ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: AFP
    המוסף לשבת • 02.01.2020
    "האויב הכי גדול שלנו זו ההכחשה שיש בעיה"
    אחרי 14 תקיפות בשלושה שבועות, בקהילות היהודיות בארה"ב מעבים את האבטחה, אוספים מודיעין על האיומים שזורמים מניאו–נאצים עד מוסלמים קיצוניים ומזהירים ש"זה הזמן להביט מעבר לכתף" | השוטרים שעומדים מול הזירה המדממת בבית הרב במונסי מתקשים להבין "מאיפה באה השנאה הזו פתאום" | ההיסטוריונית הוותיקה מתעקשת ללכת עם מגן דוד כי "ההשוואה לשנות ה–30 בגרמניה היא פאניקה מוגזמת" | והמומחים מצביעים על הגורם להסלמה: "הלגיטימציה מגיעה היישר מהבית הלבן"
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק

    מול ביתו של הרב חיים רוטנברג בעיירה מונסי, המרוחקת כשעה מהעיר ניו־יורק, חנו ביום ראשון שתי ניידות משטרה. השוטרים במדי בז׳ בוהקים נשענו עליהן עם מבט שהיה שילוב של תדהמה, תמיהה וקצת פאניקה. כל הניסיון שצברו עם השנים לא הכין אותם למציאות שבה מישהו נכנס לבית בפרבר שקט, באמצע חג החנוכה, מתוך מטרה אחת: לרצוח יהודים. זה לא שחסרו עד היום פשעי שנאה בארה״ב, ובוודאי שבניו־יורק והסביבה, אבל אלימות קטלנית על רקע אנטישמי הייתה נדירה, לפחות עד לפני כשנתיים. ״אני לא מבין מה קורה פה״, אמר אחד השוטרים, ״מאיפה באה השנאה הזו פתאום״.

     

    אנטישמיות היא לא דבר חדש.

     

    ״כן, אבל באמריקה?״

     

    ארון וויידר, יהודי חרדי חבר מועצת מחוז רוקלנד, לה שייכת מונסי, שמע את השוטר ואמר: ״כן, באמריקה. נולדתי בארה״ב, חייתי פה כל חיי, אני פטריוט שאוהב את המדינה הזו. אם יש מדינה שבה יהודים יכולים להרגיש בטוחים, זו צריכה להיות ארה״ב, אבל זה לא המצב עכשיו. ביקרתי לא מזמן בוורשה, עם כל ההיסטוריה וגם ההווה, הלכתי ברחוב בחצות ולא הרגשתי שום סכנה. אני לא חושב שאני יכול להגיד אותו דבר כשאני הולך ברחובות פה. אם אתה יהודי זה בהחלט הזמן להביט מעבר לכתף. אני יודע שאתה לא מאמין״, פנה לשוטר, ״גם לי קשה להאמין שאני אומר את זה״.

     

    גרפטון תומאס, הדוקר מבית הרב, לאחר מעצרו | צילום: AP
    גרפטון תומאס, הדוקר מבית הרב, לאחר מעצרו | צילום: AP

     

    בשנה החולפת נרשמה עלייה של 21 אחוז במעשי תקיפה על רקע אנטישמי בארה״ב, המשך לקו מתמיד של עלייה מ־2016. תדירות התקיפות הפכה כל כך גבוהה, שכמו כל דבר בתקופה שבה כותרת מחזיקה מעמד לפי מספר הציוצים החוזרים שהיא מקבלת — על חלק גדול מהסיפורים אף אחד לא שמע. קצת יותר משנה חלפה מאז הפיגוע בבית הכנסת ׳עץ חיים׳ בפיטסבורג, ול־11 הקורבנות שם נוספה עוד אחת בבית הכנסת בפאווי שליד סן־דייגו, ושניים בסופרמרקט הכשר בג׳רזי־סיטי. אחד הפצועים בפיגוע במונסי, ג׳וזף ניומן בן ה־70, שנדקר בגולגולת, נמצא נכון לרגע כתיבת שורות אלה בתרדמת, ומשפחתו הודיעה השבוע כי הרופאים סבורים שהוא לא יחזור להכרתו. אתמול בבוקר כבר דווח על פשע שנאה נוסף בניו־יורק, כאשר חרדי בן 22 נפצע באורח קל לאחר שהותקף בברוקלין על ידי שתי נשים אפרו־אמריקאיות שצעקו לו: "נהרוג אותך, יהודי".

