גם בשיריו האפלים ביותר - ויש לו לא מעט שירים אפלים - ערן צור לא היה יכול לתאר את הרגע הזה שבו ישב בתחנת המשטרה והתבשר שאשתו ב־18 השנים האחרונות, אביטל, התאבדה. למעשה גם היום, חמישה חודשים אחר כך, אחד המוזיקאים הפיוטיים שפועלים כאן עדיין מוצא את עצמו חסר מילים. "הלם אחד גדול. אין שום הגדרה אחרת", הוא אומר.
הזמן שעבר מאז אותו יום גורלי ב־15 באוגוסט כאילו לא עבר. הוא ובניו, בני 18 ו־14, עדיין נמצאים בשלבים ראשונים מאוד של התמודדות, בעוד צור מנסה לאמץ בשתי ידיים את מעמדו החדש כאב חד־הורי. "נשארתי עם אתגר גדול", הוא מודה, "אבל אנחנו מאוד מחוברים".
איך הילדים מתמודדים עם כל זה?
"הם עדיין ממש בשלב של העיכול. זה רק כמה חודשים אחרי, מאוד טרי, ואולי בעוד שנה אני אוכל להגיד על זה דברים יותר ברורים. בינתיים אנחנו מתמודדים יחד ומנסים להרים את הראש. התייתמתי מאבי כשהייתי בן 15 ולמדתי שלנעורים יש כוח להתקדם קדימה. אני עיכלתי את העובדה של המוות של אבא שלי רק שש שנים אחרי שהוא מת. ואני גם משתמש בכוחות האלה שיש לבנים שלי כדי לנסות להשתקם".
איך למשל?
"לאו דווקא במילים. זה לא שאנחנו מדברים הרבה על מה שקרה, נניח, אבל החיבור בינינו חזק. הבנים שלי מנגנים ואביטל היא זו שעודדה אותם לזה. היא ראתה את הפוטנציאל של הכישרון שלהם ואני מודה לה על זה מאוד. אז הם גם מופיעים איתי פה ושם וכשאנחנו מנגנים יחד יש הרגשה כזו של מה שמחבר בינינו מעבר למילים, והמקום הזה יקר לי. אני מקווה שגם להם".
עד כמה יש בך גם כעס על מה שקרה?
"היינו חבורה והיא הבריזה. אז יש את ההרגשה הזאת, שהיא מקור של כעס. אבל מהצד השני יש חמלה, אני יודע כמה שהיא סבלה. היא לא עשתה את זה בקלות דעת. אני כן מתקשר איתה בראש שלי ותוהה ושואל את השאלות. לא למה עשית את מה שעשית, כי אני יודע למה, הכרתי אותה. היא לא עשתה דברים סתם. היא פשוט לא הייתה יכולה להמשיך ולא רצתה להמשיך".
× × ×
זו שיחה מורכבת, עצובה. יש בה לא מעט דמעות. צור, אדם רהוט במיוחד, מלא תובנות, בורר הפעם מילים. נעצר ברגעים שבהם הוא חוזר לטרגדיה. עד היום בחר לשמור על פרטיותו ולהשאיר את הסיפור בין קירות ביתו, במשפחתו, אך את הכאב ניתב בין היתר גם לפרק האחרון בספרו שיוצא לאור היום, 'החיה בבטן' (כנרת־זמורה־ביתן), וגם בו ישנה התאבדות של בת זוג. "אביטל, מתוך דיכאון שנמשך שנתיים והחריף מאוד בחודשים האחרונים, שמה קץ לחייה וזו עובדה מרה וזו עובדת חיים ואני לא יכול להסתיר את זה", הוא מסביר. "הכנסתי את המציאות לפרק האחרון של הספר וזה שאני פותח את הדבר הזה, זה קשה לי".
אז למה החלטת בכל זאת לעשות את זה?
