ארץ חדשה

בדיוק בזמן לחגיגות 30 שנה לעלייה הגדולה של יהודי בריה"מ לשעבר, סיפק הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, כמה פניני חוכמה על האוכלוסייה הרוסית שהגיעה לארץ החל מתחילת שנות ה־90 ושינתה את פניה של ישראל. "גויים גמורים", "שונאי דת", "קומוניסטים", הטיח בהם בכינוס רבנים בירושלים, כפי שנחשף ב'ידיעות אחרונות'. "העלו אותם לפה שיהיה משקל נגד לחרדים", "הולכים לכנסייה ביום ראשון, הולכים למנזר".

סטיגמות, קללות ועוינות גלויה לא נעלמות כל כך מהר, אפילו לא אחרי 30 שנה, והתבטאויותיו הקשות של הרב, שעליהן לא התנצל, מסמלות עד כמה קשה וארוך המסע לישראליות. ולא צריך ללכת עד לאמירות גזעניות כאלה: גם ברבים מהמוסדות שאליהם פנינו - בתי חולים, משרדי ממשלה ואוניברסיטאות - לא היו יוצאי ברית־המועצות בעמדות מפתח.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה  

יותר מ־800 אלף עולים הגיעו בין 1989 ל־1999, לעיתים קרובות בחוסר כל ובלי ידיעת השפה. חלקם הצליחו, בעבודה קשה, להשתלב, להתקדם ולהתבסס. אחרים - נאבקים עד היום בתחושות של זרות וקשיי התאקלמות. רבים הולידו בארץ ילדים או נכדים צברים למהדרין, רבים אחרים התייאשו וחזרו למולדתם. הדי ההסתה והגזענות שהחלו בזמן אמת ונמשכות עד היום, נשמעים במקביל להתעוררות של חלק מהעולים המשתפים בחוויות הקליטה הטראומטיות ברשתות החברתיות, בהתארגנויות ובאירועים. יותר משני עשורים לקח לחלק נרחב מהעולים לאזור אומץ ולהשמיע את סיפוריהם, וסוף־סוף נראה שהציבור הרחב מוכן להקשיב.

המפגש הראשון של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין עם הביורוקרטיה הישראלית המבולגנת, המחשבות האובדניות של המשוררת ריטה קוגן, ממייסדי תנועת 'דור 1.5', הדלות הפתאומית של ניקול ראידמן, ההתבגרות המהירה של העיתונאית יונה לייבזון, ההשראה שקיבלה אניה בוקשטיין מהוריה והקללות, שכמעט כולם קיבלו ועדיין מקבלים: כמה מיוצאי בריה"מ המוכרים והחשובים שיש לנו חושפים את חוויות ההגירה המגוונות שלהם, את הגאווה והאהבה לרוסיות שבהם, את המשקעים שהם עדיין סוחבים איתם, ואת מה שיש להם להגיד בתגובה לרב הראשי של ישראל.

עולים מברה"מ בשדה התעופה, 1990 | צילום: AFP

צבר? אני?

יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין. היה אסיר ציון ברוסיה, עלה ב–1987, בגיל 29

מוזר שעוד צריך לדון בכך, אך העולים מברית המועצות הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. הגשמנו בגופנו את חלום שיבת ציון, ואי אפשר לדמיין את מדינת ישראל בלי תרומתה העצומה של העלייה מבריה״מ לתרבות, לכלכלה, למדע ולביטחון של כולנו. גם בתקופת בחירות אין מקום לשיח פסול של שנאה ופילוג. גם באופן אישי אני יכול לומר שהאווירה שהיתה דומיננטית במאבק שלי לעלות לישראל היתה אהבה גדולה למדינה ולהט ציוני גדול. אותו להט התבטא בפעילות של עולי בריה”מ גם אחרי עלייתם ארצה.

עליתי לארץ שבועות ספורים אחרי ששוחררתי מהמחנה. גם אני וגם אשתי כבר דיברנו עברית, ברוסיה הייתי מורה לעברית. הלכתי למשרד הקליטה כדי לקבל בינתיים דמי קיום, משהו כמו 400 שקל בחודש. פלוני אלמוני שטיפל בענייני אמר לי, "יש לי בעיה איתך, הרי לא תלך ללמוד באולפן, אז אין לך דמי קיום". הלכתי הביתה חפוי ראש. 

יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין | צילום: אלכס קולומויסקי

כשסיפרתי את הסיפור למנהל האולפן, ירושלמי טוב, הוא נורא כעס. "הבחור חושב שהוא ביורוקרט! אני ביורוקרט יותר טוב ממנו". הוא קרא למזכירה שלו, "תכתבי, העולה החדש יולי יואל אדלשטיין, מספר עולה כזה וכזה, נרשם באולפננו. כרגע אין לנו כיתה שמתאימה לרמתו, לכן הוא נמצא ברשימת המתנה", ואמר לי: "ייתנו לך דמי קיום". כמה ימים אחר כך פגשתי את שר הקליטה דאז, יעקב צור, באיזו קבלת פנים, וסיפרתי לו את הסיפור. אני לא יודע איזה שר קליטה הוא היה, אבל חוש הומור היה לו. הוא אמר, "מה חשבת? אם בבריה"מ רדפו אותך על זה שידעת עברית, אנחנו לא נרדוף אותך על זה?"

