"חביתה ‑ זה מה שיש לי להביא לעולם"
כוכבת "משחקי השף" דניאל קיציס רק בת 26, אבל היא כבר שפית של בית קפה תל־אביבי חמוד, המתמחה ב"אוכל ביניים" שעולה לא יותר מ־50 שקל למנה, חולמת על מקום משלה וחושבת שמסעדות קלאסיות זה פאסה. הנשק הסודי: "גב" בצורת בעל טרי ואוהב, שאפשר להראות לו פצעון בישבן בלי להתבייש
מנה מקורית ‑ חלה ממולאת בבשר ‑ גרמה לארבעת השופטים של "משחקי השף" (רשת) לפצוח באנקות הנאה ועונג. אסף גרניט בכבודו ובעצמו בחר לקום מכיסאו ולפתוח את הדלת למתמודדת, וכשהיא פיזזה לאולפן בצעדי ריקוד ארז קומרובסקי הזהיר את עמיתיו: "הבחורה הזאת היא מונסטר במטבח. מפלצת!"
את מפלצת?
"ממש לא", מתגוננת דניאל קיציס, "אני ילדה טובה".
נעלבת?
"להפך, ראיתי בזה סוג של מחמאה. במטבח יש סלנג פרוע, שרק למתבונן מהצד נראה מוזר".
מה המחמאה הזאת אומרת?
"שלמרות שאני קטנה וחמודה, יש לי ביצים ואני טובה".
מאחורי הקלעים של האודישן ציפו לקיציס ("לא קשורה להוא מהטלוויזיה") שני גברים: בעלה הטרי, הסופר גון בן־ארי, ואביה אילן, קרדיולוג, שלא התקבל לנבחרת. "הוא בשלן ביתי מעולה, אבל הוא לא שף, זו רמה שונה, והוא לא יצא שבור לב. בשבילו זו עוד הרפתקה. הוא לא חלם שיזכה והוא תמיד עודד אותי להיות מה שאני רוצה".
ממנו ירשת את הכישרון?
"לא חושבת, הרבה לפני שאהבתי לאכול אהבתי לעבוד", מספרת קיציס (26), שנולדה בניו־יורק ובגיל שנה עשתה עלייה למתחם שינקין. "בגיל 14 התחלתי לעבוד בקיוסק מיצים ועשיתי ג'אגלינג עם התפוזים, וממנו המשכתי לבתי קפה. לא היה שום צורך כלכלי בעבודה שלי ‑ אמנם הוריי התגרשו כשהייתי בכיתה ב', אבל היינו משפחה אמידה מאוד. אמי, מרתה, עבדה עם נוער בסיכון בבתי ספר ובכלא, אבא עבד 35 שנה באיכילוב. אולי דחפתי את עצמי לעבודה בגלל שלא אהבתי ללמוד. לא התחברתי לקונספט של התיכון, גם המעבר מהגן לכיתה א' היה לי טראומטי, לא הבנתי למה אני לא יכולה להמשיך לשחק ולמה אני צריכה לשבת בכיתה עם אנשים בני גילי שלא מעניינים אותי. הסתפקתי ב־70, וזה לא אופייני לי, בתחומים אחרים אני אוהבת להצליח ולהצטיין".
לציונים הבינוניים תרמו גם דילסקציה והפרעות קשב. "נתנו לי ריטלין, הוצאתי בגרות בשיניים ורק בגיל 20, כשניהלתי סרוויסים והייתי חדה כתער, הבנתי שמה שנחשב בתקופת בית הספר כהפרעה הוא בעצם כישרון. אני מסוגלת להתרכז ולחשוב בכמה ערוצים בו־זמנית, ולהתמיד בזה. עובדה, אפילו כשאני מאוד־מאוד עמוסה אני לא שוכחת משהו בתנור".