     

    ״צריך להבין שיש איום אמיתי״, אומר אריק פינגרהט, לשעבר חבר קונגרס דמוקרט מאוהיו, והיום נשיא ומנכ״ל ׳הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה׳ (JFNA), ״זו סערה מושלמת של אנטישמיות שתמיד הייתה קיימת, אלימות שאף היא תמיד הייתה באמריקה אבל מתגברת כל הזמן, והיכולת להפיץ את כל זה באינטרנט לכל פינה בעולם״.

     

    פינגרהט נכנס רק השנה לתפקיד ראש JFNA, ארגון גג שמכנס בתוכו 146 פדרציות יהודיות ברחבי ארה״ב, וניצב מול מציאות חסרת תקדים עבור יהודי אמריקה, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה. ״זה מזעזע את כל מי שגדל במדינה הפתוחה והמדהימה הזו. סבא וסבתא שלי היו מהגרים, ההורים שלי הם דור ראשון של ילידי ארה״ב ואני הגעתי לקונגרס. איפה זה עוד יכול לקרות. המדינה הזו קיבלה יהודים בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה. מאוד קשה להכיל את מה שקורה עכשיו״.

     

    בתפקידו הקודם היה פינגרהט נשיא "הלל", הארגון הבינלאומי היהודי המוביל באוניברסיטאות, והוא יודע שלהביע זעזוע כבר לא מספיק היום, בעיקר משום שהיכולת של האמריקאים להזדעזע נשחקה כמעט לגמרי. ״הפדרציה עובדת הרבה שנים על בניית יחסים עם רשויות החוק האמריקאיות והשגת מימון ממשלתי לסידורי ביטחון למרכזים דתיים וקהילתיים. אבל השנה האחרונה שינתה את המשחק לגמרי. הקונגרס אישר העלאה של 50 אחוז בתקציב המיועד לאבטחת מוסדות דתיים, שיעמוד עכשיו על 90 מיליון דולר, והסנאטור צ׳אק שומר מציע להגדיל את זה פי ארבעה ל־360 מיליון. ה־11 בספטמבר שינה את כל הצורה שבה ארה״ב מתייחסת לאיומי טרור ולאבטחה בשדות תעופה, אבל עדיין לקח עשר שנים להגיע למה שעובד היום. אני חושב שמבחינת הביטחון של יהודים באמריקה, הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג יהיה רגע ה־11 בספטמבר שלנו״.

     

    פינגרהט. "פיטסבורג זה ה־ 11 בספטמבר שלנו״
    פינגרהט. "פיטסבורג זה ה־ 11 בספטמבר שלנו״

     

     

    סומכים על השריף

     

     

    היוזמה הביטחונית הבולטת של JFNA היא ארגון בשם Secure Community Network, שמורכב מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, ומתמקד בעזרה וייעוץ ביטחוני לקהילות יהודיות. ״אנחנו עובדים עם קהילות שמכסות בערך 90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית״, אומר ראש הארגון, מייקל מאסטרס, שעבד קודם לכן במשטרת שיקגו ובמשרד לביטחון פנים, ״אנחנו בקשר קבוע עם הרשויות, מחליפים מידע על איומים אפשריים, שולחים התראות כלליות ומגיעים לשטח כדי לעזור בכל מה שאפשר״.

     

    אתם מספקים אבטחה של ממש עם נשק חם?

     

    ״לא, אנחנו מתרכזים באיסוף מודיעין על איומים, ופיתוח אסטרטגיות ביטחון ספציפיות לכל בית כנסת או מרכז קהילתי. מלמדים את הקהילה איך להגיב במקרה של התקפה, איך לא להיכנס לפאניקה ואיך להציל חיים. האויב הכי גדול שלנו הם לא הניאו־נאצים ולא האיסלאם הקיצוני ולא אף אחד אחר. האויב הכי גדול הוא ההכחשה שיש בעיה אמיתית. אנשים עדיין לא מאמינים שזה יכול לקרות כאן. אנחנו חייבים להפנים את זה״.