ב־87' השיחות לחו"ל היו מאוד יקרות. אז רק אחרי כמה ימים בארץ התקשרתי לאמא שלי, מרצה לבלשנות ולספרות אנגלית, ואמרתי לה, "אמא, הגענו, קיבלו אותנו מאוד יפה, אנחנו בסדר גמור". היא ענתה לי באנגלית, "yeah, I know. I heard you on the BBC world service. My son could speak English better". המשפט הראשון שהיא אמרה לי אחרי שהגעתי לארץ ואחרי שהייתי מסורב עלייה ואסיר ציון והנכות, זה "הבן שלי יכול לדבר אנגלית טוב יותר"! יש בזה משהו, לא להסתפק בלהיות בסדר, אלא להצליח יותר.

יולי אדלשטיין ב-1975

כמה ימים אחרי העלייה הלכנו להפגנה מול הבניין שבו התארחה משלחת קונסולרית מבריה"מ. דרשנו לשחרר אסיר ציון בשם אפרים חולמיאנסקי. מגיע צלם עיתונות. אני שומע אותו מאחורי הגב שלי אומר, "תגידו, איפה האסיר ציון הזה שעלה לפני כמה ימים לארץ, אדלשטיין?" מישהו הצביע עליי. צלם העיתונות, שיש לו עין חדה לדברים האלה, הסתכל עליי ואמר, "לא, זה צבר". התמוגגתי. אחרי כמה זמן, זה עבר לי. אני רוצה להיות אני, לא משהו שאני לא, אין מודל אחד של ישראלי. 

החלטתי שאני לא מתבייש. וזה עבד

השר זאב אלקין. עלה ב–1990, בגיל 19 וחצי

עליתי לארץ בדצמבר 90', קצת לפני שפרצה מלחמת המפרץ. באזעקה הראשונה היה מפחיד. זו חוויה שלא הכרתי מהחיים הקודמים. אתה מתעורר בלילה מהרדיו שהשארת פתוח כמו שאמרו, מוצא את עצמך במסכת אב"כ והמדינה מותקפת עם טילים.

גם הפרידה מהמשפחה – מההורים ומהאחים והאחיות שלי שנשארו ברוסיה, הייתה טראומטית. חשבנו אז שלא נתראה בחיים. אף אחד לא ידע שבעתיד זה יהיה כל כך חופשי. כבר הייתי נשוי, אשתי הייתה בהיריון, וכל רכושנו היה 150 דולר, זה מה שאיפשרו להוציא מבריה"מ. 

השר זאב אלקין | צילום: יואב דודקביץ

למרות שלמדתי מתמטיקה ברוסיה, התחלתי את הקריירה המקצועית שלי בארץ בלול תרנגולות, כי אלו היו השעות שבהן יכולתי לעבוד. אני עליתי עם ידיעת השפה, שזה נדיר. התחלתי ללמוד עברית בתיכון, במחתרת, ובבריה"מ הייתי מורה לעברית. רוב העולים לא ידעו עברית, בטח לא כמוני, והגיעו בלי כמות החברים שהייתה לי. 

לחבר'ה בגילי היה רצון גדול להיטמע. השאיפה שלהם הייתה לעשות הכל כדי שלא יכירו ברוסיות שלהם. לנסות להעלים את המבטא, ללמוד את הסלנג הישראלי. אני הגעתי למסקנה שאני לא אוכל להיות צבר סוג א', שכל הניסיונות להפוך לכזה רק יביאו אותי להיות חיקוי לא מוצלח, לכן החלטתי שאני לא מתבייש בזהות הרוסית. להפך. החלטתי שאני יותר מעניין לחבריי הצברים, דווקא בגלל שיש לי שתי זהויות, והאמת היא שזה הוכיח את עצמו.

זאב אלקין, עומד מימין, באוניברסיטה

בשבועות הראשונים בארץ התחלתי לעסוק בקליטה. הייתי משוגע. הייתי בחבורה שהקימה מחלקת קליטה בארגון גשר. עשינו סמינרים לילדים עולים ומפגשים בין עולים לצברים שלומדים יחד. אנחנו הפכנו לחברים קרובים, אז הרגשתי שייך, אבל מול הילדים והצעירים שאיתם עבדנו, פגשתי ייאוש ותסכול. זה קרע לי את הלב. אתה רואה ילדים שלקחו אותם מעיר גדולה כמו מוסקבה או סנט־פטרסבורג לערי פיתוח, ושם הם בבתי ספר שלא תמיד היו ברמה גבוהה, בלי שפה, עם קודים תרבותיים שונים. כשהילד רואה שמה שהיה אסור בארץ המוצא שלו, מותר פה, הוא מגיע למסקנה שהכל מותר, גם סמים. הכל.