חלה ממולאת
בגיל 18 ("לא התגייסתי כי פחדתי ללבוש מדים") היא התחילה לעבוד במסעדות כברמנית. "נכנסתי בחיל ורעדה, קראתי את מתכוני הקוקטיילים, למדתי תוך כדי תנועה ואהבתי במיוחד את השיח עם הלקוחות. גם כשנתקלתי בלקוח פחות נחמד, אחד שחושב שהוא קנה אותי ושמגיע לו הכל, התייחסתי אליו כמו אל אורח שמגיע לביתי, בנימוס ובכבוד. כשהרשו לי להיכנס למטבח נדהמתי מכמה שאני לא יודעת והחלטתי לעבור לפריז, לשנה. נרשמתי לבית ספר ללימודי צרפתית ובמשך חצי שנה, פעמיים בשבוע, ישבתי על הכיסא. נהניתי מזה מאוד, אבל הוכחתי לעצמי שאני באמת לא יודעת ללמוד. אני לא זוכרת אף מילה. אפילו 'בריז'יט בארדו' נשמע לי כמו ג'יבריש. לא, הגזמתי. אני יודעת לספור בצרפתית עד שש. חשבתי שאני רוצה להיות מסעדנית, לאו דווקא הבעלים של מסעדה. רציתי להרגיש שאני מארחת במובן העמוק של המילה, לתת ללקוחות תחושה ביתית, וכדי להיות מסעדנית הלכתי ללמוד בישול ונשאבתי. נרשמתי ל'בישולים' ופיספסתי מלא שיעורים בגלל 'ערבים רוקדים'. כשחילקו תעודות הצטיינות לא האמנתי שאני לא מקבלת, עד כדי כך הייתי חוצפנית".
"ערבים רוקדים"? הסרט?
"מה את קופצת? הסרט הראשון שלי היה בגיל 12, 'אדמה משוגעת', תפקיד אמיתי".
רצית להיות שחקנית?
"ממש לא, אבל זה מה שהיקום נורא רצה. גרתי בשינקין ונחשבתי ליפהפייה. יום אחד, אחרי בית ספר, הלכתי עם חבר מהכיתה לאיזה אודישן ואמא שלו אמרה 'דניאל, את כבר כאן, למה שלא תיכנסי?' הוא לא התקבל. אני ‑ כן. מי אמר שיש צדק בעולם? לא בער לי להמשיך. העדפתי להתמקד בבישול, שבו ראיתי מקצוע לחיים".
למה לא נרשמת לבית ספר יוקרתי לבישול?
"בזמני, זה היה קצת פדיחה ללמוד בישול. חשבו שהכי קול זה להיות אוטודידקט. היום זה כבר קול ללמוד בחו"ל, כי זה נחשב להכשרה של עשירים וגם מפני שבישול כבר נחשב למקצוע סקסי. לפני שמונה שנים, כשהתחלתי, בכלל לא התייחסו לזה כאל מקצוע, זה היה עיסוק של סתומים. לחיי הסטיגמות!" היא מרימה גביע דמיוני. "בכל מטבח תמיד חסרות ידיים עובדות, וזה לא מסובך להתקבל לעבודה, אבל כשהלכתי לראיון במסעדה ענקית שכבר לא קיימת, התרגשתי נורא. אפילו לבשתי שמלה. בתור מי שבאה מבית ספר שבו חותכים כל קובייה במשך ארבע דקות תמימות, חטפתי הלם מהקצב. אנשים רוקדים ומתקתקים הכל בפאסט פורווד מטורף".
ברחת?
"נראה לך? זה מילא אותי באדרנלין ובתשוקה. התחלתי לעשות הכל מהר־מהר. חתכתי את האצבע, נכוויתי, אבל התקדמתי מהר נורא ועבדתי המון, בין 12 ל־16 שעות ביממה, בשכר מינימום. לא ביקשתי יותר. ביום חלוקת המשכורת הבוסים הורו לעובדי המטבח לא לפתוח את המעטפות, הם לא רצו שנתבאס, אבל כשקיבלתי את הצ'ק הראשון, 4,900 שקל, הייתי בעננים. הפקדתי אותו בגאווה".
