שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    עמית סגל
    המוסף לשבת • 02.01.2020
    מוקשים בדרך למקלט
    למה הלך נתניהו על חסינות למרות החשש שזה יגרום לו נזק | מי ימלא את החלל שנותר בצד הימני־מרכזי של המפה | מה משותף לשמאל הציוני ולימין הדתי | ואיפה כל נביאי הזעם של מתווה הגז
    עמית סגל

    מתחת לאחוז החסינות

    כשפסע שלשום אל החדר במלון אוריינט, חלק מאנשיו של נתניהו ראו בכך צעידה בהתנדבות, ללא שכפ"ץ, אל מתחם שסביבו השילוט: זהירות, מוקשים לפניך. הם נלחמו במהלך במשך 72 שעות. הסקרים העידו על פגיעה, קשה אפילו, בתמיכה בליכוד כתוצאה מבקשת חסינות. הנזק האלקטורלי נובע משתי סיבות. ראשית, חסינות מרחיקה את הדיון מהאזורים שנוחים לנתניהו, הלא הם ביטחון ומדיניות. שנית, ומשמעותית יותר: פוליטיקת המונים איננה משפט חוקתי אלא סיפור של תדמיות. התחבאות במקלט החסינות בכנסת משדרת פחד, לוזריות, בריחה מעימות. זה בדיוק ההפך מהדימוי החזק, המנהיגותי, שהביא לנתניהו הישגים משמעותיים בקלפי.

     

    הדילמה בלשכת נתניהו עסקה בתחילת השבוע יותר בשאלת האריזה של החסינות: האם יש דרך לנסח את הבקשה ברטוריקה אחרת, שלא תיראה כהימלטות מאימת הדין. המאמץ נתקל בקשיים מובנים. פתאום הדיון הפך למהותי, האם בכלל לבקש חסינות. הנה הפרדוקס: בשביל לקבל חסינות, נתניהו צריך לזכות בבחירות. אבל אם עצם בקשת החסינות יגרום לו להפסיד, אז מה הטעם לבקש?

     

    מנגד, עלה חשש הפוך: אם נתניהו יוותר על החסינות, ייתכן שמשפטו ייפתח בקרוב, ממש ימים לפני הבחירות לכנסת. עדיף נזק מסוים בדעת הקהל חודשיים לפני הקלפי מאשר הפגיעה ההרסנית של ישיבה על ספסל הנאשמים בשבוע הבחירות.

     

    עד ארבע בבוקר שלשום התלבט נתניהו בעד ונגד. עלו גם אפשרויות ביניים: למשל, לבקש חסינות זמנית, עד הבחירות. הנימוק המוצע: הבקשה נועדה למנוע מצב שבו פתיחת המשפט מאפשרת למנוע ממני את הרכבת הממשלה. רק אתם הבוחרים תחליטו. סיוע מפתיע הוא קיבל השבוע דווקא מנשיא המדינה ריבלין, שקרא לבג"ץ לא להגביל את שיקול דעתו בהטלת ההרכבה בגלל כתב האישום. השבוע נזכרו בסביבתו שכח"כ הצביע נגד שלילת הפנסיה מעזמי בשארה, שנמלט לחו"ל מאימת הדין. "בשארה לא יהרוס לי את הדמוקרטיה", אמר אז. בהבדלים המתחייבים, ריבלין היה אומר ודאי השבוע שגם נתניהו לא יהרוס לו את הדמוקרטיה.

     

    מכל התיאור לעיל די ברור שאיש, כולל נתניהו, איננו מאמין שאפשר להשיג רוב לחסינות. דוד ביטן אמנם איים בשבוע שעבר בשידור ש"אם גדעון סער לא יצביע בעד הוא יימחק", אבל גם ביטן ניצב, כזכור, בפני בקשת חסינות משלו. רק על עצמו לספר ידע. הדיון פשוט עד כאב: האם נתניהו יהיה ראש ממשלה תחת כתב אישום או חבר כנסת תחת כתב אישום.

