קומרנו שבפולין וניו־יורק של ארצות־הברית, תל־אביב על היפסטריה ואומן על חסידיה - בכולן מרגיש יעקב צ. מאיר בבית. או אולי באף אחת לא. נראה אתכם מצליחים לקטלג אותו, עם הזקן והפאות והמשקפיים העגולים - לא בדיוק דתי־לאומי, לא בדיוק חרדי, לא ממש אינטלקטואל חילוני. או אולי כולם יחד. בסוף, בדיוק כמו גיבור הרומן החדש שלו, מאיר הוא קודם כל איש של ספרים. ספרים מכשפים אותו, מסעירים אותו, מבלבלים אותו. את הדוקטורט שלו בהיסטוריה כתב בדיוק על זה. וגם הגיבור שהקים לחיים, נחמיה, יהודי נודד מהמאה ה־17, סובל מאותה החולשה - הצורך הבלתי נשלט להחזיק ביד ספר, לצאת מהקיום הבנאלי ולגעת בנצח דרך הדפוס.

"זה דבר חדש, שהיסטוריה מתפרשת רק כלאומיות. אצל יהודים, ההיסטוריה היא ספרותית, היא פועלת דרך ספרים", הוא מסביר. "וזה הקטע שלי - ספרים ואיך הם מפעילים אותנו. איך הם מחזיקים מסורת. מה קורה לרגש כשמעבירים את הטקסט לדפוס. איך משתנה היחס האנושי לספר המודפס. ספר הרי מחזיק משהו שהוא מעבר לקיום".

על נחמיה כהן, יהודי בעל שש אצבעות מפולין שהגיע עד קושטא שבטורקיה, שמע מאיר במקרה מאשתו, אז היסטוריונית בתחילת דרכה, לפני כמעט עשור. היא סיפרה לו על נווד משונה, ספק מקובל ספק נוכל, שנדד בדרכים עד למשיח השקר שבתאי צבי וגרם לו להתאסלם. מכאן והלאה העסק יצא משליטה. מאיר, אז חוקר צעיר שהעביר שנה בניו־יורק עם משפחתו, התחיל לחפש כל פרט מידע על היהודי האלמוני שהצית את דמיונו. המידע היה דל, הרצון לספר סיפור היה חזק, ואת הפערים השלים מאיר ממוחו הקודח.

כך נולד 'נחמיה' (הוצאת ידיעות ספרים), רומן יוצא דופן כמו מי שכתב אותו, מין שילוב בין רומן פיקרסקי למעשייה יהודית־יידישאית, שמתאר את מסעו של אותו נחמיה, גיבור שמוצג בנשימה אחת כ"עוכר ישראל, טיפש מטופש" וגם כשליח אלוהים, מקובל בעל שם, ובעיקר - יהודי בעל תאווה חסרת רסן לספרים. בדרך הוא יפגוש גיבורים מפתיעים - מגדולי הפוסקים כמו הרב הט"ז והמגן אברהם ועד לשודד ים, גמד, דוב מרקד ורועה זונות, כולם יהודים מבטן ומלידה.

"שבתאי צבי לא עניין אותי בכלל. דווקא הדמות השולית בסיפור הדליקה אותי, וכבר בתחילת התחקיר הבנתי עד כמה לא יודעים כלום על הנחמיה הזה. אז למדתי על כל המסביב - הלכתי למוזיאון האוקראיני בניו־יורק, טסתי לאוקראינה, קראתי על הופעות של צרעת בתקופה ההיא בפולין, למדתי יידיש - כל מה שצריך בשביל לפצח אותו. אנחנו לא באמת יודעים מאיפה נחמיה מגיע בפולין, אז החלטתי שהוא מקומרנו, וככל שהתקדמתי בכתיבה כבר לא הייתי בטוח מה אני ממציא ומה לא. באחד הרגעים המצחיקים במחקר הגעתי פיזית עד קומרנו - המצאתי שהוא שם ונסעתי לפגוש אותו. מוזר ככל שזה נשמע, עובדה שיש איזה היגיון פנימי של עלייה לרגל שגורם לי ולמיליונים אחרים להשקיע המון כסף וזמן ומאמץ בשביל להגיע לקבר של מישהו. ואז מגיעים, יוצאים מהסדר החברתי ו... מה? וזהו! ועדיין, אני לגמרי מבין את כל מי שנוסע לאומן או עולה למירון בל"ג בעומר".

נחמיה שלך הוא בחור מפוקפק. בשם התאווה שלו הוא גונב, מרמה. מין מאכער כזה. יש שיגידו, על גבול הדימוי האנטישמי.