"למה אני מתראיין? בגלל שאני מוציא ספר ושירים חדשים וחלק מהתפקיד והעבודה שלי הם לבוא ולדבר על זה איתך כדי לתת את המידע לאנשים שקוראים את זה בבית, כחלק מסוג של שליחות. אבל זה מאוד רגיש לאנשים שסביבי, ולאביטל יש משפחה חמה ומלוכדת. אלה אנשים שאני מאוד אוהב והם תמכו ותומכים בי, ואני צריך להסתכל עליהם בעיניים גם אחרי הספר והראיון. מצד שני, עם כמה שהנקודה כואבת ורגישה לכולנו, כן צריך להוציא אותה לאור. 500 אנשים בממוצע מסיימים את החיים שלהם בכל שנה בישראל, וזה יותר מתאונות דרכים. אני לא אומר שיש קשר של שתיקה סביב הנושא, אבל מצד שני אתה רואה שאנשים נלחצים מלדבר על זה".
הבנת מה קרה שם, בדיעבד?
"אביטל הגיעה לדבר הזה מתוך מחלה, דיכאון. היא לא אובחנה קלינית, כי היא לא רצתה להיות בזה. היא העדיפה שלא להיכנס עמוק לטיפול הפסיכיאטרי ולא לקחת כדורים, ואמרה שזה רק מסתיר את הבעיה. אבל היה ברור שהחיים הולכים ואוזלים ממנה, כמו חיידק טורף שאוכל אותה, סוג של סרטן".
איך זה היה ברור?
"אביטל הייתה אישה יפה וחכמה ואלגנטית בלבושה עם טעם נהדר ואסרטיבית ואכפתית. משכמה ומעלה. בשלב מסוים, כשהיא עברה את גיל 50 וסיימה את שנות הקריירה בהיי־טק, היא נכנסה למדרון חלקלק שהיו לו כל מיני שלבים. זה לא קרה ביום אחד. היו תקופות טיפה יותר טובות, אבל בחודשים האחרונים, בקיץ, ההידרדרות הייתה קשה ומדאיגה".
מה היו הסימנים?
"לא רצתה לראות אנשים, הלכה ואיבדה צבע. היא הייתה אשתי, אהבת חיי, ראיתי את זה קורה וניסיתי לעזור, כמו גם המשפחה, אבל אביטל הייתה מגובשת בתוך העולם שלה והיה בזה מידה של הסתרה מהסביבה, של בושה. היא לא חשפה ממש את המצב לאשורו, לא בפניי, לא בפני אחותה. יש משפט ביהדות, 'רצוי שאדם יהיה רך כקנה ולא קשה כארז'. אביטל לא הייתה רכה מהבחינה הזאת. אצלה זה היה הכל או כלום. כשהיא עולה לי בחלומות במלוא הדרה, אני מבין שהיא איבדה את מה שהיא רצתה להיות".
אבל כן הזכרת טיפול פסיכיאטרי.
"היא התחילה, אבל לא נכנסה לזה ממש. גם כשהייתה לה אנגינה היא לא לקחה את הכדורים בצורה מסודרת, לא סמים, לא אלכוהול, אהבה את הסחיות ולהסתכל על המצב לאשורו וכמו שזה נראה, זה היה שם שחור ואפל".
צור מצא את עצמו מתבונן מהצד על הצלילה של אשתו, חסר אונים אל מול הריק ששואב אותה. "יש את העניין הזה שאתה מנסה לעזור, ובכל זאת רואה את ההידרדרות. זה בן־אדם שאתה מכיר ורואה שזה לא טוב לו, אבל ברמות קשות, ואתה מנסה להוציא יד ותופס ריק ולא מצליח", הוא אומר. "אז יש חוסר אונים גם כשאני מסתכל על זה בדיעבד. ניסיתי לשכנע את אביטל כן להיות מטופלת וזה לא עזר".
איך כל זה השפיע על היחסים ביניכם?
"בשנתיים האחרונות היא ביקשה ממני להיות סבלני ולתת לה להתאושש, וזה מה שניסיתי לעשות. מנסים לא ללחוץ ולהיות סבלניים ופשוט להיות ולתפקד ולקחת אחריות על מה שצריך לקחת".
הצלחת?
"אין לי תשובה על זה".
ראית את הצעד הסופי שלה בא?
