אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש

כרגע זאת עדיין בדיחה של פרשנים פוליטיים. הם סופרים את הימים עד ל־2 במארס ומוסיפים עקיצה מחויכת. משהו בסגנון ניפגש בקיץ, אולי יהיו עוד בחירות ב־2020, פעם שלישית גלידה ופעם רביעית ציאניד. אף אחד לא מעז לפסול לגמרי את האפשרות – בכל זאת, כמה פעמים ניתן לחטוף כווייה ברותחין ואז לחשוב שהברז הבא יוציא מי קרח - אבל גם לא מדברים עליה כמשהו ריאלי.

אבל למה לא, בעצם? הנתונים כרגע גוזרים פחות או יותר את אותה מסקנה. בקשת החסינות של ראש הממשלה לא יצרה דרמה גדולה מדי בסקרים: נדמה שרוב הציבור, ולא משנה מאיזה גוש, מלכתחילה לקח בחשבון שה"מה, מה פתאום" יתגלגל לכדי "אבן יסוד בדמוקרטיה". ספק רב אם הסרתה או השארתה של החסינות – במידה שתקום בכלל ועדת כנסת, פשוט הסיפור לא הסתבך מספיק עדיין – תציף זרמי עומק שרק מחכים להתפרץ. יש להכיר במציאות: לא מעט ישראלים מאמינים שבנימין נתניהו יכול ואף צריך לכהן תחת כתבי אישום, כולל שוחד. הצד השני לא מסוגל להקים קואליציה.

בהקשר הזה, דבריו של נשיא המדינה שלשום לנחום ברנע בוועידת "ידיעות אחרונות" מעידים שגם לדעתו כל האופציות על השולחן. "מי שלקח אותנו לבחירות שלישיות יכול ללכת גם לבחירות רביעיות, חמישיות ושישיות", אמר ראובן (רובי) ריבלין. הוא לא נקב בשמות והתכוון לאותן ידיים שהונפו בכנסת ופיזרו אותה, שוב, עוד לפני שהספיקה לטפל בנושא מהותי אחד. עם זאת, לא יידרשו כוחות טלקינטיים כדי להמר על הפרצוף שחלף בראשו.

אך האם בנימין נתניהו הוא היחיד? לא בטוח. גם אביגדור ליברמן לא עושה רושם של אדם שסובל במיוחד (בכלליות, איכשהו תמיד נראה שהוא נהנה). ועם העזרה בחינם שהוא מקבל מהרב הראשי הספרדי, מה רע לו בחיים. ייתכן גם שמי שעשוי להימחק עכשיו, נניח בגלל חוסר יכולת להתאחד, לא יסבול מהמשך הקיפאון באמצעים אחרים. את נפתלי בנט, לדוגמה, זה הפך מלוזר לשר הביטחון.

לכן התרחיש המבעית של בחירות רביעיות חייב לצאת ממחוזות הדאחקה אל אזורי אזעקת האמת. אזרחי ישראל צריכים להפנים שבמצבה של הפוליטיקה הישראלית להיסטוריה אין בעיה איך לחזור על עצמה: כפארסה, כטרגדיה וכמעבר סופי, רשמי ובלתי חגיגי למעמד של רפובליקת בננות. מעצמו זה לא ייפתר. בכל זאת, את גורל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לא הצלחנו להכריע אחרי יותר מחמישים שנה. ואם כך, כנראה לא נתקשה לחבוט את הראש בקיר שוב ושוב סביב "כן ביבי" ו"לא ביבי".