"בעבר כתבתי תסריטים ל'שטיסל' ואני זוכר שאמרו לנו, 'איך יכול להיות שככה אתם מראים את היהודים? כל היום מתעסקים בכסף, אוכלים ומעשנים'. אותי זה הצחיק, כי בעיניי יש פה בלבול. המחשבה שכל דימוי יהודי שהוא לא שזוף ויפה־בלורית מיד הופך לאנטישמי זו מחשבה שנולדה מתוך שלילת הגלות, מתוך רצון של הציונות למחוק את היישוב הישן. שם הפכו את היהודי הגלותי לדימוי שלילי. יש זיהוי ביביסטי של יהודים עם מדינת ישראל, ולכן אנטישמיות היא בהכרח שלילת כל החיים היהודיים בגולה. נחמיה הוא גיבור אנושי שיש לו יצר הרע וחולשות אנוש. הוא לא חלוץ ולא יפה־בלורית - הוא יהודון. אם מבחינתו של מישהו זה תורם לדימוי האנטישמי, שיהיה".

חילונים גמורים עלולים ללכת לאיבוד פה ושם בעלילות נחמיה, שמשובצות אינסוף ציטוטים ורפרנסים פנימיים של העולם היהודי. מאיר מכיר את כל זה מקרוב. הוא נולד בירושלים לפני 35 שנה למשפחה דתית־ליברלית, התחנך בישיבות גבוהות, למד תלמוד והלכה באוניברסיטה העברית ("זה חוג מאוד דוסי, חוג של חננות עם טיפוסים כמו בסרט 'הערת שוליים'). בהמשך כתב טור שבועי בעיתון 'הארץ' על פרשת השבוע, שגם הפך לספר ('דרישות'), ואחריו טור נוסף על 'שולחן ערוך'. כל זה לא סותר מבחינתו את המשיכה אל עולם הצדיקים והמשיחים.

"גדלתי בציונות הדתית ובמרחב הזה אני גם מגדל את הילדים שלי, אבל יותר קל לי להתפלל בשטיבל חסידי. אני לא מאמין במשוואה ששמה קבלה מול הלכה. שני המוקדים, המשיחיות וההלכה, עובדים יחד. ושניהם מבלבלים את נחמיה. הוא נורא רוצה להיות חלק מהם, הוא מסתובב סביבם, אבל בסוף הוא רק בשוליים. ההלכה והמשיחיות הן באותו צד - הן המרכז, ומולן עומדות דמויות השוליים הפגומות. מה שאותי מעניין זה לקחת את אוצרות הקודש ולשים אותם בידיים של המצורע ושל הגמד. כשהשוליים הופכים למרכז - שם קורית התרבות בעיניי".

אתה בחור צעיר, יליד הארץ, אבל נראה שהחוויה הבסיסית שלך היא חוויה של גלות. מין תשוקה ליהודי הגלותי ההוא, שחמק לנו אחרי 70 ומשהו שנות ריבונות.

"ישראל עובדת בסדר בשבילי. אני חי פה, מגדל פה את ילדיי ומדבר עברית. זה הוועד בית הכי טוב שיכולנו לבקש לעצמנו, אם כי לאחרונה הם מפשלים. אבל אני מודה שאני הרבה יותר מזדהה עם הדמות של היהודי האוניברסליסט והקצת־גלותי. אני מוקסם מרעיונות גלותיים. ב'נחמיה' ניסיתי לכתוב רומן לגמרי לא ישראלי. לכתוב בעברית שהיא לא ישראלית אלא יהודית. העברית שלנו כל כך מיליטריסטית, מלאה בראשי תיבות שאני מתעקש לא להבין, ורציתי לשבור את זה. ניסיתי לכתוב יידיש בעברית, וזה סוד שלקח לי זמן לפצח. עשיתי הרבה תרגילים וניסיונות לתרגם משפה לשפה. לאמץ מבנים לשוניים שקיימים רק בארמית או ביידיש".

אתה בכלל קורא ספרות ישראלית עכשווית?

"אני קורא בעיקר ספרות מחקר, אבל אם יש מדף ספרים שאני שמח להצטרף אליו זה המדף של היידיש הישראלי, שנמצאים בו למשל מתן חרמוני ויניב איצקוביץ'. כל אחד מהם ברא עולם יידישאי שלם בעברית. בכלל, ספרות יידיש היא ההשראה בשבילי. והיא מתרחשת במקום נטול ממשות גיאוגרפית. לא יודעים איפה הדרום והצפון. כשכתבתי את 'נחמיה' רציתי שיהיה ברור שיש מזרח ומערב, שיש מפה. כי הקיום הגלותי לא מנותק מהאדמה, הוא מנהל איתה יחסים; אני מכיר את האדמה אבל אני לא כובש אותה ולא מעבד אותה. וזה גם היחס שצריך להיות למדינת ישראל - אני בן הארץ ולא בעלי הארץ".

