היא קוראת לאיש שאיתה "בעלי" וחושבת שהפרסומות של גולדסטאר מעולות, אבל רונית כפיר היא פמיניסטית מבטן ומלידה, שמתפרנסת מלדרבן נשים לעמוד על שלהן, להכיר בערכן ולתמחר כהלכה את שירותיהן, והיא משתמשת בלשון נקבה גם כשיש גברים בהרצאותיה. "הרשתות החברתיות הולידו את דיבור ההעצמה הנשית", היא מסבירה, "ואת הסדנאות האלה שבהן נשים יושבות באיזה חדר, מנגנות או שרות או סורגות ואומרות זו לזו 'את מלכה' ו'את אלופה', כשבחדר הסמוך יושבים הגברים, מעשנים סיגרים ומנהלים את העולם. הידרדרנו לפוסט־פמיניזם, לתחושה שהשגנו שוויון ואפשר שוב להיות בבית ולעסוק במלאכות נשיות. מי שנוהגת כך, שלוקחת תעריף נמוך ממה שהיא משלמת לבייביסיטר על שעת עבודה ‑ היא לא מלכה, היא מלכ"ר. ואני מסרבת לתת יד לדבר הזה. אין לי בעיה שתסרגי, כל עוד את עושה מזה כסף. הדרייב שלי הוא לומר לנשים: תתעוררו על עצמכן, תתחילו לשחק את המשחק של הגברים".
כפיר, 49, המתגוררת בכרמי יוסף ("בשכירות!") עם בעלה דן וילדיה שחר (17) ועינב (15), בילתה שנים ארוכות בגלי צה"ל ובגלגל"צ, ובערוצי טלוויזיה שונים. "עזבתי את גל"צ ב־2006 וככל שהזמן עובר אני מגלה שהכל קשור, שלמעשה תמיד עסקתי בתקשורת, ביחסים ובאינטימיות", היא אומרת. "כקריינית וכמגישה ברדיו ובטלוויזיה כמובן, אבל גם כשלמדתי עיצוב גרפי בבצלאל, וגם כשלמדתי לתואר ראשון בספרות אנגלית, שעסק בשפה ובשיח, וגם כשלמדתי עיצוב פנים והתחלתי לעסוק בזה, והפידבקים שקיבלתי היו תמיד שמה שמאפיין את הבתים שאני מעצבת הוא יכולתי ליצור אינטימיות, לגרום לאנשים להרגיש נוח ונעים. וגם לאחרונה, כשלמדתי לתואר שני במשפטים ללא משפטנים. יותר מהכל אני אוהבת שפות ונהנית ללמוד שפות חדשות, לכן לא מפתיע שאני עוסקת בחמש השנים האחרונות בתקשורת אסרטיבית".
כיבוש העולם
למשך תקופה מסוימת עסקה בעיצוב פנים ובתקשורת בו־זמנית. "עשיתי באותה תקופה הרבה פרסומות והיה לי לא נעים עם כל הכסף שעשיתי מהן, כי מה כבר עשיתי בשבילו ‑ הרי נולדתי עם הקול הזה שבזכותו רצו את שירותיי. אז השקעתי אותו בלימודי עיצוב הפנים ובבניית העסק שלי. עשיתי את הדבר הנכון מהסיבות הלא נכונות ופתאום נזרקתי לעולם העצמאים, והייתי צריכה לתמחר בעצמי ולגבות כסף כמעצבת פנים והיה לי קשה ותימחרתי במחירי רצפה, אבל חייתי עם זה כי הייתה לי ההכנסה הגבוהה מהפרסומות שקריינתי, וההזדמנות הזאת גרמה לי להבחין לראשונה בקושי ובמורכבות שבעצמאות, בצורך להיות הסוכנת של עצמך כל הזמן".
בצורך להתגבר על ה"לא נעים" ולהציג מחיר לשירותייך, בין השאר.