     

    הטקסטים החמוצים־חריפים־מרירים שהטיחו שלשום נתניהו וגנץ זה בזה מעוררים חשש כבד לבחירות רביעיות. אחדות שלא התאפשרה עם כתב חשדות בסיבוב 1 ועם כתב אישום בסיבוב 2 תהיה עוד פחות אפשרית עם חסינות בסיבוב 3. ואולי ההפך? אם מתעקשים להיות אופטימיים בכוח, סימס לי מישהו שלשום, אולי בקשת החסינות דווקא תקל על הקמת ממשלה: במקרה של המשך התיקו, כחול לבן יסכימו לשבת עם נתניהו כמה חודשים בתמורה להסרת חסינותו כאשר תתבצע הרוטציה. במקרה כזה, קואליציה עם נתניהו תזרז את העמדתו לדין במקום לעכב אותה. ואם זו התקווה לממשלה שתקום אחרי הבחירות, כנראה המצב באמת חמור.

     

    הבור בקצה המנהרה

     

    דמות מוכרת שצללה למחקרי עומק עלתה מהם נרעשת למדי. רוב הציבור, כידוע, מגדיר את עצמו מעט ימינה מהמרכז. אבל מפלגות הימין־מרכז, למעט ליברמן, די נעלמו. בראשן, כולנו של משה כחלון (שממשיך לפזר רמזי פרישה, למרות שבפועל איננו מתכוון לעזוב).

     

    על אף מאמצי הליכוד, כחול לבן איננה נתפסת כמפלגת שמאל. אבל היא ממוקמת במרכז, שזה עדיין שמאלה מהמצביע הישראלי הממוצע. נתניהו, מצידו, ממוצב בסקרים אחרי חמש שנות ממשלת שותפים טבעיים הרחק ימינה מגברת ישראלי. מימינו — רק הקיר ובן גביר.

     

    זו הסיבה שמאמצי גנץ מתמקדים כרגע ביבוא ושריון מועמד מאזורי הימין והציונות הדתית. זו גם הסיבה שנתניהו מבטיח קמפיין חיובי, כזה שידגיש את הישגי ממשלתו ולא את התנגשויותיה עם רשויות האכיפה השונות. לכאורה, מצבו טוב יותר במארס מאשר בספטמבר, שכן הקשר עם החרדים – הבטן הרכה באמת של הימין — לא יעמוד הפעם במוקד הבחירות.

     

    אבל קשה מאוד לשנות את הדרך שבה נתפס מועמד מוכר. זה נכון גם למי שנמצא 30 שנה בפוליטיקה, וגם למי שזו לו כבר מערכת הבחירות השלישית.

     

    ובקיצור: במרכז הישראלי נפער בור ענק, מאגר מנדטים מרשים בהיקפו שיכול להפוך את תוצאות הבחירות על פניהן. זה מאגר שמשווע למפלגה חדשה, ימין־מרכז, עם עמדה מעורפלת באשר לזהות הגוש שאיתו תשתף פעולה. לכחלון זה היה שווה עשרה מנדטים ב־2015, לכחלון ופייגלין יחד — כמעט שמונה מנדטים באפריל אשתקד. מאז גוש הבלתי מזדהים הזה רק גדל. הם משוועים לשבירת התיקו הפוליטי שנראה יותר ויותר כמו פט בשחמט, שיתוק מוחלט והיעדר הכרעה. מפלגה שבניגוד לכל הקיימות לא תעסוק בפסילות אלא תבטיח להיכנס לכל ממשלה עשויה לשנות את התמונה. זה יכול להיות גדעון סער או גדי איזנקוט, או שם אחר שאיננו חושבים עליו. הפוטנציאל בשמיים, הזמן קצר: 12 יום מהיום. ואם לא עכשיו, אז בבחירות 2020 מספר 2.

     

    מתאחדים או מתנדנדים

     

    הלאות שמאפיינת את ההתארגנות לקראת סגירת הרשימות הגיונית כשמדובר בסיבוב שלישי, אבל היא מתעלמת מאירוע דרמטי, אולי אפילו היסטורי, שעשוי להתרחש בבחירות 2020. בשנה החדשה מרחפת סכנת השמדה פוליטית לשני זרמים רבי־עוצמה שעיצבו את ישראל: השמאל הציוני והציונות הדתית.

