נקלענו למחזה עוועים שבו הצטרף הכאוס המשפטי לכאוס הפוליטי. מסתבר שאיש איננו יודע האם חבר כנסת שתלוי נגדו כתב אישום יכול, מבחינת החוק, להרכיב ממשלה, למרות שמדובר בבעיה ידועה, שנצפתה מראש, ולמרות שראשי ממשלה ושרים מצויים בחקירות בהיקף מרשים, וההשלכות היו מובנות וידועות.

ואכן, הכנסת התייחסה לנושא בפירוט. אבל מה שקבעה הכנסת בבירור התכסה בעידן המהפכה המשפטית בערפל סמיך, שחדר לכל תחומי המשפט. משפטים מעולם לא היה עניין בטוח, ובכל זאת, ניתן לצמצם את אי־הוודאות המשפטית באמצעות חקיקה ברורה, הזוכה בבתי משפט לפירוש הנאמן למחוקק (כלל נאמנות השופט). ובעבר אכן היה תחום נרחב שלגביו ניתן היה להעריך, ברמה גבוהה של הסתברות, מה צפוי.

כל זה אבד במהפכה המשפטית, שהיו לה מספר ציוני דרך. בשעתו חייב בג"ץ לפטר את שר הפנים אריה דרעי ואת שר הדתות רפאל פנחסי מהממשלה בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדם. היה זה אחד מחידושי המהפכה המשפטית. לאחר מכן תיקנה הכנסת את "חוק יסוד: הממשלה", בין השאר במטרה לבטל את הלכת דרעי ופנחסי, וקבעה בסעיף 23 שכהונתו של שר תיפסק ביום שניתן פסק דין שהרשיע אותו בעבירה שיש עימה קלון. כלומר, פיטורי השר יתרחשו לא ביום הגשת כתב האישום אלא רק עם הרשעתו. למרות זאת הובעה בעליון, אגב אורחא, דעה שתיקון החוק לא מונע מבית המשפט להורות על פיטורי שר אם "דמותו המוסרית" איננה נראית לשופטים. בקיצור, למרות החוק כתב אישום יכול לשמש עילה לפסילת שר.

דוגמה אחרת היא הדחתם של שלושה ראשי ערים, שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות שונות. החוק קבע שכהונת ראש הרשות תפקע רק ביום שפסק הדין המרשיע הופך סופי, אולם בג"ץ החליט לפסוק נגד החוק ונגד חזקת החפות, וקבע שיש להדיח את ראשי הרשויות מיד עם הגשת כתבי האישום נגדם. בפסק הדין, המבטא גישה אנטי־ליברלית, נאמר כי מבחינה מינהלית דינו של כתב אישום כדין הרשעה.

אנו עדים אפוא למחלוקת בסיסית בין הכנסת, הדוגלת בחזקת החפות, לבית המשפט – המחויב בנאמנות לחוקי הכנסת – אך דוגל בגישה הפוכה ובנאמנות לפרקליטות, כלומר שבמישור הציבורי כתב אישום שקול להרשעה. יודגש, חוקי הכנסת מחייבים גם את בית המשפט ואי־קיומם על ידי בית המשפט מהווה פגיעה בשלטון החוק ודוגמא שלילית לגופים אחרים.

במצב זה אמור להיחתך עניינו של ראש הממשלה. על פי חוקי הכנסת המצב ברור. ניתן להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה גם על חבר כנסת שתלויים נגדו כתבי אישום, דבר העולה בבירור מסעיף 17 ל"חוק יסוד: הממשלה" ומסעיף 4 לחוק הממשלה, והוא יכול לכהן כל עוד לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון. אולם הנשיא, בבואו להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת, יכול, במסגרת שיקוליו, להביא את כתבי האישום בחשבון. החלטת הנשיא בעניין זה איננה שפיטה (סעיף 13 ל"חוק יסוד: הנשיא").

נוכח ההסדר הברור בחקיקה עולה השאלה כיצד בכלל פונים לבג"ץ שיפסול את נתניהו? התשובה נעוצה בערפל המשפטי שיצרה המהפכה המשפטית, כאשר תמיד יש תקווה שבג"ץ יפסוק על פי חוקים משלו ובניגוד לחוקי הכנסת. אם כך, למה לא לנסות. לפעמים זה מצליח. והניסיון אכן נעשה, אך בג"ץ החליט בינתיים שלא להחליט ולהותיר את הערפל המשפטי בעינו.

התרבות המשפטית הזאת, שלפיה למרות כל מה שכתוב בחוק הכל פתוח, הכל אפשרי והשופט קובע לעצמו את החוק שלפיו ישפוט, חילחלה לכל תחומי המשפט ולכל הערכאות. היא מצויה במשפט האזרחי ובדיני המשפחה, ואף שלחה זרועותיה למשפט הפלילי, שבו הפכה העבירה המעורפלת של הפרת אמונים לספינת הדגל. ערפל משפטי מכסה על הכל, והמחיר הכלכלי, החברתי ובתחום זכויות האדם הוא אדיר. בתי המשפט מוצפים תביעות ועתירות ופעולתם משתבשת, ואילו מי שיש לו זכות אמיתית החפץ לממשה, יגלה שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית.

"אנחנו בעידן ירידת הערכים ועליית הברדק", כתבה בעבר פרופ' דפנה הקר מאוניברסיטת תל־אביב, בהקשר לדיני משפחה. "אנחנו חיים באשליה שיש משפט ויש חוקים ויש תקדים מחייב. בפועל, זהו ג'ונגל טוטלי, שבו השקפות העולם של השופטים גוברות על כל חוק או תקדים". √