הייתה גם בעיה מיוחדת לבנות בגילי תיכון. כל ילד עולה חיפש את מקומו בחברה, רצה להיות כמו כולם, ובנות רבות ראו בנשיות דרך להיקלט, כאילו שאם יש לי חבר ישראלי, אז אני בסדר, שייכת. זו כמובן אשליה, והיא הובילה לניצול שלהן, וגרמה להן נזק, לתדמית של קלה להשגה, לזלזול בהן. בנות רבות נקלעו למשברים נפשיים ממצבים כאלה.

בשביל הישראלים, הרוסים דומים. אפילו פעילי ליכוד מתבלבלים ביני לבין יולי אדלשטיין, ואנחנו לא דומים בכלל. כמה פעמים ניגשים אליי ברחוב ואומרים, "אדוני יו"ר הכנסת, היה לך מה זה נאום יפה ביום העצמאות!" כשהתמודדתי על ראשות עיריית ירושלים, יולי סייר בנתיבות, ואנשים ניגשו אליו ואמרו: "בהצלחה לך, בבחירות בירושלים". הוא אמר, "תגידו לי, אם הייתי מתמודד בירושלים, אתם חושבים שהייתי פה ביום בחירות? זה לא אני, זה אלקין". אבל מה זה משנה? מספיק ששנינו רוסים וזהו.

הרדיפה אחרי הכבוד העצמי נמשכת עד היום

ניקול ראידמן. זמרת ואשת עסקים. עלתה ב–1996, בגיל עשר

כמה חודשים לפני שעלינו לארץ ההורים שלי התגרשו. אבא שלי סירב לעלות לישראל. הוא היה איש עסקים ולא רצה להפסיד את כל מה שהוא עשה כל החיים. היו לנו בתים והמון נכסים, אבל אחרי תקופת הפרסטרויקה התחילה אנטישמיות קשה כלפי יהודים, במיוחד מהמעמד הסוציו־אקונומי הגבוה. אנחנו לא העלייה של שנת 90', 91', אנחנו העלייה של 96', עלייה שהתלבטה הרבה מאוד לפני כן. אבל התחילו כל מיני לחצים מצד המאפיה המקומית נגד האצולה היהודית. התחילו לחטוף ילדים מבתי ספר, לחתוך להם אצבעות, לשלוח אותן במעטפות להורים, ואחרי שהיה מקרה כזה בבית הספר שבו למדתי, אמא שלי החליטה לעלות לישראל.

ניקול ראידמן | צילום: אלכס ליפקין

עלינו לארץ עם 200 דולר בכיס ועם טבעת אירוסים של סבתא שלי, שפשוט הורידו לה אותה במכס באוקראינה לפני שעלינו לאונייה. חשבנו שבאנו לארץ חלב ודבש, ומהר מאוד הבנו ששם הייתה אנטישמיות קשה אבל פה יש גזענות קשה כלפי העלייה הרוסית. בהתחלה הייתי "יהודייה מסריחה", אחרי זה הפכתי להיות "רוסייה מסריחה". כשהגעתי לבית הספר ולא ידעתי מילה בעברית חוץ מ"שלום", הילדים לא ממש קיבלו את פניי יפה. לאט־לאט הבנתי מה זה "רוסייה זונה", מה זה "אמא שלך זונה".

מאותו רגע הייתי צריכה להילחם על המקום שלי בחברה הישראלית, ולנסות להוכיח שאני לא זונה ואמא שלי לא זונה, שאמא שלי מוזיקאית ואני בכל זאת באה ממשפחה מאוד טובה. עד היום כשאני עוברת על טוקבקים אז תמיד זה "הרוסייה הזאת. הרוסייה". למרות שאני 23 שנה בארץ, עדיין אני רוסייה.

אני לא יודעת אם זה מקרה שהתחתנתי דווקא עם רוסי, כי לפניו היה לי רק בן זוג אחד. היה לי בן זוג לתקופה מאוד קצרה ועם צ’רנוי הייתי 12 שנה. בואי נגיד ככה, ראיתי רק שני בולבולים. אבל לא בחרתי בבן זוג רוסי בכוונה כדי לבחור בבן זוג רוסי. ככה זה קרה. גם לא חיפשתי ארנק עם ברינקס. הייתה תמיד חסרה לי דמות אבהית בחיים שלי, ותמיד חיפשתי בן אדם שיוכל להכיל אותי ולהיות הפרטנר שלי לחיים וגם שיהיה אבא טוב לילדים שלי. חיפשתי את הבית השקט, הרגוע, היציב.

