תפילה לשובם של הנערים החטופים בבית משפחת פרנקל // צילום: דנה קופל

בית משפחת פרנקל, נוף איילון, כשבוע לאחר חטיפתם של שלושת הנערים ביוני 2014. עשרות כלי תקשורת במשמרות סביב השעון מחוץ לבתי הנערים. אני נשלחתי אל בית המשפחה בצאת השבת. יצאתי מתל־אביב לפני רדת השמש, כך שהקדמתי מעט ונאלצתי להמתין בסבלנות מחוץ לשער היישוב הנעול. השמש כבר שקעה אך השמיים עוד היו מוארים באור דמדומים.

אחרי כמה דקות נפתח השער. מחוץ לבית המשפחה כבר הוקמו כמה אוהלים, גברים רבים התקבצו לתפילה משותפת. מרחק מה מהם ישבו נשים ונערות שהגיעו לחזק את האם רחל, והיא, מצידה, חיבקה וניחמה אותן. הן הקיפו אותה מכל הכיוונים, הצטופפו יחד על כיסאות פלסטיק. ככל שחלפו הדקות באו עוד ועוד נערות צעירות, שמילאו את המדרכה החשופה. הן יצרו מעגלים מסביבה ושרו יחד תפילות ומזמורים.

למרות ההמולה התקשורתית, שבדרך כלל משתלטת על אירועים מסוג זה ולא אחת מפריעה להם, נשמר השקט שבשירה החרישית. אפילו הבכי, שהתפרץ אצל רבות מהנערות, היה כמעט ללא קול. אולי כדי לא להפריע לתפילה. ניסיתי להתמזג בעדינות שאפפה את המעמד, לכבד, אך לתעד: רגע של תקווה. רגע כמעט אחרון של תקווה.

זה לא ייגמר טוב, חשבתי לעצמי. זה הרי אף פעם לא נגמר טוב. אבל ברגע הזה, כמה יפה וחזקה היא האמונה.