לוחם קטוע יד במהלך אימון // צילום: טל שחר
פגשתי את איזי אזגי בבסיס אימונים בדרום. יצאתי לצילום כמו שאני יוצא לכל משימה, ולא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת, אבל המפגש איתו היה יוצא דופן. איזי נכנס לי עמוק ללב מהרגע הראשון שפגשתי אותו.
הוא היה נער אמריקאי שחי חיים נוחים במיאמי פלורידה, אבל הרגיש צורך עז לעלות לישראל ולהתנדב לצה"ל. הוא הגיע כחייל בודד, ועבר עשרה חודשי אימונים עד שנקרא להילחם במבצע עופרת יצוקה. בזמן שהיחידה שלו התכוננה להיכנס לעזה, הוא נפגע מרקטה ואיבד את ידו השמאלית. למרות הפציעה הקשה, בעודו בבית החולים ובניגוד לעצת הרופאים, חבריו ומפקדיו, הוא החליט לשוב ולסיים את שירותו הצבאי. כשהחלים, זה בדיוק מה שעשה.
שלוש שנים אחרי הפציעה הוא גויס למילואים ויצא שוב לעזה במבצע עמוד ענן. פגשתי אותו בבסיס האימונים במסגרת אימון שגרתי. לאורך השנים יצא לי, לצערי, לצלם הרבה פצועי מלחמות ומבצעים צבאיים, ביניהם קטועי גפיים ופציעות קשות אחרות. האופטימיות של איזי והרוח החזקה שלו היו יוצאי דופן ונצרבו בי לעולם. המחשבה על כך שחייל בודד מגיע לשרת בישראל, נפצע, ועדיין ממשיך במסירות בדרך שלו, הייתה מבחינתי שיעור בנחישות, ונתינה.