     

    משני האגפים המשמעותיים האלה נותר ייצוג פוליטי מדולדל ומפוצל. העבודה לא מוכנה להתחבר עם מרצ, שמצידה מפרקת את הפיגום הזמני שנקרא "המחנה הדמוקרטי". בימין, איחוד הימין המאוחד הפך השבוע ל"בית היהודי המאוחד", מינוס סמוטריץ' שמאיים (על מי בעצם?) ללכת הביתה. בשמאל נותרו כמה עיתונאים ופעילים שמאיצים בצדדים להתאחד, בימין עוסק בכך נתניהו. מידת ההצלחה זהה. כשהתקשר השבוע לכמה מבין שבעת חברי הכנסת של הציונות הדתית הוא שמע מהם שהם ילדים גדולים ויסתדרו לבד. שקד וסמוטריץ' מעוניינים מאוד בריצה משותפת, מחשש שרשימה אחת או אפילו שתיהן לא תעבורנה. בנט ופרץ מתנגדים.

     

    מאז שהועלה משמעותית אחוז החסימה, לפני ארבע מערכות בחירות, השמאל הישראלי לא ביזבז אף קול מיותר. הימין, לעומת זאת, הוריד בינתיים לטמיון קרוב לחצי מיליון קולות: אלי ישי ב־2015, בנט ופייגלין ב־2019 א', בן גביר בבחירות ספטמבר. כאשר נזכרים שנתניהו, בנט, שקד ופייגלין עצמם הצביעו ב־2014 בעד העלאת אחוז החסימה, הטרגדיה שלהם הופכת לפארסה. הימין בכלל, והציונות הדתית בפרט, מפגינים התנהלות פוליטית מופקרת, חסרת אחריות.

     

    במידה רבה, השמאל הישראלי קיים גם היום רק בחסדי כחול לבן, שהקפידה לא לרמוס בטעות את שתי המפלגות בגוש. צחוק הגורל הוא שעל ההחלטה מופקד היועץ האסטרטגי של גנץ, ישראל בכר. כימני הוא לא הצביע להם מעולם, אבל כחסיד של תורת הגושים הוא הבין ש־40 מנדטים לא יעזרו לכחול לבן אם לא יהיו לה שותפים.

     

    איש לא מבטיח שכך יקרה הפעם. מספיק שהליכוד או כחול לבן יפתחו פתאום פער בסקרים של שלושה מנדטים זו על זו, כדי שהמפלגה השנייה תשכח מעקרון הגוש ותרביץ רייס בניסיון להדביק את הפער. לא מופרך בכלל שבמוצאי הבחירות נמצא שתי מפלגות בגדלים מפלצתיים, ומצידיהן שרידיהן המפויחים, הבלתי מזוהים, של מפלגות מוכרות מאוד.

     

    לא מפסיקים לגזגז

     

    יש לווייתן גדול בחדר וצריך לדבר עליו, דווקא בשבוע שבו מתחילה הזרמת הגז הטבעי מהמאגר הענק מול חופי ישראל. אסדה ענקית עמוסת תחזיות שווא ונבואות זעם התנפצה השבוע אל מעגן המציאות.

     

    מאז 2015 ניהלו כמה כלי תקשורת ופוליטיקאים מאבק נגד מתווה הגז. הטיעון שלהם, בפשטות: המתווה לא נועד באמת להביא לפיתוח משק הגז, אלא להכניס מיליארדים בהליך מהיר לכיסיהם של יצחק תשובה ושותפיו. חברות הגז טענו שהמתווה יביא לחתימת הסכמים ליצוא הגז למדינות השכנות של מאגר לווייתן, אבל מתנגדי המתווה השיבו: לא יהיה מתווה, שכנותינו לא יקנו גז, והגז מלווייתן לעולם לא ייצא מהאדמה. תמר תישאר לבד בלב ים.