     

    למרות רצף המקרים, בקהילות היהודיות בינתיים סומכים לגמרי על שלטונות החוק האמריקאיים. ״יש פחד״, אומר וויידר, ״אבל אני מקווה שלא פאניקה, כי שום דבר טוב לא יוצא מפאניקה. אנשי החוק המקומיים, השריף, משטרת מדינת ניו־יורק, הם מבינים את הזמן שאנחנו חיים בו ולוקחים את זה ברצינות״.

     

    גם פינגרהט סומך על האמריקאים, אבל הוא מודע לכך שהמצב תפס אותם בהפתעה. ״אנחנו צריכים להעריך את התמיכה של החברה האמריקאית״, הוא אומר, ״זו לא מדינה שבה הממשלה תאפשר שיהודים ייטבחו. הם אמנם לא לגמרי מוכנים לסיטואציה, הייתה פה קצת שאננות כי מעולם לא ראינו דבר כזה באמריקה, אבל עכשיו יש התעוררות״.

     

    צד מצמרר של ההתעוררות הזו, הוא הטרנד המתגבר של יהודים חילונים ורפורמים שמעדיפים להשאיר בבית את שרשרת המגן דוד שלהם. דבורה ליפשטדט, פרופ׳ להיסטוריה יהודית ולימודי השואה באוניברסיטת אמורי אטלנטה, תהתה השבוע במאמר ב׳אטלנטיק׳ (ראו גם בעמודים הבאים), האם יהודים אכן יתחילו עכשיו לרדת למחתרת. לה עצמה אין שום כוונה לעשות את זה. ״היום הזמנתי שרשרת מגן דוד חדשה והצטלמתי איתה״, אומרת ההיסטוריונית הבכירה בת ה־72, ״אוי ואבוי אם נתחבא״.

     

    השבוע במונסי אנשים דיברו על אווירה שמזכירה את שנות ה־30 בגרמניה.

     

    ״לא לא. ראשית, אף אחד מאיתנו לא יודע מה הייתה האווירה בשנות ה־30 בגרמניה, אפילו אני לא מבוגרת מספיק בשביל זה. בדיוק אתמול סיפר לי ניצול שואה כי ב־1938 הציתו את בית הספר שבו הוא למד. הילדים רצו החוצה ישר לשוטרים, ואלה אמרו להם שהם לא שומרים על ילדים יהודים. פה לא יקרה דבר כזה, וזה הבדל עצום בין אז להיום. צריך לדאוג ולקחת את המצב ברצינות, אבל להשוות לשנות ה־30 בגרמניה זו פאניקה מוגזמת שלא תעזור לאף אחד״.

     

    בניגוד ליהודים חילונים באפר ווסט סייד של מנהטן, לקהילה החרדית, מברוקלין ועד מחוז רוקלנד, אין דרך להימלט מסממנים יהודיים חיצוניים. ״היום בבוקר, ממש אחרי הפיגוע״, מספר וויידר, ״קיבלתי צילום מסך של מישהו שצייץ בשמו המלא: ׳אני מרגיש רע עבור הקהילה החסידית, אבל הם לא מתערים באוכלוסייה, הם לא חלק מהחברה, הם הביאו את זה על עצמם׳. ברגע שאנשים משתמשים ב׳אבל׳, אנחנו כבר בצרות. הבעיה הכי גדולה היא שאנחנו לא יודעים למה זה קורה עכשיו. הרי המצב הכלכלי אמור להיות טוב, אז למה אנשים כל כך מלאי שנאה״.

     

    "הכלכלה יוצרת טינה"

     

    בכל אחד מימי החנוכה הייתה לפחות התקפה אחת על רקע אנטישמי בשכונות בברוקלין שבהן מרוכזים עשרות אלפי אורתודוכסים: פלאטבוש, וויליאמסבורג ובורו פארק. בסך הכל היו בניו־יורק 14 התקפות בפחות משלושה שבועות, שהבהירו לאמריקה כי הבעיה האנטישמית שלה גורפת, ולא נעצרת אצל ניאו־נאצים שצועדים בשארלוטסוויל או נכנסים עם רובה קרבי לבית כנסת בפיטסבורג. את הפיגועים בסופרמרקט הכשר בג׳רזי־סיטי ובבית הרב במונסי ביצעו גברים שחורים. ההתקפות על חרדים בשכונות בברוקלין מבוצעות בעיקר על ידי נערים שחורים והיספאנים שמוציאים על יהודים תסכול שאין להם שום קשר אליו.

