שעת צהריים, אני יושב באתר הסקי המדהים בפסגות הפירנאים, מאות קמ"ר של שלגים מופלאים פרוסים סביבי, הנוף עוצר נשימה והשמש מאירה בקרניה את כל הלבן הטהור הזה. עד היום הזה מעולם לא עשיתי סקי והנה אני יושב פה מאושר, אחרי ארבע שעות רצופות של גלישה.

גלישה באייפון, כמובן.

איזה וויי־פיי יש פה באתר, חברים. אגדה. 

אי־אפשר לדבר על סקי בלי לחזור רגע לסרטון הנפלא שהביא עמית סגל ב'ימי בנימין'. נתניהו, ראש הממשלה הצעיר, נראה שם כשהוא עומד לראיון קצר באזור סקי בדאבוס. הוא עונה על איזו שאלה קצרה, אומר תודה ופונה כביכול לגלוש קצת. הרגע הזה מן הסתם הונדס מבעוד מועד ונעשה בתיאום, כדי ליצור פריים יפה שלו בשלג. המצלמה עוקבת אחר נתניהו מתרחק בגלישה והופ, לפתע קולטת העדשה את ביבי מעיף קיבינימט איזו גולשת מקומית אומללה. אלא שחרף נפילתה המהדהדת, נתניהו ממשיך לדהור אל עבר האופק, בקטע נבואי שמטרים את הטענה כי לא היה כלום ואין כלום.

ואני יודע מה חשבתם כשראיתם את הסרטון הזה לראשונה, בעיקר אם אתם ממתנגדיו של נתניהו: איזה יופי, הנה סרטון שמראה כמה ביבי נוכל, שמוכיח בדיוק מי האיש. אני מנחש גם שחשבתם שהסרטון מסב לו נזק. ובכן, פה הטעות שלכם: סרטון הסקי של ביבי משרת אותו. הוא אמנם מציג נוכלות, אבל מהסוג שמרבית הישראלים מעריכים. לא כי אנחנו עם חרא, אלא כי יש לנו תחושה (המבוססת על המציאות), שהסביבה שבה אנו חיים לא קלה, וכדי לשרוד בה אנחנו צריכים מנהיג חזק. לא פראייר. בתור עם מוקף אויבים, אנחנו מעדיפים את המנהיג שלנו קצת נוכל, קצת רע. הרי בוז'י הרצוג, אם היה בסרטון הזה, היה עוצר ליד הבחורה, מתנצל, מנסה לעזור לה לקום ונופל עליה בטעות, ואז גם אומר בשגגה משהו על נתניהו מאוחדת. ביבי? לטוב ולרע, הוא אחר. כאילו נבל, אבל שועט קדימה. 

אז הצטרפנו לקבוצה שנסעה לשבוע של סקי כשר, וזה זמן טוב להבהיר משהו על כשרות וחו"ל, לחשוף איזו אמת חבויה. זה לא דבר פשוט לשמור כשרות בניכר: מדובר מבחן גדול ליהודי המאמין. אני למשל, לא עומד במבחן הזה. לעולם לא אוכל חזיר או פירות ים, זה משהו שפיזית אינני מסוגל לעשות, אבל עברו הימים שהסתובבתי בעולם ואכלתי רק בבתי חב"ד ומסעדות כשרות נידחות. אם תיקרה אחת כזאת בדרכי אעדיף אותה על אוכל מקומי, אבל אם לא, אוכל מה שיש, לבד מבשר. אעשה את המקסימום במסגרת הנסיבות והאל הטוב יהיה בעזרי. לא כך אפרת, זוגתי הצדקת. היא עודנה מקפידה על קלה כבחמורה. מביאה איתה אוכל מהבית, מכמינה טונה ובשר במזוודות, מארגנת מטבח בכל דירה שאנו שוכרים בחו"ל. בואו לא נתיפייף: מדובר בסיוט. מסיבה זו ובגלל שאני מעריך אנשים כמו אפרת, הרעיון שאתה יכול לנסוע לטיול בחו"ל, לעשות סקי באנדורה ולחזור בערב לארוחה בשרית במלון, הוא לא פחות ממדהים. קוראים שאינם שומרי כשרות אולי לא מבינים מה אני רוצה כרגע, אבל עבור אנשים מסוגה של אפרת זה אור גדול. יש משהו באמת מפנק בטיול שמישהו אחר דואג לארוחות הכשרות שלך ואתה לא מרגיש סוג ב' במלון, נאלץ לקלף ביצה כשסביבך אוכלים אסאדו. המטבח במלון באנדורה הוכשר, והארוחות היו ברמה גבוהה. הסתכלתי על אפרת, וחשבתי לעצמי: הנה צדיקה שטוב לה, כבר בעולם הזה. 