כשהגענו לארץ, גרנו ברמת־גן. דירה שכורה בקומה רביעית ללא מעלית, הגג היה מתחמם בקיץ ברמה שאת לא יכולה לנשום, ובחורף הוא היה מטפטף, אז היו כל מיני דליים באמצע הסלון. זו חוויה מאוד־מאוד טראומטית לילד שחי בעבר עם כפית זהב בפה, ופתאום הוא מגיע למדינה זרה, ואין לו חברים, אין לו שפה, ולאמא אין כסף לג'ינס.

באיזשהו מקום, הרדיפה שלי כלפי הכבוד העצמי שלי נמשכת עד היום. הייתה לי חברת הפקות בגיל 18 ומשרד פרסום, באמת, המיליונרית הכי צעירה בישראל, עוד לפני צ'רנוי. וכל הסטיגמות האלה על אשת האוליגרך לא מוסיפות כבוד - גם על זה הייתי צריכה להילחם.

אני גאה במקום שהגעתי אליו, אבל כמי שעלתה לארץ כעולה חדשה וחוותה את העלייה ואת האנטישמיות, לא משנה לאיזה הישגים בחיים הגעתי, תמיד בתוך הנשמה תישאר הילדה הקטנה והפגיעה הזאת שעברה את תהליך העלייה הזה. המקום הזה משאיר אותי שפויה ותמיד מחזיר אותי לקרקע.

אומרים, "את רוסייה, קטן עלייך". וזה באמת ככה

מארינה מקסימיליאן. זמרת. עלתה ב–1990, בגיל שלוש

ברוסיה, אבא שלי היה מנהל של מפעל גדול, ואמא הייתה מורה למוזיקה. פה, היא המשיכה במקצוע שלה, ואבא שלי היה צריך לטפס מלמטה. הוא עבד במשלוחי ירקות. כל ערב אמא הייתה יושבת עם מחברת וכותבת איזה מוצר כל אחד אוהב לאכול, בשביל לחשב בדיוק מה ההוצאות, אבל אף פעם לא הייתה תחושה של דלות. אף פעם לא הרגשתי שאנחנו באיזושהי הישרדות.

מארינה מקסימיליאן | צילום: גבריאל בהרליה

אבא וסבא בחרו לעלות לארץ בקטע ציוני. אחרי צ'רנוביל ואחרי פוגרומים ביהודים, אמא שלי הבינה שרוסיה היא לא מקום בטוח לגדל בו ילדים. אף על פי שהגענו לשכונה שנחשבת קיצונית, לפרדס כץ, תמיד הרגשנו פה מאוד בבית. הייתי בגן דתי, קראו לי מרים למשך שנה. יום אחד דפק לנו בדלת חייל נושא נשק, ואבא שלי אמר, "הוא מהקג"ב, עכשיו באים לקחת אותי". התברר שזה היה איש קבע, שבא להציע את עזרתו. 

כשהייתי ביסודי צילצלתי יום אחד לחברה מהכיתה. למחרת אני באה לבית הספר וכולם מדברים על זה שצילצלתי אליה. לא הבנתי למה. מתברר שיום קודם לכן היה יום כיפור. זה רגע שאני זוכרת. אולי ידעתי שזה יום כיפור, אבל לא ידעתי שביום הזה לא מתקשרים.

פתיתים אף פעם לא היו לנו בבית בילדות, אבל מה שלא ידעתי, לא חסר לי. חוץ מזה, הבישול אצלנו לא היה רוסי אופייני. אמא שלי מבשלת בריא. היא לא מכינה מאכלים במיונז, אבל יש בורשט. עד היום יש לי בעיה לזרוק אוכל. זה מהבית. גם המשמעת והסיבולת הנורא־נורא חזקה, הן מהבית. תמיד אומרים, "את רוסייה, קטן עלייך", וזה באמת ככה. גם בבית היולדות, בשלב הכי כואב, לגמרי הרגשתי את זה. דורות של דורות שיודעים לסבול יפה מתנקזים לרגע שימושי אחד. 

מרינה מקסימיליאן התינוקת ומשפחתה

גם הקורבנות לגמרי באה מהבית מבחינתי. אני עושה משהו בבית ומרגישה קורבן. שוטפת כלים ולא מאמינה למר גורלי. אבל אני שמחה שבעלי מציג לי איך זה נראה מהצד, כי זה מעיק עליי וזה נורא לא שימושי לחיים. אז בעזרת העובדה שהוא לא שותף לזה, והוא לא גם כזה, זה עוזר לי להיגמל מזה.