     

    ״היסטוריית היחסים בין שחורים ליהודים באמריקה היא נושא כל כך מסובך״, אומר ברוס היינס, פרופ׳ לסוציולוגיה מאוניברסיטת UC Davis בקליפורניה, שמתמחה ביחסים בין־גזעיים, ״מצד אחד יש חיבור אמיתי למאות שנים של רדיפה והתעללות, קהילות שעברו שואה ועבדות, ויהודים שצעדו לצד מרטין לותר קינג והתנועה למען זכויות האזרח. אבל יש מקומות של מתח, שבדרך כלל קשור לכלכלה. אמריקה אף פעם לא התמודדה עם חטא העבדות וההשלכות של זה הרסניות עד היום. שחורים במצוקה כלכלית רואים יהודים שהם מיעוט כמותם, ורבים מהם נחשבים לא לבנים כמותם, אבל הם מבוססים היטב בחברה ובכלכלה האמריקאית, ולפעמים נוצרת טינה״.

     

    תן דוגמה.

     

    ״הייתה תקופה שבה בעלי נדל״ן יהודים ניצלו תושבים שחורים עניים בהארלם. כמובן שהיה מדובר בכמה אנשים בודדים, אבל זה מספיק כדי להיטמע והרגשות האלה עוברים מדור לדור ומקבלים חיזוקים מסטריאוטיפים אנטישמיים. הייתה בהארלם חנות תקליטים שחורה, שהפכה לסמל של השכונה. ב־1995 החליט הבעלים היהודי של המקום, מהגר מסוריה בשם פרד הררי, לבטל את חוזה השכירות עם מנהל החנות. המנהל ביקש שהשכונה תעזור לו ללחוץ על הררי לחדש את השכירות. מפה לשם דברים יצאו מכלל שליטה, היו הפגנות ויום אחד שרף בחור שחור את החנות. נהרגו שמונה אנשים, כולל המצית. אף אחד מההרוגים לא היה יהודי. אז זה היה פיגוע אנטישמי אבל הקורבנות שלו היו שחורים. כשקבוצות מיעוטים שונאות אחת את השנייה, זה תמיד נגמר רע עבור כולם״.

     

    אבל היום כשתוקפים חרדים בברוקלין, תוקפים בעיקר יהודים עניים.

     

    ״ברוב המקרים הם לא יודעים את זה״.

     

    זה עדיין נשמע כמו זווית אחרת של אנטישמיות.

     

    ״יש אלמנט של אנטישמיות בחברה השחורה, כמו שיש אלמנט של אנטישמיות בכל חברה. זה לא שונה ממה שגורם לבחור לבן צעיר ללכת לירות בבית כנסת בסן־דייגו. הם שומעים את אותם סטריאוטיפים על כך שהיהודים שולטים בבנקים ובתקשורת ובמדינה כולה. אבל צריך להיות אחראים ולהבין שיש המון קהילות שונות מאוד זו מזו. אין דין השחורים העבריים מדימונה כדין האתיופים העבריים בהארלם כדין ה־Black Hebrew Israelite, שבעיניהם רק שחורים יכולים להיות יהודים, וכל האחרים הם יהודים מזויפים. האנשים האלה לא מייצגים אף אחד חוץ מאשר את עצמם״.

     

    המציאות שבה האנטישמיות האלימה בארה״ב מגיעה גם מימין וגם משמאל, מסבכת עוד יותר את ההתמודדות איתה. ״יש זרם חדש של אנטישמיות שמגיע מצד שמאל ומתקשר לסנטימנטים אנטי־ישראליים ואנטי־ציוניים״, אומר פינגהרט, ״וזה כמובן מצטרף לימין הקיצוני הניאו־נאצי המוכר״.

     

    חילוקי הדעות הפנימיים בקהילה היהודית בוודאי לא עוזרים.

     

    ״אנחנו אכן ברגע של חילוקי דעות קשים בתוך יהדות אמריקה וצריך למצוא גשרים, אבל זה לא יוצא דופן בהיסטוריה, תמיד היו לנו ויכוחים בתוך עצמנו. זה לא משפיע על האחדות שלנו מול האנטישמיות. מי שרוצים לפגוע ביהודים, לא שואלים אם היהודי הוא דמוקרט או רפובליקני״.