"לא ראינו את זה בא בכלל. היא כן אמרה שרע לה ולא הסתירה את זה. היה גם משפט שחזר - 'מה אני אעשה עם עצמי בחיים', אחרי שסיימה את עבודתה כאשת מכירות בחברת היי־טק. אבל נחשפתי לעמותות שמנסות לעזור ולהציל אנשים בדיכאון ויש עמותה בגישה שאומרת שזה גל. כלומר, שאם בן־אדם מצליח לעבור את הגל הקשה הזה של הדיכאון, הוא יכול לשרוד. הנטייה הראשונה שלי בשבעה הייתה לומר, 'למה אתם מכניסים אותי למועדון שלכם, של אלה שאיבדו קרובים'. אבל עכשיו המחשבה היא להאיר את הנקודה הזאת כדי שהבן־אדם שבכלל מעלה צעד כזה בראש, יבין איזה תהום הוא משאיר אחריו".
בדיעבד, היית עושה דברים אחרת?
"אחרי שדבר כזה קורה אתה שואל את עצמך מגוון שלם של שאלות ויש רגשות אשמה וכל מיני רגשות אחרים. אבל למדתי להכיר שכל שאלה ותשובה בנושא הזה הם למעשה חסרי שחר".
כלומר?
"בסוף יש עובדה יבשה קשה: מה שקרה קרה, והוא אסון. ממנו יש אדוות ואתה יכול להיכנס להאשמה עצמית, אבל זה לא יעזור בכלום. השיעור שצריך ללמוד? יש פה שיעור כזה, ואני בשלבים ראשונים של לעכל ולהבין. אין לי תשובות עדיין ואני לא יודע אם יהיו פעם. 'חסר שחר' זה ביטוי שאני מסתובב איתו הרבה. אין טעם לבוא ולהגיד 'אם הייתי עושה ככה אז אולי היה ככה'. אתה יכול ללכת לאיבוד במגוון ההסתברויות האלה, ואין שם במה להיאחז. זה מקום שהוא אפל וריק. זוהי התהום בעצם, וצריך להיזהר ממנה כי יש לה כוח. אני רוצה לסובב לשם את הגב, לפרוש את הידיים וללכת משם הלאה, רחוק, כמה שאפשר".
ואיך זה הולך בינתיים?
"אני עושה כמיטב יכולתי. אני בטיפול עוד לפני מה שקרה, והפסיכולוגית שלי עוזרת לי. גם לילדים מצאתי טיפול, ואנחנו כולנו מדברים עם אנשי מקצוע. אבל גם לבוא ולבנות על הפסיכולוגיה הרים וגבעות של ציפיות זה לא נכון".
אתה מצליח לישון?
"השינה שלי השתנתה, היא קצרה יותר. בהתחלה הייתה קצרה מאוד. כמה שעות. הכניסה והיציאה מהשינה הן נקודות מאוד רגישות. אם אני מתעורר מוקדם בבוקר, אני משתדל לא להישאר במיטה, כי המצב של השכיבה מעודד עצב. אז קמים, יוצאים להליכה, וזה עוזר. עכשיו השינה השתפרה, אבל מפתיע אותי שאם הייתי רגיל פעם לישון שש־שמונה שעות, היום אני לא יכול לישון יותר מחמש שעות".
הזכרת שאתה חולם עליה.
"היו שתי תקופות. בתקופה הראשונה ראיתי את אביטל נופלת במסדרון - זה משהו שקרה באמת, כשהיינו באיכילוב והיא חלתה בשפעת - ואני רץ אליה בחלום והיא במצב לא טוב, מה שבעצם קרה במציאות. אבל בימים האחרונים ראיתי אותה בחלומות זוהרת, קורנת, יפה, כמו שהיא הייתה רוצה, כמו פעם".
× × ×
את ההודעה על מותה של אשתו הוא פירסם בפייסבוק ב־16 באוגוסט, יום אחרי מותה. את הנסיבות שבהן זה קרה לא פירט. "אביטל אשתי היקרה נפטרה אתמול", כתב בפשטות, "הלוויה ביום ראשון בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה". אבל כמו תמיד, השמועות התחילו להתרוצץ עוד לפני שלחץ על כפתור הפרסום.
