שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 03.01.2020
    "רוצים להחזיר אותנו לימי שאול המלך"
    בטור מיוחד ל"ידיעות אחרונות", יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן תוקף: "הנהגת הציבור החרד"לי מרוקנת מתוכן את חוק השבות"

    מה הקשר בין עמוס ירקוני, גרמן רוז'קוב ואלירז פרץ? לכאורה שום דבר. כל אחד בא מעולם אחר ומתרבות שונה. האחד בדואי מוסלמי, השני עולה חדש, בן לאם נוצריה ואב יהודי, והשלישי יהודי דתי, אבל הדבר החשוב ביותר המאחד ביניהם הוא ששלושתם קשרו את גורלם בגורלה של מדינת ישראל.

     

    סא"ל עמוס ירקוני ז"ל (עבד אלמג'יד חדר אלמזאריב) התגייס לצה"ל ב־1948, הקים את יחידת הגששים, פיקד על סיירת שקד וקיבל שלושה צל"שים ועיטור מופת. כשהלך לעולמו, גנדי עמד על כך שתערך לו הלוויה צבאית בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, למרות שלא היה זכאי לכך, והתקומם על העובדה שלא לקבור לצדו חייל יהודי. "אם יחד שכבנו במארבים, מדוע אסור לנו לשכב איש לצד רעהו גם לאחר הפרישה מארץ החיים?", אמר, וביקש "כי החלקה הפנויה ליד קברו של עמוס תישמר לי, בבוא יומי".

     

    סגן גרמן רוז'קוב ז"ל עלה לישראל בגפו ב־1995. שנתיים לאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הנח"ל. ב־12 במרץ 2002 נפל בקרב סמוך לחניתה, כשהסתער על מחבלים שחדרו מלבנון.

     

    רב סרן אלירז פרץ ז"ל, קצין בחטיבת גולני, בן למשפחה דתית שורשית ואחיו של אוריאל פרץ ז"ל שנפל ב־1998 בלבנון, נהרג בקרב ברצועת עזה ב־26 במרץ 2010.

     

    גרמן ואלירז הכירו בקורס קצינים והפכו לחברים בנפש. לימים סיפרה מרים פרץ, כלת פרס ישראל ואמו של אלירז, על הקשר המיוחד: "מגיע חג השבועות... גרמן מבקש ממני ללמוד איתו את המגילה...בסוף הלימוד אני מתריסה מולו: 'גרמן, למה אתה צריך למות בשבילי? זו לא הארץ שלך, זו לא תבנית נוף מולדתך... אוריאל בני נהרג בשביל ירושלים, שסב סבו במרוקו חלם עליה - למה אתה מסכן את עצמך בשבילי?' גרמן שתק ואמר 'תחזרי לעמוד הראשון'. ואני קוראת במגילה: 'באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, ובאשר תמותי אמות'. 'מרים', הוא אומר לי, 'החלטתי שזאת הארץ שלי, זה העם שלי, זה המקום שאני אוהב. נקשרה נפשי במקום הזה'. באותו רגע הבנתי שגרמן קשר את גורלו בגורל העם הזה, גם אם הוא לא מהעם שלי".

     

    מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ועל כך אין עוררין. אבל מי שקשר את גורלו בגורלנו, משרת בצה"ל, עושה מילואים, ומוכן להקריב את חייו למען שלומם וביטחונם של אזרחי מדינת ישראל, יש לו יותר זכויות במדינת ישראל מהרב מסאטמר או מהאברכים הנמנים על הפלג הירושלמי מישיבת מעלות תורה, שנלחמים בגיוס לצה"ל ופוגעים בחיילים חרדים באופן פיזי ומילולי.

     

    לצערי, בשנים האחרונות אנו עדים להקצנה הולכת וגוברת בקרב ההנהגה של הציבור החרדי והחרד"לי. אמירות שלא היו נאמרות לפני חמישים שנה הפכו לדבר שבשגרה. לפני כמה ימים שמענו כל מיני קולות שקוראים לשנות את חוק השבות, שתוקן ב־1970 בתמיכת המפד"ל ובהתנגדות אגודת ישראל. היום דווקא אלו המתיימרים לייצג את הציונות הדתית, המפד"ל לשעבר, קוראים לשינוי החוק ולמעשה מנסים לרוקן אותו מתוכן. מדובר באותם אנשים שרוצים להשיב את משפט התורה, ולהחזיר אותנו לימי שאול המלך ודוד המלך.

     

    הציונות מיום היווסדה דגלה בעיקרון של חיה ותן לחיות. הרצל, ז'בוטינסקי, טרומפלדור ואפילו בן גוריון רחמנא ליצלן היו חילוניים שכיבדו את הדת ואת המסורת היהודית, אבל התנגדו לכפייה דתית. אולם בשנים האחרונות, ככל שכוחן של המפלגות החרדיות הולך וגדל בכנסת, מגיעות הדרישות לשינוי הסטטוס־קוו בנושא השבת, הגיוס לצה"ל, הגיור, לימודי ליבה ועוד. כדי להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות חייבים לעצור את הכפייה הדתית, לפעול לגיוס הצעירים החרדים לשירות צבאי או לאומי־אזרחי, ולדאוג לשילובם במעגל העבודה. אסור להסכים שימשיכו להיות לנטל כלכלי על החברה הישראלית.