     

    המוזמנים של טראמפ

     

    בשבוע שעבר עלה אחמד ח׳ליפה, נער מוסלמי בן 17 מברוקלין, לרכבת התחתית, וראה במושב מולו גבר מכה אישה חרדית ושובר לה את המשקפיים. ח׳ליפה, שמשפחתו הגיעה לארה״ב מסודן, ירד בתחנה יחד עם התוקף ועקב אחריו לאורך חמישה רחובות, לפני שהזעיק את המשטרה שעצרה אותו. זה מסוג הסיפורים שכנראה יכולים לקרות רק באמריקה, על הרע והטוב שבה. ״בתקופות כאלה אנשים מתגלים באור האמיתי שלהם״, אומר היינס, ״והרבה פעמים הם מפתיעים ומרסקים את הקונספציות לגביהם. הבעיה האמיתית, הפיל שבחדר, היא בלגיטימציה של השנאה שמגיעה מהחלונות הכי גבוהים״.

     

    טראמפ?

     

    ״כן. יש לנו נשיא שהוציא את האנטישמיות לאור עוד במהלך הקמפיין ב־2016. הוא ניזון מפילוג ושנאה ושיסוי אנשים זה בזה. אפילו בעולם היהודי יש היום קרעים עצומים וגם זה בא מטראמפ. אנטישמיות היא מנוולת, היא כל הזמן מחכה שמישהו ישחרר אותה, והוא שיחרר אותה. עכשיו מה שקורה זה ששולחים כוחות מוגברים של משטרה לשכונות בברוקלין, כי באמת צריך להגן על היהודים שם, אבל מי שמכיר קצת את היסטוריית האלימות המשטרתית הברוטלית נגד שחורים, יודע שזה מתכון לפיצוץ. ברגע שיש אווירה כללית של שנאה ויש לגיטימציה לשנוא היישר מהבית הלבן, אז כולם שונאים את כולם״.

     

    פרופ׳ ליפשטדט מסכימה כי מה שהשתנה בעיקר זה החופש לשנוא. ״אני לא יודעת אם יש יותר אנטישמיות בעולם היום״, היא אומרת, ״אבל האנטישמים בהחלט מרגישים מחוזקים בגלל מנהיגים. בפולין, בהונגריה, ולמרבה הצער גם הנשיא פה, אלה פופוליסטים שבונים את הכוח שלהם על פילוג בין קבוצות, הפרדה בין אנחנו והם״.

     

    ובצד שמאל?

     

    ״שם יש את מה שראינו עכשיו בבריטניה, הלייבור של ג׳יימס קורבין, שהשתמש באותם סטריאוטיפים אנטישמיים. השמאל רואה את העולם דרך פריזמה של אתניות ומעמד כלכלי. בעיניו, היהודים הם לבנים עשירים. אז כשיהודי אומר שהוא קורבן לרדיפה, התגובה היא ׳כן בטח׳. לכל זה צריך כמובן להוסיף את הרשתות החברתיות שמחברות בין כולם. הרוצח בפיטסבורג והרוצח בסן־דייגו והרוצח במסגד בניו־זילנד ציטטו את אותם מקורות. כולנו שונאים את כולנו, ורק אנשי העליונות הלבנה מתים מצחוק״.

     

    היינס, פרופסור שחור המקושר היטב לקהילה היהודית האקדמית בקליפורניה, מוטרד מאוד ממה שהוא רואה כחיבור הרסני בין חלקים מיהדות אמריקה עם אנשי העליונות הלבנה. ״אני מקווה שיהודים אמריקאים יבינו שהעליונות הלבנה היא לא חברה שלהם, גם אם נדמה להם שהאנשים האלה טובים לישראל. טראמפ מזמין לבית הלבן כמרים לבנים גזענים שנשמעים אוהדי ישראל, אבל אם כל תושבי ישראל היו עוברים לאמריקה, חצי מהם היו נחשבים כאן לא לבנים, על כל מה שזה אומר. אני זוכר שבגיל עשר ראיתי סרט על הנאצים וחשבתי שהם נורא מגניבים. אבא שלי היה מזועזע ולקח אותי לשיחה שלעולם לא אשכח. גדלתי בידיעה שנאציזם ואנטישמיות זה רשע טהור בדיוק כמו שהייתה עבדות אבות אבותיי. העליונות הלבנה היא האויב המשותף של כולנו. אם ניתן לה לפלג בינינו, כולנו נסבול״. •

     

    Tzipis@ynetus.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 02.01.20 , 17:00