לפעמים חולשותיהם של מנהיגים הן היתרון הגדול שלהם. דונלד טראמפ הוא נשיא אימפולסיבי, בלתי צפוי, רדוד, חף ממחשבה מסודרת. צמרת השלטון באיראן, שתדון בימים הקרובים בשאלה איך להגיב על חיסולו של קאסם סולימאני, תתקשה להיערך מול האתגר הזה. ככל שהדבר נשמע מוזר לאוזן ישראלית, האייתולות בטהרן יותר סולידיים, יותר מחושבים, מהנשיא בוושינגטון. הם חייבים למצוא פעולת נקם שתהיה מחרידה דיה להרתיע את טראמפ, אבל לא תהיה מחרידה עד כדי כך שתגרור אותו למלחמה. אין לבעיה הזאת פתרון בית ספר.

"טראמפ לא יכול לעשות דבר", צייץ בטוויטר המנהיג העליון עלי ח'אמנאי ביום רביעי. זה היה יומיים לפני שטיל אמריקאי סיים באחת את הקריירה של בן טיפוחיו. ספק אם ההתגרות של ח'אמנאי השפיעה על האישור שנתן טראמפ לפעולה (האישור הקדים כנראה את הציוץ) אבל הלקח טוב לכולם, גם לפוליטיקאים שלנו: מי שמתרברב חוטף. מוטב לחשוב פעמיים לפני שמצייצים.

סולימאני היה בן מוות. המעורבות שלו בייזום ובביצוע מעשי טרור כלפי ישראלים ואמריקאים בעבר, ועוד יותר מזה פוטנציאל הנזק שלו בעתיד, הפכו אותו ליעד מתבקש. בפברואר 2008, בדמשק, ישראל הייתה יכולה לחסל אותו. היעד באותו לילה היה עימאד מורנייה, קצין המבצעים של חיזבאללה. על פי פרסומים זרים, ישראל נעזרה בהשגת המידע ב־CIA. הסיוע הותנה בהתחייבות בדרג הבכיר ביותר: ראש הממשלה אהוד אולמרט נדרש להתחייב לנשיא בוש שמורנייה יהיה היחיד שיחוסל. הדילמה צצה כאשר סולימאני ומורנייה נצפו יחד, בדרך לפגישה. אולמרט הורה להמתין. מורנייה חוסל בהמשך הלילה, לאחר שנפרד מסולימאני.

בשנים האחרונות השתנה מעמדו של סולימאני: הוא עבר לקדמת הבמה, אל התפר בין צבא לפוליטיקה. לעיתים תכופות הופיע בציבור. מעמדו החדש יצר לו מרחב חסינות, מבחינת ישראל לפחות. ישראל נזהרת מלהתנקש בגנרלים, בדיפלומטים, במנהיגים פוליטיים של מדינות. מבחינתה, יש הבדל מהותי בין ארגון טרור לבין מדינה, אפילו אם היא מדינת טרור כמו איראן. אמריקה מרשה לעצמה לנהוג אחרת (ב־1976, בעקבות שורה של פרשיות מביכות, הנשיא פורד אסר על הממשל האמריקאי להתנקש במנהיגים זרים. האיסור עדיין תקף. עם זאת, אמריקה ניסתה לחסל מהאוויר את שליט לוב מועמר קדאפי ב־1986, את מנהיג סרביה סלובודן מילושוביץ' ב־1999 ואת סדאם חוסיין ב־2003. בשלושת המקרים נכשלה).

לא במפתיע, חיסול סולימאני התקבל בהתלהבות במפלגה הרפובליקנית ובביקורת חריפה במפלגה הדמוקרטית. זה מה שטבעי שיקרה בשנת בחירות. הוויכוח באמריקה צופה פני עתיד: הדמוקרטים מזהירים מפני מעשה נקם איראני ומפני הידרדרות למלחמה. ג'ו ביידן, המועמד המוביל כרגע, מצא את עצמו באש צולבת: הוא תקף את טראמפ על שזנח את ההסכם עם איראן אבל חטף מיריביו על שתמך בזמנו בפלישה לעיראק.

מדיניות חוץ לא עומדת בדרך כלל במרכז מערכות הבחירות באמריקה. רוב האמריקאים לא שמעו על סולימאני עד שלשום וישכחו את שמו עד מחר. הסוגיה האיראנית תחזור להעסיק אותם רק אם פעולת התגמול האיראנית תהיה מאוד כואבת.

מה שמחזיר אותנו לטראמפ. באחד הציוצים שלו לאחר החיסול הוא הזכיר את פיגוע הטרור בקונסוליה האמריקאית בבנגאזי שעלתה בחייו של שגריר ארה"ב בלוב ושל חמישה אמריקאים נוספים. "אני לא אאפשר עוד בנגאזי", הבטיח.

אם יש משהו עקבי אצל טראמפ הריהו התיעוב כלפי כל מה שקשור באובמה ובהילארי קלינטון. במערכת הבחירות ב־2016 טראמפ האשים את קלינטון בהפקרת האמריקאים בקונסוליה. רצח הקבלן האמריקאי בידי מיליציה פרו־איראנית בעיראק והמצור שהטילו על השגרירות האמריקאית בבגדד החזירו את טראמפ לסיפור בנגאזי. אין להוציא מכלל אפשרות שהרצון לנגח את הילארי עזר לשכנע אותו לאשר את החיסול.

הנשיא אובמה וסגנו ביידן תמכו בהקמת המיליציות בשליטת סולימאני. הם האמינו שהקמתן חיונית למלחמה בדאעש. הם לא הבינו, או לא רצו להבין, שכאשר המלחמה תסתיים תפנה איראן את המיליציות שלה למלחמה נגד בעלי הברית של אמריקה ונגד החיילים האמריקאים שמוצבים בעיראק. החיסול היה יריית פתיחה בעימות, שבסופו עשויים הכוחות האמריקאיים לעזוב את עיראק. זאת התוכנית של טראמפ; למרבה האירוניה, זאת גם הייתה התוכנית של סולימאני.

לישראל יש, כמובן, תוכניות אחרות. בעיצומה של מלחמת איראן־עיראק צוטט ראש הממשלה יצחק שמיר כמי שאמר: "אני מאחל הצלחה לשני הצדדים". הפעם ישראל מאחלת הצלחה לצד אחד בלבד, אבל כמו אז, מקווה להשקיף על העימות ממרומי היציע.