתי בפרס ברונפמן, אז מה לא טוב? זה נורא תלוי בפרמטרים שבהם אתה מודד את החיים שלך", הוא אומר.

     

    פרסים זה מדד?

     

    "אולי לא, אבל, נגיד, פעם התקשר אליי כתב מעיתון זר ואמר שהוא עושה כתבה על כישלונות של אמנים. ואמרתי לו: הייתי נורא שמח להשתתף, אבל אני לא חושב שנכשלתי אף פעם. אז הוא אמר: תהיה כן עם עצמך. ואמרתי: הספר הראשון שהוצאתי מכר 008 עותקים, אבל קיבל ביקורות מעולות. והשני ('געגועיי לקיסינג'ר' - ר"ש) מכר המון, והשלישי ('הקייטנה של קנלר' - ר"ש) לא מכר כל כך וגם הביקורות לא היו משהו, אבל עשו ממנו סרט עם טום וייטס. ואז הוצאתי ספר קומיקס שבאמת לא מכר כלום, אבל פגשתי בחורה מאוד יפה שעשתה קעקוע של העטיפה. אז ההוא אמר: עזוב, אני אמצא מישהו אחר לכתבה. ואתה קולט שזה אתה שמספר לעצמך את הסיפור".

     

    איך אתה מספר לעצמך את מותם של הוריך?

     

    "היה לי קלוז'ר מוחלט עם שניהם, ויש בזה משהו. אבל זה קשה מאוד. הייתי רואה את ההורים שלי המון, והייתה לנו קרבה כזו, גם פיזית. כשהייתי בא אליהם לצהריים הייתי ישן עם אבא שלי באותה מיטה. זו לא הייתה מערכת יחסים קלאסית של הורים־ילדים, כי ההורים שלי היו שניהם ניצולי שואה. אמא שלי מבחינתה חיה באיזה עולם של ילדים, והמבוגרים או הסמכות היו סוג של אויב, ולכן אצלנו בבית אם יורד גשם לא הולכים לבית ספר, כי אמא שלי אמרה: עם כל הכבוד, לא מלמדים אתכם משהו חשוב מספיק כדי להירטב עבורו. ואבא שלי, אחרי ששרד את השואה, אמר שהוא רוצה לחיות הרבה חיים והחליף עבודה כל שבע שנים, ולפעמים המצב הכלכלי שלנו היה טוב ולפעמים גרוע, והייתי שואל את אבא שלי: אנחנו עשירים? עניים? מה המצב השבוע? אני לא זוכר אף ריב רציני איתם אי פעם. באיזשהו מקום, המשפחה שלנו הייתה איזו מין חבורת פרטיזנים שהסתתרה ביער ברחוב ביאליק ברמת־גן".

     

    הילדות מטושטשת־הגבולות הזאת העניקה לקרת את סט הרגישויות הבלתי שגרתי שהוא, פחות או יותר, הפריט העיקרי בארגז הכלים האמנותי שלו. "ההורים שלי רצו שנחיה את החיים שלנו בתשוקה. אבא שלי אמר: הפחד הגדול שלי הוא שיום אחד אני אתעורר ואגלה שאתה רופא שיניים שגר ברעננה".

     

    וכל עוד האפשרות הגרועה מכל הזאת לא מסתמנת בחייו, קרת מעדיף להאמין שהכל לטובה. "נניח, בחודשים האחרונים לחייה, אמא שלי סבלה מדמנציה, אז הרופאים אמרו לי כל הזמן לאתגר אותה: איפה אנחנו? איזו שנה? ושהכי חשוב שהיא תזהה אנשים. ויום אחד באתי אליה והיא חיבקה ונישקה אותי ואמרה, 'איזה יופי שבאת', ואמרתי לה: 'את יודעת מי אני?' אז היא חשבה רגע, ואמרה: 'אני יודעת שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי, זה לא מספיק?' היה בזה משהו שתימצת את כל מערכת היחסים שלי עם ההורים".

     

    אתה הורה טוב מהם?