בלי שניצל ופתיתים

אניה בוקשטיין. שחקנית וזמרת. עלתה ב–1990, בגיל שבע

מעולם לא הייתי בחבורה של רוסים ורוסיות. הייתי רק בחברה של ילדים ישראלים. אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר, בגיל שמונה, מחליטה עם עצמי שאני רוצה להיות שייכת ורוצה ללמוד את השפה, שאין לי שום ציפייה שאנשים ילמדו את השפה שלי. כאילו היה לי ברור שאני זאת שצריכה לעשות את המאמץ כדי להרגיש חלק. אבל ברור, בפעם הראשונה שמישהי באה אליי הביתה, אמא שלי ממש־ממש לא הייתה בכיוון של להכין שניצל ופתיתים. היא הכינה קציצות בקר כאלה, של רוסים, והילדה ביקשה שאמא שלה תבוא לקחת אותה. באמת היינו קטנות והיא הייתה רגילה לאיזושהי חוויית חזרה מבית ספר ואוכל. אמא שלי מבשלת נהדר, אבל בגיל 32, בתוך ההלם הזה של העלייה, הדבר האחרון שעניין אותה זה ללמוד להכין פתיתים.

אניה בוקשטיין | צילום: דנה קופל

בכלל, ההורים שלי היו גיבורים גדולים. כל מה שהגעתי אליו הוא בזכות ההורים שלי ויכולת ההישרדות וגם האמביציה האמיתית והרצון להצליח, החריצות שלהם. אבל שלושתנו נאבקנו. כל אחד בתחום שלו. אבא שלי נסע לשנתיים לקבל את האפשרות לעסוק בישראל ברפואה, הוא היה צריך לעבור את כל המבחנים למרות שברוסיה כבר היה מנהל מחלקה. ואמא שלי, קלינאית תקשורת במקצועה, הייתה חייבת לשלוט בשפה ברמה מאוד גבוהה. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה, אבל היא באמת למדה כל כך מהר והתחילה לעבוד מיד במקצוע שלה, שזה דבר אדיר. בתוך כל זה הם גם היו צריכים להתמודד עם ילדה. אני מניחה שכל אחד בדרכו שורד. אבל היום אני מלאת הערכה והערצה.

אניה בוקשטיין והוריה

עצוב לי מאוד לקרוא את הדברים של הרב הראשי על העלייה הרוסית, לדעת שאיש בעל דעות חשוכות ומקוממות כאלה יושב בעמדה בכירה כל כך. מטרת הדבר היא שוב לפלג את עם ישראל. אבל האמת היא שעם ישראל הוא חכם ומכבד, ואלה בדיוק הרגעים שצריך להתאחד ולא לתת לשנאה לפלג אותנו. העלייה מברית־המועצות תרמה עצומות למדינת ישראל ולשגשוגה, ובמקום להתעסק בשקרים האלה צריך לזכור ולשים דגש על הטוב. זו עלייה שהביאה אנשים כמו ההורים שלי.

פשוט מרגיש זר

הנרי דוד. שחקן. עלה ב–1990, בגיל 11

לא היה לי טוב ברוסיה. הייתי כבוי, הרגשתי מאוד זר, אז לפני שעזבנו מאוד התרגשתי. הייתי מאושר לעבור למשהו אחר לגמרי. ראינו כל מיני סרטים דוקומנטריים על קיבוצים ועל מערכות השקיה, ושמענו עפרה חזה, וממש אהבתי אותה. רציתי לעלות. אני זוכר שאחרי שירדנו מהמטוס, נכנסנו לבניין בשדה התעופה ועמדו שם המון חבר'ה עם דגלי ישראל ובלונים, מחאו כפיים ושרו לנו "הבאנו שלום עליכם". זה היה כל כך מרגש, ממש אגדה.

הנרי דוד | צילום: דניאל קמינסקי

גרנו בתל־אביב ברחוב בלפור. חצי שנה אחרי שהגענו לארץ הצטלמתי לתוכנית עם דודו טופז בטלוויזיה החינוכית ונהייתי מפורסם ממש. חוויית הקליטה בבית הספר הייתה קצת טראומטית. באותה תקופה כנראה כולם היו מזועזעים מכמות העלייה וממה שקורה למבנה הדמוגרפי של ישראל, ואני מתאר לעצמי שהילדים הביאו לבית הספר את מה שהם שמעו בבית. זו הייתה אווירה די קשה, מאוד לא "וולקאמינג".                  

יום אחד חצי כיתה ליוותה אותי הביתה בצעקות "רוסי, לך, תחזור לרוסיה!" הם עשו את כל הדרך מבית הספר עד לבית שלי, 300 מטר הליכה. אבא היה בבית. התחלתי לבכות, אז הוא נתן לי סטירה ואמר שאני לא אעז לבכות מהחרא הזה. וזהו. התעשַתי. כנראה זה השפיע חזק על היחס שלי לעצמי ועל איך שאני מקבל את המציאות. זה בנה לי אופי מסוים של הישרדות. אולי זה לא מאפשר לי להתלונן יותר מדי, להתקרבן, כי יש דברים שלא עושים.

הנרי דוד בילדותו

כשהגענו לארץ מאוד אהבתי את זה שאנחנו לא נתקעים בקטע רוסי, אלא נותנים לכל ההוויה שלנו להשתנות בהתאם למקום החדש. אהבתי לאכול בחוץ ופחות נהניתי מהאוכל הביתי שסבתא שלי הייתה מבשלת עוד במוסקבה. שם נורא אהבתי אותו, אבל פה אהבתי יותר את הפלאפלים ואת הסלטים.