     

    בראש הג'יהאד עמד, כמו במקרים רבים, העיתון "דה־מארקר": "היצוא מתרחק, מונופול תמר מתחזק — ואחת מתגליות הגז תישאר במצולות", זעקה כותרת ראשית אחת מיני רבות. בוקר־בוקר במשך חודשים ושנים נטען שהמתווה מבוסס על אדני שקר, יסודו בשחיתות ואחריתו גורנישט. "עם או בלי החלטת בג"ץ: מאגר לווייתן לא יפותח בעתיד הנראה לעין", נקבע בפסקנות בראשית 2016. פרשן העיתון קבע נחרצות: "הגז מלווייתן יישאר בים. מקורות בענף מביעים את החשש הפשוט שלפיו לא תהיה בעצם כדאיות כלכלית בפיתוח המאגרים".

     

    קרן נויבך, שתוכניתה ברשת ב' הפכה מטה פעולה יומיומי נגד המתווה, הפצירה במאזיניה: "פנו לעצמכם כמה דקות להקשיב לשר גבאי". פיניתי. השר דאז הזהיר ש"אם מאפשרים (את המתווה) אין תמריץ לפיתוח לווייתן". ונויבך סיכמה: "השתכנעתי מזמן שנושא הגז הוא נושא ביטחוני מהמעלה הראשונה, ביטחון אנרגטי. רק לא השתכנעתי שהמתווה יוביל לכך. להפך".

     

    מסע הצלב של נויבך וחבריה נשען גם על הטיעון שהגז שייך לכולנו, אבל רק מעטים נהנים מרווחיו. אלא שזו בדיוק הבעיה עם התוכנית של נויבך: היא משתמשת כבר שנים במשאב ציבורי ששייך לכולנו — שעתיים יומיות ברדיו הממשלתי — לקידום עמדותיה.

     

    כשפיתוח לווייתן התקדם, מתנגדי המתווה מיקדו את מתקפתם נגד הטענה שמדינות ערב יקנו מאיתנו גז. "ההתפוררות הצפויה מראש של מתווה הכזבים. השימוש השקרי בשביל ה'יצוא' הדמיוני למצרים. אין שום הסכם עם מצרים. חבל שאין יותר תווים", צייצה בטוויטר בסוף 2016 חברת כנסת מהמחנה הציוני. "לא צינור להפשרת היחסים: ירדן ומצרים לא מתכוונות לייבא גז מישראל", קבע "דה־מארקר" (8.12.2015). "דה־מארקר" הקדיש עמוד לתחזיתו המלומדת של אנליסט בשם עוז לוי: "בכל מקרה לא יהיה יצוא מלווייתן או מתמר, כיוון שבניגוד למה שמוכרים לנו, ישראל היא לא שחקנית של גז טבעי, ובכל מקרה באזור אין לישראל לקוחות. מצרים לא צריכה את הגז שלנו".

     

    כמה חבל שא־סיסי לא מנוי על "דה־מארקר". הוא, והמלך עבדאללה, חתמו על חוזי ענק לרכישת גז כחול־לבן. העסקאות האלה כמעט התפוצצו בגלל אלה שלא האמינו בלווייתן, ומשפותח עברו לפתע לדאוג מהשלכותיו הסביבתיות. פעילה חברתית שליגלגה על שטייניץ ש"ימשיך להתרברב על פיתוח מאגר לווייתן כאילו זה עוד דקה קורה" לא התבלבלה כשזה קרה ופתחה במאבק נגד "הזיהום הנורא שיחריב את חיי ילדינו". כשהמוניטורים של המשרד לאיכות הסביבה לא זיהו השבוע שום עלייה בזיהום עם תחילת הנישוב, הם כבר עברו להאשים את הרשויות בהשתקה והסתרה. כי זו דרכם לנהל מאבק: מי שלא מסכים הוא מושחת או משת"פ. טיעוניהם התגלו השבוע כבעלי תכונות של גז: רחוקים מאוד מלהיות מוצקים, מתנדפים במהירות ברוח, ובעיקר: שקופים כל כך.

     


    פרסום ראשון: 02.01.20 , 15:26