ש"ס, אגודת ישראל, הרשימה המשותפת - לשלושתן הצביע מאיר בעבר, במסגרת המשיכה שלו לאופוזיציה, לשוליים. למה שמתקיים מחוץ לזרם המרכזי. הרחק מהציונות־הדתית הכוחנית של נפתלי בנט או בצלאל סמוטריץ'.

"כשאני רואה את הרב רפי פרץ לוחץ יד לאיתמר בן גביר, זה לא משנה לי. הם לא נקודת התייחסות מבחינתי. אף פעם לא קניתי את האידיאולוגיה הזאת. כן ביבי/ לא ביבי זו לא שאלה מעניינת, אבל הסיפור של גזענות ושל אי־שוויון הוא אמיתי, והוא מטריד אותי כאזרח הארץ. אני אף פעם לא התחברתי למודל של 'תורה ועבודה', ובכל זאת הילדים שלי הולכים למערכת הזאת, כמו שאני הלכתי אליה. אבל המוסד שהם לומדים בו לא מגדיר את הזהות שלהם מבחינתי. להפך, זה מייצר התנגדות. שלחתי אותם לממלכתי־דתי כדי שלא ייצאו כאלה, ילדים טובים בני עקיבא. חשיבה עצמאית נוצרת דווקא בתוך המפעל. שיעבדו כמו כולם ויתקוממו".

לא רק יהדות, גם שאר הדתות מאוד נוכחות בספר. לא ניפית אותן החוצה.

"אני מודה שיש לי קצת יצר עבודה זרה כזה. להיכנס לכנסיות, למנזרים בודהיסטיים. זה מתקשר גם ליצר שלי לעלות לרגל. אבל ממש לא במובן הציוני־דתי של לעלות להר הבית. אני לא עליתי ולא אעלה להר הבית עד שיבוא המשיח, כי זה אקט של ריבונות. לקחו סיפור דתי של תשוקה אמיתית לגעת בקודש, והלבישו עליו איזו הצהרה ריבונית. וריבונות זה הדבר הכי הפוך מקודש. ברגע שעלית והכרזת 'זה שלי!' - אין קודש, יש רק אגו".

את הרומן הראשון שלו, 'גם ציפור' (2012), כתב על מפוני גוש קטיף, בתקופה שאחרי ההתנתקות. "בהתנתקות הייתי בגוש קטיף, עם כולם, אבל לא כי אני מהנוער הכתום, אלא כי לא יכולתי שלא להיות שם. ברגע כזה היסטורי כל אחד רוצה להיות בשורה הראשונה. לקחתי את זה באופן מאוד רגשי והזדהיתי עם אובדן הבית והחורבן - אבל זו לא הייתה הזדהות פוליטית, כי אף פעם לא הייתי איש ימין. לא הייתי מאלו שידעו מה נכון או לא נכון לעשות".

פוליטיקאים נוטים להכשיר לא מעט רעיונות גזעניים ודכאניים בשם היהדות.

"אפשר לרתום כל דבר בשם היהדות. אפשר להיות גם נאצי או פשיסט בשם היהדות. אבל בסוף היהדות היא תרבות מאוד אוריינית, מאוד טקסטואלית. בסוף היהודי היפה הוא לא מי שיש לו שרירים אלא מי שיש לו מאור פנים ויודע לצטט פסוק כצורתו. בגלל זה בסיפור שלי התוכי הוא רבי גדול. היכולת הזאת, לייצר שיחה עמוקה של ציטוטים, לייצר שפה פנימית שזר לא יבין - זה מה שמגדיר את היהודי הנודד, שנמצא מחוץ לסדר הקיים. רק שלצערי, תודעת הנרדפות מאפשרת לנו לעשות כל מיני נבלות".