"לא התמודדתי עם אותן שמועות. כתבתי וסגרתי את המחשב ואת הרשתות ואת הסלולר", הוא אומר. "זה משהו שאני ממליץ עליו לכל בן־אדם שעובר אסון או רגע מאוד קשה - להתרחק מהמקומות האלה, כי זה המון המולה. אנשים נהיים מאוד אמפתיים ואכפת להם, וזה טוב, אבל אתה כן צריך את השקט ולהיות עם האנשים שמאוד קרובים אליך ואל מי שאיבדת. השלב של להרחיב את המעגלים עם מה שקרה, צריך לחכות איתו, לא למהר.
"אז כתבתי את האינפורמציה בצורה הכי יבשה שיכולתי. מהרגע שכתבתי, השמועות נפוצו במהירות שלא תיאמן. התכנסנו באבל שלנו, אני והמשפחה המאוד־חמה וקרובה של אביטל. יש משהו מאוד אישי באבל וזו הדילמה שהייתה לי גם לפני שהגעתי הנה, לראיון. אני מספר על הפצע שלי הטרי. יש בזה משהו שמעורר כל מיני שאלות ואני יודע שמאוד קשה לי שאנשים מזהים אותי עם מה שקרה לי".
כלומר?
"באים ושואלים מה שלומי ואיך הילדים, ושואלים על הרקע של האסון, ואני צריך לספק תשובות שאין לי וזה מחבר אותי מחדש לנקודה הכואבת, וזה לא פשוט. מצד שני, אני מבין את הצורך של אנשים לשאול ולהביע אהדה אליי ברגע הזה, ואני לא רוצה להפנות אליהם פנים קשוחות. זה לא קל לי. אבל אני מקבל תמיכה ואהבה ואני כן מכיר תודה. יצרו איתי קשר אנשים שזה קרה גם להם, גם כאלה שהכרתי ולא ידעתי את זה עליהם. ולכן אני חושב שצריך לדבר על זה ולא להסתיר ולא להמציא סיפורים על תאונות או מחלות".
הם נפגשו לפני כמעט 20 שנה דרך אחותה של אביטל, הצלמת שרון דרעי, שצילמה את צור לעטיפת האלבום שלו 'תכלית בתחתית'. "זה לקח טיפה זמן, אבל כן שמנו לב אחד לשנייה. ראיתי אותה בהופעה של אסף אמדורסקי, בחניון של דיזנגוף סנטר בתל־אביב, ושם נדלקתי עליה. אחר כך פגשתי אותה בבית קפה במקרה, רגע לפני הופעה שלי, ומשם נשארנו ביחד".
יחד תמיד?
"כן. לא נפרדנו אף פעם. נשואים, הורים, מפרנסים. זו אהבה שלא הייתה כמובן רק סוגה בשושנים - בדינמיקה של היומיום, כל אחד נלחם על הטריטוריה שלו ורוצה את החופש שנשאר לו ועובר את הטרנספורמציה מבן־אדם חופשי ולא מחויב לאחד שיש לו אחריות. הדבר הזה לא פשוט לאף אחד. ואני עוד אמן וזמר ומתראיין, מצטלם ונחשף לאנשים בצורה מסוימת. להיות בת זוג של אמן, זה לא קל. אבל מה שהחזיק אותנו היה אהבה חזקה שהתבססה על משיכה גדולה".
הם התחתנו פחות משנה אחרי שהכירו, כשאביטל כבר הייתה בחודש השישי עם בנם הבכור. "הילדים באו מהר, אבל היינו במקום נכון בחיים", הוא אומר. "אני הייתי בן 35, היא בת 34. שנינו ידענו שאנחנו רוצים ילדים".
מה עשתה הטרגדיה לקשר שלך עם הבנים?