     

    "שירה קראה בזמנו את הספר 'אמא טובה דיה' והחליטה שהיא אמא טובה דיה, ושאלה אותי איזה אבא אני, אז עניתי: 'אני אבא זה־מה־יש'. אבא שלי אמר לי: מרגע שנולדת, ידעתי שאני תמיד אוהב אותך ותמיד אעשה הכל בשבילך, ושבדרך זו או אחרת אני אדפוק לך את החיים. זה נתון. זה יקרה. אבל אם אני אוהב אותך מספיק, בסוף אני אצא בפלוס".

     

    איפה אתה דופק את הילד שלך?

     

    "תראה, כשאתה הורה אתה מקבל איזה פרספקטיבה על עצמך ויכול לקלוט איזה בן אדם דפוק אתה. נניח, פעם שירה, לב ואני היינו בנופש הכל־כלול בכרתים והלכנו למסעדה, ולב, שהיה אז בן שש כזה, ביקש שאני אגיד למלצר שלא ישימו בפסטה־עגבניות שלו 'דברים ירוקים'. אז אמרתי למלצר לא לשים ירוקים. והוא מביא לו את הפסטה והיו בה ירוקים. ואמרתי: הילד ביקש בלי ירוקים. והמלצר אמר: לא ביקשתם. אז אמרתי לו: תגיד, מה הקטע שלך? אני לקוח, אתה קורא לי שקרן? והרמתי את הקול ואמרתי: אני רוצה לדבר עם המנהל.

     

    "והגיע המנהל ואמרתי לו: מה העניין, אני אומר לו 'אל תביא ירוקים', הביא, לא נורא, שייקח למטבח, יחליף, מה הוא בא וקורא לי שקרן ליד המשפחה שלי? בשביל זה באתי לכאן לחופש, טסתי מישראל בשביל שתעליבו אותי? והוא אומר לי: אדוני, תירגע, הכל בסדר, הוא חדש פה, הנה אני מביא לך פסטה בלי ירוקים. ובסוף הארוחה הוא הביא לנו טירמיסו ואמר: זה בשביל להמתיק, כי הייתה חוויה לא נעימה. ואכלתי את הטירמיסו בעצבים כזה, ובסוף לב אומר לי: אבא, אני יכול לבקש ממך משהו? ואמרתי: כן, בטח. והוא אומר: אתה יכול להבטיח שתמיד כשאנחנו הולכים למסעדות תצעק על המלצר? כי כשאתה צועק מביאים לנו קינוח.

     

    "אז פתאום, במקום סיטואציה שבה חשבת שאתה עומד על שלך וזה, מתברר שהילד שלך רואה מולו אבא שמנצל את עמדת הכוח שלו כדי לעלוב במלצר במטרה לזכות במשהו. ומאז שזה קרה אני מקפיד לא להרים על אנשים את הקול כשאני עם לב".

     

    × × ×

     

     

    זה סיפור קרתי טיפוסי, שגיבורו רוכש לעצמו איזו רגישות חדשה ומבין, במידה מסוימת, איפה הוא טועה מבלי יכולת ממשית להשתנות. 'המתווך', המיני־סדרה החדשה של קרת וגפן, מעמידה במרכזה גיבור שהוא בדיוק זה; מתווך דירות כושל שחייו מתפרקים, אמו מתה ומורישה לו במפתיע בניין ישן ומתפרק (אבל נוסע בזמן), וחברו הטוב נהרג בתאונת מעלית ומוריש לו דג זהב כעור (אבל מדבר ומגשים משאלות). באמת שאין שום דרך סבירה לחלץ תקציר עלילה קוהרנטי מרכבת ההרים הטרגית־קומית הזאת, אבל התוצאה היא לא רק ממתק צפייה מענג שאינו דומה לשום דבר, אלא גם סוג של תרכיז־קרת, כולל כל הוויטמינים וצבעי המאכל ואינספור מוטיבים מספריו - ובקיצור, אם אי פעם אהבתם משהו של קרת, 'המתווך' היא תמצית - והרחבה - של כל מה שאהבתם.

