ספר טיסה: מוות מאושר - אלבר קאמי

אתחיל מהסוף: לא ברור לי איך אלבר קאמי החליט לגנוז את הספר הנפלא הזה, הרומן הראשון שכתב בתחילת שנות העשרים של חייו. מצד שני, אחרי שקוראים את "הזר" — הרומן הנודע ביותר של הסופר והפילוסוף הצרפתי, חתן פרס נובל — קשה שלא להסכים עם קאמי שבחר לכתוב את הכל מחדש. "הזר" שיצא ב־1942 נשען במובן מסוים על "מוות מאושר", אותו רומן גנוז שהתפרסם בצרפת כעשור לאחר מותו ועכשיו רואה אור לראשונה בעברית. הוא ללא ספק מפסגות הספרות העולמית, ולא בכדי גם נבחר במקום הראשון ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר של המאה ה־20 שערך העיתון "לה־מונד".

אף על פי כן, "מוות מאושר" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי/ הוצאת ספרית פועלים), הוא רומן מפעים, מטלטל וסוחף. כל שורה בו מהדהדת את תובנותיו של קאמי, כפי שרק הוא ידע לכתוב אותן. החל מן המבנה, הדמויות המלאות והדיוק בפרטים הבנאליים. ועד לדיון הדקדקני במוסר האדם ובתביעה לאושר. אפשר ונכון, אפילו מחויב, לכתוב רצנזיה נרחבת על התפתחותה של התורה האקזיסטנציאליסטית המשתקפת בספרון הצנום הזה (143 עמ'). הספרות של קאמי זקוקה לה כדי להבין את מורכבותה, כדי ליהנות מהעושר הגלום בה. אלא שבהמלצה חמה עסקיננו, ומחמת קוצר היריעה נתמקד בסיפור עצמו ובהנאה.

במרכז העלילה נמצא פטריס מרסו, פקיד צעיר ומתוסכל החי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. ומרסו מבין שכדי להיות מאושר עליו לשנות את גורלו. "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכל נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר".

הדרישה הזאת של מרסו בוערת בו, עד שהוא מחליט לעשות מעשה ולרצוח אדם חולה ומבוסס כלכלית באקט שהוא ספק המתת חסד. מרסו עוזב את מקום מגוריו, מצויד בכספו של המת, בחיפוש אחר האושר. הרומן מחולק לשני חלקים, האחד לפני הרצח; השני מסע נדודיו בין פראג, וינה ואלג'יר. בעוד שבחלק הראשון הנדודים הם כוח אינהרנטי הכרחי עבור מרסו, הרי שבחלקו השני של הרומן "אושר הנדודים נראה לו מתאים רק לאנשים חסרי מנוח". אך גם כשהוא מוצא מקום ומרגוע מרסו נבהל, והבדידות שאליה נכסף מעוררת בו אי־שקט.

אז מה תפקיד האושר בחיינו, האם הוא בכלל בר השגה, וכיצד מרסו יסיים את מסעו? קאמי מטלטל את גיבורו מקצה לקצה, מבדידות קיומית ועד נהנתנות דקדנטית, כשעל הדרך הוא פורש תובנות עמוקות על נפש האדם.