"מוקדם לדעת. אני כמובן לוקח את האחריות על כל הצדדים הפיזיים של הבית ועשיתי את זה גם לפני. אביטל עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואני מצאתי את עצמי, כאמן שיש לו את הבוקר פנוי, מבשל, עושה את הקניות, דואג לגזברות של הבית. אבל אביטל הייתה אחראית לשדות חשובים כמו העניין של בתי הספר. אתגר של אב חד־הורי. אני מקווה שאני עומד בו ועושה את המקסימום. מקווה שיבוא יום והילדים יראו את זה בדיעבד ויבינו את המאמץ שעשיתי ויכולתי לתת. כרגע זה עוד לא במקום הזה".
אתה כבר יוצא לבלות?
"פה ושם, כן. תמיד הייתי בחור שהיה לו יותר קל לדבר עם נשים. זוגיות? כרגע ממש לא, אבל אני כן רוצה אוזן נשית ואם אני יכול לקבל חיבוק, אני נעזר בזה מאוד. גם עזרה הרבה יותר קל לי לקבל מנשים מאשר מגברים. זה היה לי ברור כמעט מהרגע הראשון של האסון הזה, כי ככה זה היה תמיד. זה לא שאני יושב אבל. אני כן מראה את הפנים שלי בעיר. יוצא לשתות משהו, רוצה לחיות, לראות אור בתוך התמונה של החודשים הקשים האלה".
× × ×
'החיה בבטן', הספר שהוא מוציא עכשיו, כתוב בשפה ערן צורית מרתקת, מתריסה, שלא עושה שום הקלות לקורא ושום הנחות לשריטות של הגיבור. את רובו - לא כולל אותו פרק אחרון - כתב עוד לפני האסון. "הספר הזה הוא חלק מהדרך שלי להתמודד באמצעות האמנות, ואני רק התחלתי. הפרק האחרון של הספר הוא רק התחלה של הדבר הזה, ואני לא יודע עדיין לאן זה יוביל אותי. את הפרק האחרון הזה כתבו לי החיים. הוא נכתב יומיים אחרי סיום השבעה. זה היה לגמרי אינטואיטיבי. לא חשבתי שזה צריך להיות הסוף של הספר אלא פשוט ישבתי וכתבתי, ומה שיצא העיד על עצמו שזה צריך להיות הסוף של הספר".
באיזה אופן?
"הגעתי לנקודה שבה הייתה לי הרגשה ברורה שזה סיום תקופה, שאני לא אוכל לחזור אחורה ולעשות עוד שכבה כזו על 'החיה בבטן', ואני צריך לשחרר אותה. את הספר התחלתי לכתוב ב־2013 והוא לא היה ממש מוכן. זה לא משהו שלא רגיל אצלי. גם כמוזיקאי יש לי חירות להשתהות עם שירים. אבל משהו באסון שקרה לי בחיים דחף אותי לרוקן את המחסנים ולהיות עם הפנים קדימה. כמו מטוס שנקלע למצוקה ומנתק את מכלי הדלק כדי להיות קל יותר".
זהו ספרו השני של צור, אחרי שהוציא את 'בית אשמן' בשנת 2004. "ומבחינתי להיות סופר זה האידיאל הכי גדול. אבא שלי היה מורה לספרות, בבית ספר תיכון במפרץ חיפה. הוא הנחיל לי את העניין שלהיות סופר זה המקסימום שבן־אדם יכול לעשות, יותר מראש ממשלה, טייס או נשיא".
זה ספר פרוזה עם נגיעות אוטוביוגרפיות ברורות. גיבור הספר, צעיר בשם רז, הוא בסיסט שלומד בבית ספר למוזיקה. "בן דמותי", מודה צור מיד. "יש חלקים שיותר קרובים, יש קטעים אחרים שהם רחוקים יותר. אני מדמה את זה נגיד לכביש החוף. בחלקים מסוימים הוא קרוב מאוד לחוף הים ובמקטעים אחרים נכנס פנימה לארץ. אז יש שם מוזיקאי בסיסט שכותב שירים אפלים או על מין ויש לו את הריטואלים שמשחקים אצלו בין המיניות שלו לבין הכתיבה והיצירה, ודבר גורר את דבר".
יש לו סטיות, לגיבור.