אנדורה נהדרת. שלוש שעות נסיעה באוטובוס מברצלונה היא מחכה, קטנה ומסבירת פנים. יש לה שני נסיכים, היא זכתה בעצמאות אף שחיים בה רק כ־70 אלף איש (שכל אחד מהם יודע כחמש שפות בממוצע), יש בה את הקלדיאה, אחד מאזורי הספא הגדולים באירופה, בריכות חמות שאתה יכול להיכנס אליהן כששלג בחוץ ולחמם את הלב. גם הם לא פראיירים, שם באנדורה: כשהגעתי לאחד המרחצאות החמים, אמרו לנו שצריך כובעי ים. אי־אפשר להיכנס בלי. אה אין לכם? המממ, לא תאמינו: יש לנו פה למכירה. חמישה יורו לכובע אחד כזה. שילמתי כמובן. ואפילו נהניתי קצת מהעקיצה.  

בחזרה לסקי. בסוף, בשביל זה נסענו. בשביל זה הצטרפתי לקבוצה של 'נופש כשר', שהייתי אורח שלהם במסע הזה: לבדוק אם אני יכול להיות מהמשפחות האלה שנוסעות לסקי מדי פעם. גיליתי שלא. גיליתי גם שיש הבדל ביני לבין הילדים שלי: כשהם נופלים על התחת הם קמים. כשאני נופל על התחת אני מתייאש. הם נופלים וצוחקים; ואני נופל וזועק שאיני יכול עוד ושאין טעם בחיי. מישהו הסביר לי שם שצריך סבלנות וקואורדינציה. אם זה מה שצריך, אמרתי לו, אני בקפיטריה.

אבל נהניתי. לא רק מהקפיטריה. נהניתי לראות את ילדיי לוקחים שיעור ועוד אחד ומתחילים לגלוש. זה היה נראה קצת כאילו הם עפים. ישבתי במרפסת היפה והסתכלתי עליהם גולשים במרחבים, מרגישים איזה חופש מיוחד, שלי לא היה בגילם.

הבעיה היחידה היא שהם רוצים לגלוש שוב, וארצנו דלת שלגים היא. מישהו גם הסביר לי שבחרמון זה מסובך. באירופה אנשים באים וגולשים במסלולים המתאימים לדרגת הקושי שלהם, אבל ישראלים, אתם יודעים איך זה: כולם עולים עד למעלה, לאזור הכי קשה, גם אם לא היו על מגלשיים בחייהם. הם מחליקים תוך שניות על זה שלפניהם, תוך שניות נוצר מרחץ דמים ענקי, חלק מהגולשים עפים צפונה ומוחזרים בעסקת שבויים. עד שמסדרים בחזרה את גדר הבטיחות העונה מסתיימת. 

אני בן 44 בקרוב, ואני שמח שניסיתי עוד משהו בחיים האלה. ניסיתי לעשות סקי. לא ניכר שאתמכר לזה, אבל זה רק כי באופן כללי אני לא בן אדם שמסוגל להתמכר לספורט. תנו לי קרואסונים, אוכל להתמכר. אבל גם, רק אם יש בהם שוקולד. למה יש עדיין קרואסונים בלי כלום? למה עוד מוכרים את זה? הייתי אומר שקרואסון בלי שוקולד זה כמו גוף ללא נשמה, אבל זה אפילו גרוע מזה. 

ואני מצפה באמת מכולנו כאנושות בעשור הבא להתגבר גם על החולי הזה. שלא יהיו קרואסונים בלי שוקולד. ושכובעי ים חד־פעמיים באנדורה לא יעלו חמישה יורו. שבת שלום.