מדינת חלם

מדינת ישראל נמצאת במצב עגום וחסר תקדים, שבו מכהנת מזה למעלה משנה ממשלת מעבר – ועוד היד נטויה. משמעותה של כהונת ממשלת מעבר היא שיתוק כמעט מוחלט באורחות החיים במדינה ובמנהל התקין שלה, לרבות נזקים כספיים עצומים שגורם השיתוק הממשלתי הזה. אין תקציב מדינה שאושר כדין, אין החלטות בנושאים כלכליים ומדיניים, אין מינויים בשירות הציבורי, כאשר מזה שנה לא התמנו מפכ"ל ונציב שב"ס בכהונה מלאה, אין ממנים שופטים, ועוד כהנה וכהנה.

ורק בתחום אחד אין שינוי ועולם כמנהגו נוהג: מינוי שרים בהמוניהם, מתוך שיקולים פוליטיים גרידא, שלא לומר שוחד פוליטי. כך, מאז הפכה הממשלה לממשלת מעבר, לא פחות משליש משריה מונו על ידי ראש הממשלה, ללא אישור הכנסת, ולא בהכרח מנימוקים ענייניים או רלוונטיים. נפתלי בנט מונה לשר הביטחון על מנת שלא יצטרף לקואליציה של המרכז־שמאל, ולאו דווקא עקב בקיאותו וניסיונו בתחום הביטחון. בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ מונו לשרים עקב רצונו של ראש הממשלה לדאוג לעתידו בעקבות הבחירות הקודמות, הבחירות הבאות, וכנראה גם אלה שלאחריהן. אמיר אוחנה מונה לשר משפטים לא עקב היותו עילוי בתחום המשפט, חס וחלילה, אלא עקב קרבתו לראש הממשלה ולבני ביתו, ועל מנת שישמש כשופרו – תפקיד שאותו הוא מבצע באמונה שלמה ובהצלחה בלתי מבוטלת, במטרה לקעקע את שלטון החוק, או את מה שנותר ממנו.

ועתה התבשרנו גם על מינויים חדשים נוספים: ציפי חוטובלי לשרת התפוצות, יצחק כהן לשר השיכון והבינוי, ודוד ביטן – הנושא על גבו תיק חמור של חשד לקבלת שוחד – לשר החקלאות. נראה כי למצער, חלק מהמינויים הם פיצוי הולם, ככל הנראה, לנאמנותם ולתמיכתם הבלתי מסויגת בראש הממשלה בפריימריז האחרונים בליכוד. שוחד פוליטי, כבר אמרנו? הפועל היוצא מכך הוא שכשליש משרי הממשלה מתמנים כשכלל לא ברור מה יספיקו לעשות במשרדיהם בתקופה הקצרה עד לבחירות הבאות ולהקמתה של ממשלה קבועה. התמונה העגומה המצטיירת לעין כל היא שהמאפיין המרכזי של הממשלה הנוכחית הינו העבר הפלילי – וייתכן מאוד שגם העתיד הפלילי – של חלק מסוים מחבריה.

ייאמר מיד, מדובר במינויים כשרים למהדרין, בהתאם לחוק הקיים. שנאמר, כשר אבל מסריח. בהתאם ל"חוק יסוד: הממשלה" המקורי מ־1968 לא ניתן היה למנות או לפטר שר שעה שמדובר בממשלת מעבר. דהיינו, בממשלת מעבר "אין יוצא ואין בא". ב־2014 תוקן החוק ונקבע בו כי ממשלת מעבר "רשאית למנות חבר כנסת להיות שר בתפקידו של שר שחדל לכהן; מינויו של שר לפי סעיף קטן זה אינו טעון אישור הכנסת" (סעיף 30(ד) לחוק).

וזהו האבסורד הגדול. בהתאם לחוק יסוד: הממשלה מינוי שר בממשלה רגילה טעון אישור ואמון הכנסת, ו"הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון, ומאותה שעה ייכנסו השרים לכהונתם" (סעיף 13(ד) לחוק). והנה, כשמדובר בממשלת מעבר, שלא זכתה לאמון הכנסת וסמכויותיה מוגבלות ביותר, רשאית הממשלה לעשות כרצונה ולמנות שרים כראות עיניה – בדרך כלל, מטעמים פוליטיים, ולא בהכרח מצרכים ומשיקולים ענייניים, כפי שמוכיחים המינויים האחרונים. כל זאת – ללא אישור הכנסת, אשר פוזרה, אמנם – אך היא זו שנבחרה כדין והיא שמבטאת את "רצון העם".

אמור מעתה: ממשלת מעבר אינה רשאית ואינה מוסמכת לטפל בנושאים הבוערים והדחופים באמת במדינה, כגון בריאות, חינוך, תקציבים, מינויים בשירות הציבורי, ועוד ועוד. אולם השיתוק הכמעט מוחלט השורר במדינה מזה למעלה משנה אינו מונע מהממשלה למנות מקורבים ובעלי עניין לכהונת שרים, מתוך שיקולים ואינטרסים צרים למדי ובמגמת הישרדות ברורה – וכלל לא לטובת האינטרס הציבורי.

ואולי הגיעה העת להשיב את המצב לקדמותו – דהיינו, בממשלת מעבר אין יוצא, ובעיקר אין בא. √

אמנון סטרשנוב הוא שופט מחוזי (בדימוס)