     

    "אבא שלי עסק קצת בנדל"ן, וכשאתה מסתכל על נכס, אתה רואה לפעמים מקום נורא מוזנח והרוס, ואתה מנסה לדמיין איך הוא נראה פעם", קרת מפליג אל מקורות הסדרה. "ולי יש את זה עם בני אדם, שאני כאילו פוגש מישהו והוא מגעיל וחרא וזה, ואני אומר: מה קרה? מתי נכנסה הרטיבות מהתקרה? מתי איזה אינסטלטור דפק אותו ושם צינור לא טוב? והשינוי הנדל"ני והשינוי האנושי - איכשהו רציתי לחבר את זה. ובסדרה זה בן אדם שהוא באמת טוטאל־לוס כזה, נכס שווה לתחת, וכמו שהוא חוזר בזמן ורואה איך הבניין היה פעם, הוא גם רואה קצת איך הוא יכול היה להיות".

     

    הסדרה יועדה במקור לישראל - למעשה, קרת הציע אותה לערוץ 10 כבר לפני עשור כשהוא מדמיין את צחי גראד כמתווך הכושל - אבל אף גוף שידור מקומי לא הבין מה הוא רוצה. "אמרו לי: 'תראה לנו עוד סדרה אחת בעולם שמשלבת מסע בזמן ונדל"ן והצליחה', ואמרתי: 'באמת אין - למרות שבשיר של הבילויים יש שורה: איש נדל"ן בלב אטלנטיס - וזה אחלה שיר'. אז אמרו לי: 'זה הזוי, זה לא פריים־טיים'. והסכמתי איתם".

     

    בסופו של דבר הסדרה התגלגלה ל'ארטה' הצרפתי שהרים את המה־שזה־לא־יהיה, כי ממש לא בטוח שמדובר בכפפה, והסדרה מוקרנת עכשיו במלואה - ארבעה פרקים בבינג' - מחר, שבת, וביום רביעי הקרוב בסימנטק תל־אביב ושבוע אחר כך בסינמטק ירושלים. קרת מצידו יעשה הכל כדי לגרום לכם להגיע: "מכל הדברים שעשיתי בחיים, מבחינתי זה הדבר הכי משמעותי - פעם ראשונה שהרגשתי שהתמצית של הסיפורים שלי עוברת למסך - וזה גם הדבר שהכי נתתי את התחת בשבילו".

     

    הוא מתכוון פיזית לתחת, כי ההפקה הייתה גיהנומית, כולל חורף צרפתי ובלגי קפוא, פריצת דיסק שממנה סבל על הסט ומתישהו גם שחזור אישי של אחת הסצנות המרכזיות בסדרה - שבה אדם רץ במדרגות ומחליק אל מותו. "היו לי מחשבות שזו סצנה לא אמינה, ובאופן מאוד מביך, בזמן העריכות בבריסל, פשוט עפתי מהמדרגות בבניין שם באופן די דומה ונפלתי על הפרצוף עם רגל מאוד כואבת. דבר ראשון בדקתי אם שברתי שיניים, ואז ראיתי שאני במקום ממש ריק ומבודד, לא מסוגל לקום, ואני גם לא יודע צרפתית. התחלתי לצעוק מין צעקה עצית כזאת, ואז שכן פתח את הדלת והסתכל עליי במבט נורא חשדני, ואמר לי באנגלית: 'מה אתה עושה על הרצפה?' אמרתי לו שנפלתי במדרגות ושמאוד כואבת לי הרגל, והוא שאל: 'אז למה אתה מחייך?' ואמרתי: כי לא נשברו לי השיניים. וזה אגב, סיפור חיי; אני כל החיים שלי נופל במדרגות ומחייך כי לא נשברו לי השיניים. צולע ומאושר".

     

    בגיל 25 אתה לא מתחיל לפחד?

     

    "אני מסתכל אחורה ונדהם איך עד עכשיו זה כאילו צלח. אני בתוך העסקה הלא ברורה הזאת של הקיום שלי, מרגיש שאני איכשהו מצליח לשפר עמדות - להיות קצת יותר מובן, לעשות טיפה יותר דברים שאני רוצה וטיפה פחות דברים שאני נגרר אליהם. אני חי בתוך הסרט של עצמי ומנסה איכשהו לשרוד את זה".

     

    לאיזו נקודה בחיים היית חוזר?

     

    "לכולן, חוץ מלטירונות".

     

    אתה מתגעגע לשנות ה־90 לפעמים?