"כן. ואני נושמת ומדברת פמיניזם מגיל אפס, הרי גדלתי אצל פמיניסטית וההסתכלות שלי על העולם הייתה מאז ומתמיד הסתכלות של אישה, אמנם פריבילגית, שמתבוננת בפטריארכיה. וה'לא נעים לי' הזה הוא לגמרי נשי: את עושה משהו שהוא ההפך ממה שאת רוצה, את מעדיפה אינטרס של אדם אחר על פני האינטרס של עצמך, זה 'לא' בתחפושת של 'כן', זה לעשות משהו נגד רצונך, וזה בלתי נסבל. ראיתי סביבי מעצבות שטיפחו את אהבתן לעיצוב ולאסתטיקה והחליטו שהן רוצות לעבוד בזה, ומתנהלות ממקום מתנצל, מה'לא נעים' הזה, וראיתי כמה הן גובות והזדעזעתי. באותה תקופה הזמינו אותי כל הזמן להרצאות מקצועיות, וסירבתי, לא רציתי להופיע לפני נשים שלוקחות על שעת עבודה שלהן, כנשות מקצוע בתחום העיצוב, פחות ממה שהן משלמות לבייביסיטר שמשגיחה להן על הילדים".
נקודת המפנה חלה כשהוזמנה להרצות בנושא לבחירתה. כפיר החליטה לחלוק אנקדוטות מחייה שלה, כולל הצלחות וכישלונות וסכומי אמת. "לכל מערכת דיכוי יש מה להרוויח מהסתרת מידע, וחלק מזה שנשים ממשיכות להרוויח משכורות מגוחכות קשור לעובדה שהן לא מדברות על כסף. בהרצאות שלי אני מכניסה מספרים ותעריפים, אני מדברת על השכר שלי וקוראת לנשים להפסיק לדבר במושגים כמו 'סכום סביר' או 'הגיוני', מה זה בכלל סכום סביר?! כשאת יודעת סכומים ברורים יש לך במה להיאחז, למה להשוות ומה לדרוש. לצערי, נשים לא מגישות מועמדות למשרות אלא אם הן יודעות שהן עונות על מאה אחוז מהקריטריונים, בשעה שגברים מגישים מועמדות למשרות גם כשברור להם שהם מתאימים לדרישות רק ב־60 אחוז. הם מונעים מרצון ומביטחון, ולא במקרה הביטויים שקשורים לביטחון עצמי ולאסרטיביות קשורים למיניות הזכרית: 'יש לו ביצים', 'הוא לא שם זין' ו'הוא גבר־גבר'. אנחנו, לעומת זאת, אומרות לעצמנו שאנחנו לא טובות או מתאימות מספיק, שניכשל. ככה אי־אפשר לכבוש את העולם. כשהרגשתי שאני רוצה להיות יזמית ואינני דוברת את השפה של הגברים היזמים, שאינני מכירה את ראשי התיבות הסקסיים האלה של עשיית כסף, למדתי לתואר אונליין במינהל עסקים, כי הבנתי שגם ההדרה מהשפה מכשילה אותי. אז רכשתי את השפה בזכות התואר הזה, שגם עזר לי להבין שאני יכולה להשתייך לעולם העסקי ולהרגיש נוח".
שינוי ההגדרה
היא מתבלת את הרצאותיה בהרבה הומור, בתקווה לגרום לנשים לצחוק יותר. "לאורך ההיסטוריה פחות צחקנו, לא היה לנו זמן לפתח הומור, וגם צחקו עלינו וזה לא כיף", היא מסבירה. "אני גדלתי על הומור אינטליגנטי, על מונטי פייתון ועל הגשש החיוור, ואני משננת מערכונים של ארץ נהדרת. זה כלי מעולה לגרום לאדם להתבונן בחמלה על הרגליו. אני מתה על הפרסומות של גולדסטאר בגלל היעדר הפוליטיקלי קורקט, הן קורעות אותי מצחוק, כי הן יושבות בדיוק על הפער שקיים, לא יעזור, בין איך שנשים רואות את העולם לבין איך שגברים רואים אותו".
במסגרת המותג שלה "#נעיםמאוד ‑ תקשורת אסרטיבית", היא מציעה הרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ. "נשים עצמאיות יכולות לבחור, אבל במקום זה הן מתקרבנות ומוצאות לעצמן תירוצים", טוענת כפיר. "לכן אני מציעה בין השאר ממש חזרות מילוליות על איך לבקש העלאה במשכורת, איך לומר לבוס: 'זה הסכום שאני רוצה'. משום מה, אנחנו מרגישות נוח בתפקיד התרבותי שלקחנו על עצמנו, אנחנו חוששות לפתוח את הדלת, חוששות שיגדירו אותנו כביצ'יות, אגרסיביות, חמדניות, חסרות לב. הרי בהיותנו אמהות מה שמגדיר אותנו הוא הצד החומל שבנו, ואנחנו מפחדות ממחיר השינוי בהגדרה".