"הוא גונב תחתונים וגרביונים ולובש אותם כדי להגיע לפורקן מיני ומתעסק בצדדים הנשיים שלו".
עד כמה זה לקוח ממך?
"אם כתבתי את זה, ברור שאני יודע על מה אני כותב, אבל זה לא תיעוד שלי, אלא יצירה ספרותית".
אפשר לראות בזה מעין המשך לשיר שלך 'בחצרות בחושך', שבו הדובר הוא אנס.
"זה קצת מתעסק עם הזיכרונות היצירתיים שלי מהחומרים האלה, מה גרם לי לחפש שם, מה חיפשתי ולמה. זה כן חוזר לנקודות האלה בחלק הראשון של הספר".
השיר צונזר ברדיו בזמנו. בעידן MeToo בטח בכלל אי־אפשר לשיר אותו.
"אני לא שר אותו כי לא מתאים לי כבר לשיר, משהו כמו 10־15 שנה. זה כן היה יכול להיות יותר טעון היום אבל כשאני נאבקתי על זה אז, כשהייתי בן 20, היה בי את הלהט הראשוני של לעמוד מאחורי יצירה שאתה יוצר, כמה מופרעת שלא תהיה. אתה נלחם עד שזה ייצא בנחישות. כשאני מסתכל אחורה, אני אוהב את הנחישות שלי, וזה מה שהפך אותי לאמן. אם לא הייתי נחוש ונלחם, לא הייתי ממשיך בדרך הזאת. זה היה חלק מהלידה כאמן".
אבל צור כן מצטער על מהלך אחר שעשה - האיחוד של טאטו ב־2018 עם יובל מסנר, אחד מחברי הלהקה, שהורשע ב־1989 באונס קטינה וספג עונש קל של חצי שנה מאסר בפועל. כבר אז נתקל העונש המקל בביקורת ציבורית עזה, וביקורת קשה לא פחות הוטחה בהחלטה לאחד את טאטו בהרכבה המלא. "בזמנו שתקתי כדי לעכל את הביקורות. אני יזמתי את האיחוד הזה ואני מסתכל ואומר על עצמי, איזה אידיוט הייתי. רוח הזמן היא כל כך חזקה ואתה לא רואה אותה? זו הייתה טעות, לאחד את טאטו".
לא חשבתם על זה לפני?
"אני והאנשים שעובדים איתי במשרד ההפקות לא חשבנו על זה מספיק. אם הנחנו, בלי אפילו לדבר, שהזמן ירפא מעשה של פגיעה מינית, נוכחנו לדעת שהזמן לא מרפא. שתקתי כי באמת בתוך ההמולה והרעש שהיה אי־אפשר להשמיע קול. על טעויות משלמים, ואני שילמתי בהתקפות האלה שקיבלתי ברשת. אבל הכרתי בזה, אני יודע שזה לא היה נכון, ואני עם הפנים קדימה. לא רוצה ללכת אחורה למה שנעשה לפני 30 שנה".
גם בספר יש חלק שבו הגיבור חושש שיאשימו אותו בהטרדה מינית.
"MeToo היא התנועה הכי דומיננטית וחזקה של השנים האחרונות והיא משנה לגמרי את הגישה של גברים לנשים גם מהצד האישי וגם הפוליטי. זהירות כזו בגישה של גברים לנשים יש לה כל מיני צדדים, אבל היא בעיקר טובה כשאני מסתכל על זה היום ממרומי גילי. יש לה גם צדדים אחרים של זהירות יתרה, אולי מרחק, חרדה מסוימת של לעבור את הגבול, אבל אם זה מונע סיטואציות פוגעניות - זה טוב. המרחב הבטוח לנשים הוא חשוב".
ואם חוזרים לגיבור הספר - גם אתה חיפשת אחרי המיניות שלך?
"כן בהחלט, היה חיפוש כזה אצלי באותה תקופה של שנות ה־20 שלי בתל־אביב. הייתה הפרדה מאוד גדולה בין החוויה שלי בחיפוש המיניות שלי עם עצמי לבין איך שמימשתי את זה. היו לי חברות אז והייתה הפרדה בין החוויה הפנימית שלי לבין יחסים עם נשים. הלבטים שלי לא היו דווקא בגישה שלי אל החברה, אלא לגבי הפנימיות שלי, זכריות ונקביות בתוך הנפש, הקשר בין המיניות ליצירה".