     

    "כן. אני אדם מאוד נוסטלגי. וזה לא משנה אם זה ראש דשא או פרוזן יוגורט, בסופו של דבר אני מתגעגע לזה שהייתי צעיר. כל האנשים שאומרים, 'בזמני היה יותר טוב', בעצם אומרים: לא הייתי צריך ללכת להשתין כל שעתיים ולא כאב לי הגב. מצד שני, יש אנשים שאומרים: 'כשאנחנו היינו ילדים, היינו יורדים למטה לשחק בכדור'. עכשיו הבן שלי, הוא עם אוזניות במחשב, רב עם האקרים רוסים - זה פחות מרגש? זה פחות טוב? זה אחר. לי זה נראה מגניב".

     

    אין לך את המחשבה הזאת שפעם קרו לך המון דברים מטורפים, והיום די שממה?

     

    "בגלל שאני נוסע בעולם, כל הזמן קורים לי עוד דברים. נניח, היה לי סיבוב הופעות וחתימה על ספרים במקסיקו. אני יודע שתמיד, אם בא בן אדם ואתה חותם לו והוא מבקש ממך עוד משהו, זה סלפי. אז במקסיקו בא בן אדם, נראה כמו ב'מצ'טה' של רודריגז - מחוטט ועם שפם גדול. חתמתי לו על הספר, והוא אומר: 'פור פאבור', ואמרתי: בסדר, בוא נצטלם. ואני קם, ואז הוא מחבק אותי חיבוק כזה רך, והולך. הייתי נורא נבוך. ואחריו באה אישה מבוגרת ואומרת לי: 'פור פאבור', אני קם - וגם היא מחבקת אותי.

     

    "נסענו לכמה מקומות, וכל חתימה בא מישהו ומבקש לחבק אותי. בעיקרון זו הייתה חוויה נעימה, אבל בדרך לשדה התעופה אמרתי לסוכן שלי שם: אתה יודע, יש משהו נורא מיוחד בקוראים המקסיקנים, הם נורא חמים, בשום מקום בעולם לא ראיתי תופעה שקוראים מחבקים סופרים. אז הוא אמר: אין אצלנו כזו תופעה. אמרתי לו: אבל ראית, בכל מקום שהלכנו חיבקו אותי. אז הוא אמר: חיבקו רק אותך. ואמרתי לו: אבל למה? אז הוא חשב, ואמר: תראה, אולי מי שקורא את הספר שלך אומר לעצמו בסוף הספר: בוא'נה, הבן אדם הזה זקוק לחיבוק".

     

    בשביל זה יש לך את שירה. כבר 22 שנה. זה טוב לך, מונוגמיה?

     

    "מונוגמיה אני לא יודע אם זה טוב, אבל שירה זה טוב. אני אוהב אותה. יש שיר כזה קיטשי ששמעתי, 'בית זה כל מקום שבו אני איתך'. אז זה לא רד הוט צ'ילי פפרז, או איזה מקועקע שאומר: 'הייתי מוריד לעצמי את האשך בלי הרדמה רק כדי לראות אותך מחייכת', שזה משהו שעליו אני אומר, כאילו, יא חולה רוח עושה סמים, עוף מכאן. אבל כשאני שומע משפט כזה אני נורא מתחבר אליו. אני עושה איתה צחוקים באיזו דירה שכורה בבריסל, או שאני והיא ולב באייר בי־אנד־בי בפריז ולא מחממים את החדר שם, ושלושתנו צוחקים יחד במיטה. ואני דור שני לניצולי שואה, אין לי משפחה רחבה, אז אני מרגיש שאני, שירה, לב, עוזי חבר שלי ונמרוד אח שלי - אנחנו מין מדינה כזאת. איפה אני גר? איתם".

     

    × × ×

     

     

    'המתווך' כבר זכתה בפרס התסריט בפסטיבל הטלוויזיה לה־רושאל בצרפת - נדמה שקרת לא מסוגל לקום בבוקר בלי שאיזה פרס טרי ייפול לו על הראש, ולא, אני לא מקנא, אני מציין עובדה ומקנא - וקרת עדיין לא מדבר מילה בצרפתית ולא יודע להסביר איך הצליח לביים סדרה שלמה בשפה זרה. "לא מפתיע אותי שחשבתי שאני יכול לעשות את זה - אני בן אדם שמאמין בדברים שהוא לא בהכרח מסוגל לעשות", כדבריו.