הבנות שלנו כבר יעמדו על שלהן, גם בענייני כסף, בלי להשפיל מבט?
"אני אדם אופטימי מאוד מטבעי, אבל אני פסימית בנוגע לעתידו של הפמיניזם. מצד אחד, בגלל הרשתות החברתיות החִפצון עלה מדרגה ולתחושתי המרחק בין המינים גדל. המין השני נהיה כל כך זר ושונה ומאיים, נערות ונערים שומעים לראשונה על סקס בהקשר של סיכון וניצול ופגיעה, ולא בהקשר של הנאה, ומצד שני המסחור של הגוף הנשי מרקיע שחקים. הבנות שלנו גדלות לעולם שונה, אבל לצערי הוא לאו דווקא פמיניסטי יותר. עד שהגבריות לא תוגדר מחדש ותכלול בתוכה את האבהות, לא תהיה מהפכה; עד שמקומות עבודה לא יקצו יותר זמן לפיתוח זוגי ומשפחתי לאמהות ולאבות כאחד; עד שגברים לא יצטרפו למאבק הזה ‑ זה לא יקרה. גבר אחד שינאם נאום פמיניסטי יעשה פי עשרה יותר רעש מעוד נאום פמיניסטי של אישה. זה מבאס, אבל זאת המציאות". *
הטיפים של רונית כפיר לתקשורת אסרטיבית
שפת גוף - תהיי גדולה
רושם ראשוני נוצר משפת גוף, וההשפעה יכולה להגיע גם מבפנים, כמו שאפשר לראות בהרצאה של איימי קאדי ("שפת הגוף שלכם מעצבת אתכם") ‑ תהיי גדולה, פשוטו כמשמעו: הרימי ידיים באוויר, דברי בתנועות ידיים רחבות, עמדי זקופה ופתחי את החזה (לנשום עמוק תמיד עוזר). זה ייצר רושם בטוח יותר על הסובבים אותך ויגרום גם לך להרגיש גדולה יותר ובטוחה יותר.
רוצה את זה? לכי על זה
ראית משרה שאת רוצה? חשיבה יצירתית תעזור לך להבין שאולי כן יש לך דברים שבמבט ראשון אין לך, ובעיקר, אם את חושבת שאת מתאימה ‑ שכנעי אותם. לאנשים חשוב יותר דרייב ולהט מאשר לסמן "וי" בכל המשבצות.
אל תעני מהר (או: תשתקי)
את לפני משא ומתן מלחיץ? אמרו לך שהמחיר שלך יקר? זה לקוח שרוצה לעבוד איתך. או שהוא צריך להשתכנע על הסכום או שהוא מנסה להוריד אותו. במקום לפצוח בשורת התנצלויות או הצעה של הנחה, נסי לשתוק שתיים או שלוש שניות. לא לכולם נעים לבקש הנחה, אל תעשי לצד השני חיים קלים. במשא ומתן את מייצגת את הצד של עצמך, לא את הצד של הלקוח.
סירוב יכול לייצר כבוד ‑ כבדי את עצמך
נכון, זה לא קל להגיד, "לא". אנחנו חוששות לאכזב או לפגוע באנשים. אבל אנשים יעריכו אותך יותר על כנות נעימה מאשר על התפתלות מרצה. נסי לחשוב על הפעמים שבהן סירבו לך בכנות. זה קצת צורב, אבל זה מעורר כבוד. כשאת מכבדת את עצמך ומסרבת לדברים שאינך רוצה לעשות או להיות ‑ הסביבה תכבד אותך בדיוק בגלל זה.
תתרגלי לשמוע את הקול של עצמך
זה לא קורה ביום אחד. לי לקח 20 שנה של דיבור להבין איך עושים את זה טוב יותר, ואני כל הזמן לומדת. ממחשבות ואפילו מכתיבה לא יוצא כלום, אם בסוף את צריכה לדבר על כסף או להגיד, "לא תודה" ולא תירגלת ושמעת את הקול של עצמך. צריך לדבר, ממש בקול רם, לא מול מראה ולא בהקלטה. פשוט למצוא מקום נוח ולומר שוב ושוב את המשפט שקשה לך להגיד. בפעם ה־50 זה ייצא יותר בטבעיות ובקלות, בלי גמגום ובקול רם וברור.