אבל כמו שבמוסקבה הרגשתי לא ממש אני, גם פה בחוויה האישית שלי אני פשוט מרגיש זר. חוויתי הרבה סיטואציות בעיקר בערבי חג, שאני מסתובב ברחובות כי אין לי לאן ללכת ואין לי שום סעודה בשום מקום, ובבית לא חוגגים, בבית עובדים. מלנכוליה.

בת זוג ישראלית לא הייתה מחזיקה איתי מעמד אפילו יום אחד. יש לי חדר משלי, ולפעמים אני לא יוצא ממנו חצי יום, אני מרשה לעצמי. אשתי עושה את רוב העבודה, סובלת אותי, יש לה המון סבלנות. חוץ מזה, לרוסים יש יותר נטייה להקרבה למען מישהו שקרוב אליהם.

טעם גן עדן

ישראל (סשה) דמידוב. שחקן. עלה ב–1990 בגיל 33

ישראל )סשה( דמידוב | צילום: דניאל קמינסקי

כשהגעתי לישראל הייתי נורא מאושר. עזבתי את ברית־המועצות ברצון כל כך גדול, רציתי להתחיל חיים חדשים. היה לי מאוד נעים להיות פה. הים, התמרים, האוכל. נסעתי ממוסקבה כששם היה שלג וקר, ופה אני רק עם ז'קט. בשבילי זה היה פשוט גן עדן. אפילו הטעם של הבשר פה היה הרבה יותר טעים מאשר במוסקבה. קנינו כאן כל מיני דברים שלא היו שם, כמו יוגורטים, גרעינים, קוקוסים, דברים טעימים שלפני כן אף פעם לא טעמתי. 

הגענו לכאן בשביל להקים תיאטרון, והיה לנו קל יותר בגלל שנכנסנו ישר להופעות. התחלנו את ההופעות שלנו ברוסית והיה לנו קהל רוסי. אחרי חודש־חודשיים פרצה מלחמת המפרץ, והיו פחות חזרות. באותה תקופה אני, אשתי והילד שלנו הסתובבנו ברחובות. הרגשתי שאני זר.

אני זוכר שהיינו הולכים בשוק הכרמל ואנשים היו צועקים. כל כך אהבתי את זה, זה היה רומנטי ואקזוטי. הייתה לנו שכנה שממש עזרה לנו, פולנייה זקנה אבל סימפתית מאוד. פעם שמעתי צעקות בחוץ, גבר צעק עליה כאילו הוא רוצה לטרוף אותה. יצאתי לעזור לה, ואז היא אמרה לי: "לא, לא, זה בסדר, הוא פשוט הסביר לי משהו (צוחק). הוא לא צעק. הוא פשוט מדבר ככה". אני חשבתי שהוא רוצה להרוג אותה.

הרבה פעמים העובדה שאני מקבל או לא מקבל תפקידים בקולנוע קשורה לכך שיש לי מבטא. אם לא היה לי מבטא, ברור שהיו לי יותר אפשרויות. אגב, במשך השנים בארץ נהיה לי מבטא ישראלי ברוסית. כשהגעתי להצטלם לסרט במוסקבה, נאלצתי לקחת שם שיעורים בשביל להיפטר מהמבטא שיש לי כשאני מדבר ברוסית.

חיוך סתם ככה

יבגניה דודינה. שחקנית. עלתה ב–1990, בגיל 26

כשהגעתי לארץ ישבתי בכיכר דיזנגוף, והכל נראה לי כל כך קטן אחרי מוסקבה, כמו איזו עיר נופש. ישבתי וזלגו לי דמעות, ואמרתי לעצמי, "פה אני הולכת לחיות?" הייתי מיואשת. מיואשת. אבל ברגע שהתחיל התיאטרון והתחלתי לעבוד, כבר לא ראיתי את זה ככה. כל מה שהיה לי מוזר בהתחלה, התחלתי לאהוב. היום, אני מגיעה למוסקבה והכל נראה לי גדול מדי. 

יבגניה דודינה | צילום: יונתן בלום

יש משהו מאוד פתוח במנטליות הישראלית. לא משחקים משחקים, הכל בחוץ. אני זוכרת שהגענו לארץ בלילה ולמחרת הלכתי ברחוב וראיתי שאנשים מחייכים. סתם ככה. זה היה לי נורא מוזר. ברוסיה אין דבר כזה. גם עכשיו אתה לא נתקל בחיוך בקלות כזו. אחרי שנתיים חזרתי לשם, ואני וחברה שלי נכנסנו לחנות די גדולה ואמרתי שלום ברוסית. היא אמרה לי, "למי את אומרת שלום?" זה לא נהוג.