חקרת גם את הצד אצלך שנמשך לגברים?
"לא בפועל, אף פעם לא עשיתי. לא הייתי מסוגל שגברים ייגעו בי ולא הייתי מסוגל לגעת בגברים. אבל זה לרגע לא בא להגיד משהו כזה או אחר על להיות גיי או להיות קוויר. בחוויה האישית שלי גברים זה לא חלק מהרפרטואר".
אביו, חנוך ז"ל, היה ניצול שואה ששרד את התלאות הקשות בגטו ורשה, וגם בספרו אביו של הגיבור מושפע מחוויות דומות, שמתבטאות בין היתר באלימות שהוא מפעיל כנגד בנו. "החוויה של דור שני בהחלט חקוקה בי. אבא שלי נורא אהב אותי ואני אותו, והזיכרון שלי הוא זיכרון טוב. גם אם הייתה סטירה עפה או מגבת הצליפה, זה לא היה הרבה פעמים. רוב הפעמים הכרתי לו תודה".
עד כמה השואה נכנסה אליכם הביתה?
"הוא לא דיבר על זה, אבל היו רגעים שאותן חוויות היו מתפרצות. הרי אי־אפשר לעבור כאלה דברים, לדחוק אותם לאיפשהו, ושהם לא יתפוצצו כמו קיטור שחייב לצאת החוצה. אז פה ושם זה היה מתפרץ לו. הוא היה יכול לצעוק, לפתוח עיניים מפחידות, פה ושם מהלומה. זה קרה לו גם בבית ספר מדי פעם. באותה תקופה ללכת לפסיכולוג נחשב מוקצה. אתה אומר לעצמך - איך בן־אדם שעבר כאלה דברים לא הלך לטיפול? אבל הוא התמודד עם זה לבד וזו הייתה הדחקה מאוד יסודית שאיפשרה לו להיות איש משפחה טוב, אבא טוב, בעל טוב. אבל כן, פה ושם זה יצא".
אתה כותב בספר על הגיבור שהוא סוג של בדרן שמתפרנס על חשבון שירי העבר האפלים שלו, אבל מקפיד לשלב בהופעה קלאסיקות שכולם מכירים. בהופעות בחגי סוכות לא שוכח לשיר 'שלומית בונה סוכה'.
"מזדהה איתו מעט. זו חוויה של כל אמן ומופיען. היחסים של האמן עם הקהל שלו הם דבר שפסיכולוגית הוא מורכב ויש לו כל מיני צדדים ותקופות. אנחנו, האמנים של הבמה, קובעים תאריך ומזמינים את האנשים לראות אותנו. הם יכולים לבוא ויכולים לא, וכשהם יושבים מולך אתה צריך להיות איתם, לא להינעל בתוך העולם שלך, אלא לראות מי נמצא מולך ולבוא איתו בסוג של תקשורת, שלא חייבת להיות בידורית, אלא יכולה להיות מורכבת ומאתגרת".
ומהצד השני?
"אנשים מחפשים שיהיה כיף. ובסוכות לשיר 'שלומית בונה סוכה' זה יכול להיות נחמד ברגע הנכון. יש לי ביצוע של 'הבה נרימה' בחנוכה ואני עושה את זה. אבל אם תיקח אותי לגיל 20 ולתקופה של סערות הנפש הגדולות והמאבקים של הלידה כאמן וכאדם, ותגיד לי אז לשיר את 'שלומית בונה סוכה' או את 'הבה נרימה' בחגים, הייתי מגחך בציניות ואומר, 'מי זה האמן הזה? הוא רק רוצה לבדר ושיאהבו אותו, אני רוצה לאתגר ולהיכנס לפינות אפלות, להאיר קיום, לא להיות קראוד־פליזר'".
אז ערן צור של תחילת הניינטיז היה בז לזה של היום?