     

    מצד שני, בכל הקשור למצב הישראלי, קרת כבר לא מאמין ולא ממש עושה. אחרי ששירה ספגה לינץ' אינטרנטי בהיקף מלא בעקבות התבטאויותיה במהלך מבצע צוק איתן ואביה יהונתן הותקף בביתו, קרת לא מקווה יותר לכלום.

     

    "אנחנו חיים בעידן שאם לואי סי־קיי עשה איזה משהו, אומרים: הוא לא יכול יותר להופיע. אבל אם ראש ממשלה נאשם בשוחד אומרים: מה הבעיה? שיהיה ראש ממשלה ושבאיזה אחר צהריים חופשי ילך למשפט. לדעתי אפשר היה למצוא בכל המדינה הזאת בן אדם אחר שיודע לדבר אנגלית ולעשות כִיף עם פוטין והוא לא נאשם בפלילים. אבל אני מסתכל על נתניהו וטראמפ ובוריס ג'ונסון, וקולט שהאנשים שמנהיגים עכשיו את העולם הם הבחורים הרעים בכל ריאליטי - אלה שיודעים להקרין אנוכיות ואגוצנטריות שלא תיאמן - וזה כמו שיש לך אנטי־וירוס, ומוציאים כל הזמן עדכונים? אז האנשים שעושים לדמוקרטיה האקינג מבפנים כל הזמן משתכללים, אבל לא הציעו לנו שום עדכון שיבלום את הדברים האלה".

     

    את מי היית שם היום ראש ממשלה?

     

    “אולי גיל שוויד כזה. מין בן אדם שהצליח להקים חברה ומנהל הרבה אנשים ויכול היה לעבור לחו"ל והעדיף להישאר בארץ".

     

    אתה נשמע משועשע.

     

    "אני רואה את נדידת הגבולות, אני מרגיש שאני חי במקום הרבה פחות סובלני והרבה יותר גזעני ושאתה משלם בו מחירים הרבה יותר גבוהים כשאתה מבטא את דעתך. כשאני כותב דברים פוליטיים לפעמים אנשים באים אליי ברחוב, לוחצים לי את היד ואומרים לי: איזה אמיץ אתה. מה זאת אומרת? פתאום זה שאתה חושב איזה משהו די טריוויאלי - נניח שאורנה בנאי אומרת שעצוב לה שילדים מתים בעזה - זה נחשב לטירוף שמצריך אומץ?"

     

    אתה עושה משהו בפועל?

     

    "אין לי את הכלים להתמודד עם הדברים האלה בקטע של לוק סקייווקר. אני עושה דברים במיקרו - מחנך את הילד שלי, מרצה בהתנדבות, הולך להפגנות. אבל הפגנות שמאל נעות בין איזה ייאוש למרירות כזאת - היה לי חבר שראיין פעם גזלן שמוכר בהפגנות ושאל אותו איפה עדיף, בהפגנות ימין או שמאל. וההוא אמר, ימין. כי בהפגנות של הימין אנשים שמחים, רוקדים, שרים, שותים קולה, ובהפגנות של השמאל כולם עצובים, פרצוף תשעה באב, באים עם בקבוקים של מים מינרליים שמילאו בברז".

     

    אנחנו באמת חמוצים?

     

    "אני אישית אף פעם לא הרגשתי שייך למחנה השמאל, אז לא נפגעתי מזה. תמיד חשבתי שיש לי סט של דעות שלא מכניס אותי לשום מסגרת, כי אני לא שרדתי את הצופים, בחרתי בקבוצת כדורגל שאין לה קהל - מכבי פתח־תקווה - ואם יש שלושה אנשים בחדר אני תמיד במיעוט. אז כשביבי אמר שאנחנו חמוצים - אני לא חושב שאני חמוץ, אבל מחנה השמאל חמוץ. ויש לו הרבה סיבות להיות חמוץ - כבשו אותו כבר הרבה זמן".

     

    למי הצבעת בבחירות?

     

    "מרצ".

     

    נו, אתה שמאל.