בשנים האחרונות הוא גר עם אשתו ושני ילדיו בתל־אביב, מלמד תלמוד במרכז 'עלמא' שבלב העיר החילונית, חבוש כיפה לבנה גדולה. "כשחזרנו לארץ מניו־יורק החלטנו לעבור לתל־אביב לחודשיים־שלושה, והנה עברו שבע שנים. אני אוהב את העיר. יש בה באמת מקום לכל מיני סוגים של אנשים. החזות הדוסית חשובה לי מבחינה תרבותית; זו בחירה שמאפשרת לי להרגיש בנוח בין דתיים ולא מפריעה לי בין חילונים. אני מסתובב ככה כי ככה גדלתי וזה העולם שבו אני חי. זה מי שאני. אבל תל־אביב מאפשרת הרבה חופש. אתה באמת יכול להיראות איך שאתה רוצה. לאחד יש זקן של היפסטר ולאחד יש זקן של דוס. היחידים שמופתעים שיש דתיים בתל־אביב הם לא החילונים אלא הדתיים שלא מתל־אביב".

נראה היום שהפרקטיקות היהודיות הפכו למיינסטרים גמור. כולם נוסעים לאומן. כולם עושים קידוש. כולם אוהבים סדרות על חרדים. את גלגלצ כובשים שירים "אמוניים".

"זה מאוד מדבר אליי, הצמא למצוא משהו שיש בו קדושה. ואני גם מבין את הביקורת, כי ככל שהאמת יותר עמוקה, ככה השקר יותר עמוק והשוליים שלו יותר רחבים. אני רחוק מלהגיד שכל דבר יהודי הוא טוב. הפריחה התרבותית היום היא לא קיום של הבטחה גדולה או מיצוי היהודיות של התרבות. זה שזו תרבות עברית־ישראלית לא הופך אותה ליותר יהודית. יש בה שקר ויש בה דברים ממש גרועים, ובין לבין יש שם נקודות אור שמצליחות לגעת בלב ולפתוח אותו. בדרך כלל הדברים המעניינים מתפתחים בשוליים. בסרט 'הבלתי רשמיים', שמספר את סיפורה של ש"ס, יש ייצוג מעולה, כי באמת הצליחו להראות תרבות שוליים בתור תרבות מרכז. מאוד אהבתי גם את הסדרה 'שבאבניקים'. הייתה שם שבירת פרדיגמה נחמדה של מה זה ישיבה ומה זה בחורי ישיבה".

הגבר האידיאלי של מאיר, כפי שניכר גם ב'נחמיה', הוא הגבר הלומד, הכותב, הקורא. בית הדפוס, אם תרצו, הוא בית המקדש האמיתי. "בציונות המציאו לנו גבר קצת אחר, גבר עם קורקינט חשמלי", הוא צוחק. "הגבר הציוני הזה לא מתיישב עליי טוב. הייתי חייל די מצ'וקמק בחיל החינוך. אני סבלתי והם סבלו ממני - בזבוז כספי ציבור רציני. אני יותר מחובר לגבר מבית המדרש שמפנטז על זה שהגויים שומעים אותו לומד ומפחדים. השנה שעשיתי בניו־יורק הייתה מאוד משמעותית במובן הזה. הגעתי לעיר היהודית הגדולה והמגוונת בעולם, שיש להם בה כוח אדיר כמיעוט ולא כרוב. זו חוויה אישית מאוד חזקה.

"ובהקשר של הספר, אמרתי לאחד מחבריי שלנחמיה אין שום אֶרוס. כל כך הרבה יצר הרע, אבל כשעוברת אישה הוא עוצם עיניים. והוא אמר לי שהארוס שלו פשוט מופנה למקום אחר - כלפי ספרים וכלפי גברים. וזה נכון. היחסים עם גברים מפעילים אותו. גם בעלי סמכות וגם דמויות שוליים".

אין כמעט נשים בספר.

"נכון. נחמיה הוא סיפור מאוד גברי. בהתחלה הייתי מוטרד מזה שאין לי מספיק דמויות נשיות, אבל בתור כותב ומתבונן, חברויות גבריות מענייניות אותי. איך עובד הדבר הזה של גברים שרוצים להרשים אחד את השני ויש בהם אלימות עצורה. זה יותר מעניין אותי מחברה מעורבת. ההפרדה זה עסק שתפס כותרות, אבל כשלמדתי בישיבה שהייתה לגמרי נפרדת זה היה מאוד אינטנסיבי. המקום המעורב הראשון שהייתי בו היה האוניברסיטה, ונהניתי מזה. דווקא שם אף אחד לא הסתכל עליי. יש איזשהו עולם גברי של טקסי מעבר והתקבלות ופנים גבריים שיש בו ניואנסים תרבותיים מרתקים. יש שם משהו לא מפוצח שמסקרן אותי. באיזה עוד מקום בעולם המערבי אתה מגיע לחתונה ורוקד רק עם גברים?" •