לפני כחודשיים היא הגיעה אל המנוחה והנחלה, בתפקיד השפית של "קפה יעל" שבמרכז הקהילתי דב הוז בתל־אביב, שבו פועלים גם חדרי עבודה להשכרה, בעיקר לנשים. "הבעלים של הקפה היא אושרת יקותיאל, שקראה למקום על שם אמה, וזו הפעם הראשונה שאין מי שעומד מעליי וכל מי שנכנס אוכל ממעשה ידיי. זו קפיצת מדרגה, ואני אשקר אם אגיד שזה בכלל לא מפחיד, אבל הבנתי שבמקצוע הזה אף אחד לא ייתן לי משהו במתנה, אני זו שחייבת ליצור לי את התפקידים ולכן ויתרתי על הנוחיות של תפריט קבוע לטובת תפריט יומי. בכל בוקר אני פותחת את ארגז הירקות, מוציאה את כל מה שיש ומתחילה לאלתר. אני יודעת להגדיל כמויות בלי שהאוכל ייהרס, בניגוד לכאלה שמבשלים אורז למאה איש והוא יוצא עם טעם של צבא. הבוקר, למשל, הכנתי סלט של ענבים אדומים, בורגול וכל מיני סוגים של שעועית. בהתחלה כתבתי את התפריט על דף. עכשיו קנו לי מדפסת".
ועכשיו היא בריאליטי. "יצא לי לדבר עם חיה מולכו, שיש לה 20 מסעדות באירופה. טסתי לבשל אצלה בציריך ושאלתי אותה מה אני צריכה לעשות כדי לפתוח מסעדה משלי. היא אמרה לי 'לכי לטלוויזיה'. התגובה הראשונה שלי הייתה: 'לא, לא רוצה, אני פוחדת להיכשל על המסך, לעיני כל המדינה'. שלושה ימים לפני שסגרו את הרשימות של 'משחקי השף' אזרתי אומץ להירשם ומבחינתי זו יריית הפתיחה. באתי במטרה ברורה ‑ לזכות בהכרה ובלקוחות שיכירו אותי ואת האוכל שלי כדי שבעתיד יהיה לי עסק, מקום משגשג. לכן בחרתי להכין לאודישן חלה ממולאת בבשר. המצאה שלי לגמרי. איך המצאתי אותה? במקרה. באלתור. עשיתי בבית סיר ממולאים, נגמרו לי העלים ונשאר לי מילוי, אז דחפתי אותו לבייגלה, קשרתי ושמתי בסיר. יצא טעים אש".
חמין שרוף
הייחוד שלה הוא אוכל ביניים, "בדיוק מה שחסר בתל־אביב. מצד אחד יש אוכל יקר מאוד ואיכותי, ומצד שני יש בעיר אוכל רחוב הכי איכותי בעולם, אולי במקום השני אחרי תאילנד, אבל מה חסר? סנדוויצ'ים, סלטים, אוכל טוב וטרי שלא עולה יותר מ־50 שקל. זה מה שיש אצלי. כשאני מבשלת יש לי תחושה שאני יוצרת אמנות, אני לא עושה את זה בשביל הבטן והפה של אדם זה או אחר. מרוב שאני מרחפת באמנות בא לי שהמגש ייפול או יישרף".
סליחה?
"אם הוא ייפול או יישרף היצירה תישאר משהו אמורפי כזה. לא מזמן הכנתי חמין ממולאים, ההורים של בעלי הגיעו לשבת, וסגרתי את הבצק כמו שעושות הערביות. הכנסתי לתנור, לכל הלילה, ומתוך שינה קמתי וריחרחתי. הרגשתי שאני כבר ממש גדולה, גם נשואה וגם עושה חמין. בבוקר, כשקמנו לבדוק, ראינו שרוך. הכל נשרף וזה הקל עליי. הלכנו למסעדה, למרות שאני לא אוהבת מסעדות. הן עושות שלשול, הגוף האנושי פשוט לא עמיד למה שרוצים שנאכל במסעדה ‑ קוקטייל, כוס יין, שלוש מנות ראשונות, שתי עיקריות ושני קינוחים. או מיי גוד, זה כל כך פאסה. בעיניי זה על גבול הבלתי נתפס. אני מעדיפה לחטוף בצהריים מנת פלאפל או חומוס עם פיתה ולסגור פינה. אתה רעב יותר ממני? תזמין עסקית".