     

    "כן, לגמרי. אבל אני חושב שהרגשות שמניעים בחירת דעה פוליטית הם רגשות שאף אחד לא מתגאה בהם. השמאל מונע על ידי אשמה, והימין על ידי פחד. ובין שניהם, אני נולדתי יותר אשם ממפחד. אבל בין שתי הקבוצות האלה, אני מעדיף להיות לבד".

     

    חזון שתי המדינות מת?

     

    "אין לי מושג. לעמוס עוז ודויד גרוסמן הייתה הסתכלות ופרספקטיבה של מורי דרך. אני יותר בזרם של הסופרים היהודים הגלותיים - קפקא, בשביס־זינגר. אז אתה בא ואומר: קפקא - הוא מבין משהו? היית משאיר אותו לשמור על הילד שלך? נותן לו להפקיד לך צ'ק בבנק? אז אני יודע להצביע כשמשהו לא בסדר, אני יכול להתעצבן, אבל לעומק אני לא בן אדם זועם".

     

    למה בעצם לא תעזוב פה?

     

    "בשבילי, עם עצמי, יהיה נורא קשה לבוא ולהגיד שוויתרתי. וחד־משמעית, אם תהיה איזו מציאות שבה אני לא אחיה בארץ, אני אמות כמו גולה. האופן שבו אני חווה את השפה - זה יהיה כאילו כרתו לי איבר. אז המחשבה לא זרה לי, אבל איפה אני רוצה לגור? כאן. אפילו לא בישראל - בדירה שלי. לא ממול ולא ברחוב ליד. כאן. זה מה שאני רוצה".

     

    יש משהו שישבור אותך?

     

    "אם יהרסו את הבניין".

     

    raanan@y-i.co.il

     

    אתגר קרת, גרסת הרמיקס | עינב שיף

    כשנשאל איך הוא מגדיר את הגרסה הטלוויזיונית (המסעירה) של ‘השומרים’ ביחס לקומיקס, היוצר דיימון לינדלוף השתמש במונח "רמיקס": "הבסים בקטעים המוכרים פשוט טובים מדי", הוא הוסיף, "זה היה ממש טיפשי מצידנו לא לסמפל אותם".

     

    קשה למצוא תיאור מדויק יותר למה שאתגר קרת ושירה גפן עושים ב’המתווך’ לעולם הספרותי שקרת ברא וליטש ב־25 השנים האחרונות. המיני־סדרה לא רק נעזרת בדימויים מוכרים ואהובים – משיחות עם דג זהב ועד קופת צדקה בצורת חזיר – אלא דוהרת על הרוח שמפעמת ברזומה המפואר של אמן הסיפור הקצר: השימוש בסוריאליזם, החיבה לנוסטלגיה והחיפוש הבלתי נגמר של הגבר המבוגר והשבור אחרי הנקודה שבה הילדות הלכה לאיבוד כמו צעצוע שהיה יקר לו מאוד.

     

    השמירה על החזון הקרתי מציידת את ‘המתווך’ ברגעים יפהפיים, לפעמים מרחיבי לב ולעיתים מעיפי מוח (ואם לא, אז סתם מצחיקים), אך גם בפגמים שמאפיינים את ההבדל בין הנייר למסך. שני הפרקים הראשונים יכלו להסתדר היטב כפרק אחד, ואילו ההתרה של המסע בעקבות הזמן האבוד של הגיבור (מתייה אמלריק) לא סובלת מעודף מקוריות. למעשה, הקוראים האדוקים של קרת יכלו להבין לאן הוא וגפן חותרים.

     

    ולמרות כל זה, ‘המתווך’ מצליחה לבלוט מתוך השפע הלא־סביר של סדרות בינוניות בתקציבים של נסיכות במפרץ הפרסי. ההישענות על תחום הנדל"ן כמטאפורה לתחושת תלישות, האמירה על המעגליות ביחסי הורים־ילדים, משחקי הצבע המרהיבים – כל אלו מעידים על הכבוד ש’המתווך’ מעניקה לאינטליגנציה של הצופים, כמו גם על הנשמה שהושקעה בסדרה. וזה כבר לא סתם רמיקס, אלא להיט בפני עצמו.

     


    פרסום ראשון: 01.01.20 , 20:08