"לא יודע אם בז, אבל רואה את הדברים אחרת. במהות, הגרעין נשאר אותו גרעין ולכן, אם שואלים אותי היום אם אני עומד מאחורי 'בחצרות בחושך' או 'ואז הופיעה בטי', אז ברור שכן. אבל זו נקודת הסתכלות אחרת שהייתה לי אז על החיים. אבל זה כן אתגר שתמיד התמודדתי איתו, לנסות לשרוד בישראל עם שירים לא פשוטים ומאתגרים ואפלים ומיניים, עם לכלוך, זה לא פשוט. קיבלתי כל מיני תגובות. הרי אני לא מישהו שתמיד זכה לאהדה מאוד גדולה. שילמתי את המחיר על זה".
איזה מחיר?
"יש לי חברים שמצליחים בגדול ומרוויחים המון כסף ויש להם תנאים טובים ואני יכול קצת לקנא, אבל אז אומר לעצמי, תשמח במה שיש לך. כלומר, על זה שהאנשים שבאים לשמוע אותי מפוקסים במה שאני רוצה להגיד, מקשיבים לטקסט".
× × ×
מעבר לספר, צור ממשיך לעשות מוזיקה. בשקט־בשקט הוא עובד על הרכב חדש שעדיין בחיתוליו עם שלומי ברכה ודני מקוב, ובינתיים הוא מוציא גם סינגל סולו חדש, 'שוקולד געגועים', שכתב. עופר מאירי הלחין, ומפיק לצור אי־פי חדש בן חמישה שירים, שילווה בסיבוב הופעות. ב־1 בפברואר תיערך הופעה חגיגית במסגרת פסטיבל החורף של היכל התרבות בתל־אביב, ובה יארח את אביב גדג'. בהמשך ייצא לסיבוב הופעות באוסטרליה.
"יש אנשים שאומרים לי, 'המוזיקה תעזור לך להירפא'. ואני חושב, למה שהמוזיקה תיקח על הכתפיים את העניין התרפויטי? זה לא נכון לשים על הגב של האמנות את הציפייה הזאת".
אבל?
"אבל זה כן מקום לפרק עצב ורגשות קשים של כעס וחמלה וגאווה וגעגועים ואני עושה את זה בשיר הזה. 'הנשיקות שלה היו נשיקות של סוף', זו שורה שכתבתי אחרי, למשל. השירים החדשים והספר משלימים אחד את השני משני קצוות. הספר קשה ומאתגר והשירים על הצד הפופי עם צבעי פסטל. השיר מוקדש לאביטל כמו גם הספר, אבל זה משני צדדים אחרים".
אתה מצליח להתפרנס רק מהמוזיקה?
"אני מתפרנס ממוזיקה אבל אני מלמד כתיבת שירים, עובד כמוזיקאי עם סופרים בערבי שירה וספרות, פוגש את מיטב היוצרים הישראלים וקל לי לשתף איתם פעולה - גרוסמן, אתגר קרת, אורלי קסטל־בלום".
מה עם ימי עצמאות?
"לא מופיע כבר המון שנים, לא זוכר כמה. אולי בתקופה של כרמלה תיזזנו בין במות. הגענו ליום עצמאות אחד באור־עקיבא וכבר לא היה בן־אדם אחד, כי היה מאוחר".
ולמה בעצם אתה כבר לא מופיע בחג?
"לא מזמינים אותי. לך תשיר 'ערב ב' כסלו' ביום העצמאות".
מעליב שלא מזמינים?
"לא הייתי משתמש במונחים האלה, אבל אני איש חרוץ וכן הייתי רוצה, אבל כשאני חושב על הסיטואציה אז החשק יורד לי. זה קשה והמוני ויש המולה ואיש לא מקשיב והבמה אקראית כזו ואתה עובר כמו רכבת ורצים ובאים בתוך פקקים ואתה צריך להילחם על הנגן ההוא או ההוא ואמן אחר מזמין אותו לארבע מופעים ואתה נכנס למכירה פומבית על המתופף. אבל כן יש לי ביצוע של 'נשל הנחש' ו'אלינור' שיחסית מרימים".