בדיוק לפני שנה היא התחתנה עם גון בן־ארי (34), סופר ("ילדי הסקויה") וקופירייטר שאותו הכירה כשהייתה בת 16. "הלכתי לעשות אצלו אודישן, לסדרת־בת של 'ארץ נהדרת' ויצאתי בתחושה מזעזעת. הרגשתי שלא התקבלתי, לא הלך לי טוב, והוא היה כזה חתיך. לפני שלוש שנים ראיתי אותו בבר ושלחתי לו הודעה באינסטגרם 'היי, רוצה להיפגש מתישהו?' הייתה לו אז חברה, וכשהוא התפנה אני הייתי תפוסה ועבר זמן עד שקבענו דייט. תמיד ידעתי שאני רוצה להתחתן עם גבר שיאהב אותי, שיהיה חבר שלי ושירצה להתחבק ולהתנשק איתי לפני שנתחיל לדבר. גון הוא בדיוק כזה. כשיוצא לי חצ'קון בתחת, לפני שאני מסתכלת בראי אני מראה אותו לגון, בלי בושה בכלום. אם לא היה לי את הגב שלו לא הייתי מעיזה ללכת לתוכנית".
המאכל האהוב עליה ביותר הוא החביתה של אמא שלה. "היא פוחדת ממני, כי אצלי אין הרבה שמן ואני לא מסוגלת לאכול קוטג' מאתמול. היא חותכת ירקות, לא בוזקת מלח, מניחה את החביתה על קרקר - וואו, נוזל לי ריר. לגון אני אוהבת להכין פיתה עם חביתה ודברים טובים, והוא משדרג אותה עם רטבים שלי, בעיניי זה יותר מושקע מלהכין סטייק משעמם. הוא רואה שחשבתי עליו. ויום אחד, כשאהיה גדולה, אכתוב ספר על חביתה. זה מה שיש לי להביא לעולם".
מה אכלו האורחים בחתונה שלכם?
"לא זוכרת, למי אכפת? ולמה צריך לשלם כל כך הרבה על כל מנה? תפקחו את העיניים, אתם מפספסים את העיקר". *
חביתה בנוסח דניאל קיציס
"חביתה טעימה זה לא כזה פשוט, וצריך להתאמן הרבה ולהבין את הרעיון".
החומרים:
ביצים
שמן ניטרלי (לא שמן זית או חמאה או משהו אחר עם טעם)
מלח גס
אופן ההכנה:
1. לשקשק את הביצים הרבה זמן, עד שהן ממש פתוחות כבר ולא ריריות, ומאוד מעורבבות.
2. להלהיט מחבת מאוד־מאוד, לשים טיפה שמן ואחריו כמה גרגירים של מלח גס על השמן ‑ רק כדי לוודא שהוא רותח בטירוף ‑ ורק אז אני שופכת את הביצים.
3. השוליים של הביצה ישר מתקשים ואני מכניסה אותם פנימה בתנועה חדה, ואז נוזלת עוד ביצה קצת לצדדים ושוב אני ממרכזת וממרכזת ולא נותנת לשוליים להתקשות.
4. אחרי שזה קצת מתמצק וכבר יש לי צורה כזאת של חביתה באמצע המחבת, אני הופכת מיד ומכבה את האש. מחכה חצי דקה (תלוי כמה ביצים יש לי) ומורידה לצלחת. ככה החביתה שלי רכה מאוד ולא יבשה.
לפנייה לכתב/ת 