בתקופה שלפני שעלינו לארץ הייתי הולכת ברחוב והיה חשוך, החנויות היו די ריקות. אני זוכרת את התחושה הזאת שאני רצה ונכנסת למדרגות הבית, ואני רועדת מפחד. רועדות לי הידיים כשאני מסובבת את המפתח בדלת. היה מין פחד באוויר. כל הזמן הרגשתי לא מוגנת. 

אני זוכרת את הרושם הראשון בשדה התעופה, שאתה נכנס ופשוט רואה הרבה פנים יפות. אני גם זוכרת שנכנסתי לשירותים בשדה התעופה, הייתי צמאה ושאלתי אם אפשר לשתות מהברז, אז אמרו לי, "פה לא היה צ'רנוביל".

יבגניה דודינה לפני העלייה למטוס

יום קודם לכן, ברוסיה, הכל היה אפור ורטוב, שלג, ולמחרת, בארץ, יצאתי החוצה וראיתי ים, ופתאום הורדתי את מעיל הפרווה שהגעתי איתו והלכתי ברחוב ואנשים חייכו וצעקו לי, "גורבצ'וב, פרסטרויקה" (צוחקת). אבל אני זוכרת שהתגעגעתי לקור. הייתי חולמת בלילות שאני עם הכפפות ועם כובע.

פעם במאי גרמני שהיה בארץ אמר לי, "בישראל אנשים לא קונים ספרים. אני מסתובב פה ברחובות, ולא ראיתי בן אדם אחד עם ספר". אז אמרתי, "תקשיב, בישראל חם מדי לשבת בחוץ ולקרוא ספר, אבל זה לא אומר שאנשים לא קוראים". קשה לדמיין בן אדם יושב בטיילת בחום הזה, וקורא ספר.

אם לא היה תיאטרון גשר, לא בטוח שהייתי באה לכאן. אמנם ידעתי שלסבא שלי היה חלום להגיע לפלסטינה, אבל עדיין אני לא חושבת שהייתה לי סיבה לקום פתאום באמצע החיים ולעזוב. שיחקתי בתיאטרון נחשב, לא הייתי קמה ועוזבת. גם לא הייתה שאלה של חיים ומוות. ידעתי שאם לא יהיה לי כל כך טוב פה, אני אחזור. אבל הרגשתי שפה זה הבית שלי, הרבה יותר משהיה שם.

הרוסיות היא נכס

יונה לייבזון. עיתונאית. עלתה ב–1990, בגיל שנה וחצי

אני גדלתי בשכונה של רוסים בראש־העין, כל מי שסביבי היה רק עולים מכל בריה"מ לשעבר. גרתי שם עד שהייתי בת 18. והחיים שלי תמיד היו מין דואליות כזאת - יש חברים מהשכונה ויש את החברים מבית הספר, מהכיתה, מהצופים. אני זוכרת שכשהלכתי לבית הספר עם סנדוויץ' היה לי בפנים נקניק כזה של רוסים - אבל לא היה אכפת לי כי זה היה בתוך פיתה ומה יכול להיות יותר ישראלי מזה? ואז הסייעת מסתכלת ואומרת, "יש לנו כלים חלביים. פעם אחרונה שאת מביאה את זה. זה לא כשר. אי־אפשר בשרי. זה לא כשר". ממש נוזפת בי. ואני ישר לקחתי את זה למקום הזה של הזרות, כי הרי ברור שאם ההורים שלי צברים הם היו יודעים את זה. אני החריגה. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות בטירוף. אמרתי לאמא שלי, "מה זה כשר? מה זה כשר?" לא הבנתי בכלל מה היא רוצה.

יונה לייבזון | צילום: אייל בן יעיש, חברת החדשות

אני הייתי בעצם הראשונה במשפחה שהתגייסה. כמו שקורה בהרבה משפחות של עולים, בגיל מאוד צעיר כבר ידעתי עברית יותר טוב מהם, ידעתי לקרוא ולכתוב הרבה יותר טוב מהם. התבגרתי נורא מהר, תירגמתי להם ופירשתי להם ותיווכתי להם את המציאות בגיל שש. אז כשהלכתי לצבא, להורים שלי לא היה מושג. הסברתי להם איך זה עובד, מה נחשב תפקיד טוב ומה לא, למה ריאלי שאני אתקבל ולמה לא. והגעתי לגל"צ ממש בפוקס. מדריך נוער בבית ספר, מד"ן, שיושב ומסביר לאנשים מה הם יכולים לעשות בצבא, אמר לי, "מתאים לך דובר צה"ל או גל"צ". מה אני קשורה לגל"צ? אמא שלי מיילדת. אבא שלי טכנאי. אנחנו משפחה של עולים. אנחנו לא מקושרים במקומות האלה. ואם הוא לא היה אומר את זה, בכלל לא הייתי חושבת על זה.

ובאמת רק בצבא, כשפתאום פגשתי מלא אנשים ממלא מקומות, הבנתי שהרוסיות הזאת היא גם ערך ונכס, וכמה הדברים שאני מביאה מהבית נתנו לי. כמה הזרות הזאת העשירה אותי. ואני חושבת שכשהגעתי לגל"צ, דווקא בגלל שבאתי הכי מהשכונה, זה נתן לי ביטחון - שהנה, למרות שאני כאילו לא קשורה בשום צורה, בשום דבר, עדיין הצלחתי להגיע למקום הזה שזרים כאילו לא אמורים להגיע אליו.

יונה לייבזון ואמה

גם כשהגעתי לחברת החדשות והייתי כתבת רווחה וראיינתי קשישים, באיזשהו שלב העורך שלי בא אליי ואמר לי, "הם מדברים ברוסית, את מדברת ברוסית. יהיה להם הרבה יותר קל. למה את לא מראיינת אותם ברוסית? את צריכה להשתמש בזה". ואני זוכרת את המבול של התגובות כששמעו אותי בפעם הראשונה מראיינת ברוסית - אפילו סתם שאלה או שתיים. זה מעניין אנשים. הם לא נרתעים מזה. ההפך. כמובן שההורים שלי הזדעזעו מהרוסית הקלוקלת שלי, אבל עכשיו אם יש משהו חשוב אני דואגת להתייעץ איתם.

הדברים של הרב הראשי הם תשובה לשאלה למה חשוב לדבר על זה, ולמה צריך לעורר מחדש את סיפורי העלייה. לצערנו הדעות הקדומות והזלזול עוד פה. בכל מערכת בחירות, ועכשיו יש לא מעט כאלה, מישהו עושה סיבוב פוליטי על הגב של העולים. הגיע הזמן לסיים את הנוהג הדוחה הזה, ואני שמחה שאת הקריאות נגד אנחנו שומעים לא רק מהעולים עצמם - אלא גם מאחרים שמבינים את הבושה במתקפות ועלבונות נגד חלק מאזרחי המדינה.

יונה לייבזון עם סבתה

לא מדברת רוסית

אירה דולפין. מאמנת כושר. עלתה ב–1991, בגיל 11

יום העלייה לארץ היה יום ממש דרמטי, טראומטי, דרמטי. אני הייתי ילדה מאוד עקשנית, מרדנית. היה לי מאוד־מאוד קשה לקבל את העובדה שעוקרים אותי מהמקום שאני די אוהבת. היה לי נחמד שם. הייתי נורא מקובלת. היו לי חברים. הייתי ספורטאית. אבא שלי היה מאמן כושר ידוע, מדריך בבית ספר וכאלה. אז לי היה מאוד־מאוד קשה. לא הסכמתי לעלות על המטוס, נעלתי את עצמי בשירותים של שדה התעופה. הייתי ילדה לא קלה.

אירה דולפין | צילום: יונתן בלום

אבל אני זוכרת את ההתפעלות שלי מקוטג'. הגענו לקריית־גת והדבר הראשון שטעמתי זה קוטג'. זה היה מטורף. זה הדבר הראשון שטעמתי ולא הבנתי את המרקם, את הטעם, אבל אהבתי את זה בטירוף. זה דברים שאתה זוכר בתור ילד.

הילדים בקריית־גת הם לא האנשים הכי סימפתיים ביקום, בלשון המעטה. בהתחלה, כמובן, להורים שלי לא היה כסף לקנות לנו בגדים. אז כל הבגדים בעצם היו מהתקופה הקודמת. עכשיו, בואי, גרתי במולדובה -1 עד 0 מעלות והגעתי לשכונה של קריית־גת בדרום. קודם כל, היה לי חם. הייתי מזיעה ברמות. היינו לובשים צמר, צמר, צמר, טרנינג. היו צוחקים עליי.

אירה דולפין בילדותה

ואז כמובן הגיע השלב שכל כך התביישתי בזה שאני רוסייה, ששיניתי את השם לאירית. כשאנשים היו באים אליי הייתי מבקשת מאמא שלי שתושיב את סבא שלי בחדר שלה, שתסתיר אותו. לא רציתי שהוא יתחיל לדבר רוסית ויעשה לי פדיחות, אז היו מסתירים את סבא. היו מסתירים את המאכלים. ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי מקרר לחדר ולא הייתי נוגעת בשום דבר שהוא רוסי.

רק כעבור 20 שנה הבנתי שזה בסדר ואני נורמלית ואני צריכה להיות גאה. אבל עד היום אני לא דוברת רוסית, בגלל מה שקרה בקריית־גת. אני זוכרת את המרד הזה, את חוסר האונים הזה - לשנות את השם, לנסות להיות ישראלית, לדבר בלי מבטא. התחלתי לדבר בלי מבטא. לא דיברתי עם ההורים שלי רוסית. עד היום אני לא מדברת עם ההורים שלי רוסית. בגלל התקופה הזאת אני לא דוברת רוסית 30 שנה וגם לא דיברתי עם הילדים שלי ברוסית. אני עליתי בגיל 11 לארץ, אני מבינה את השפה, אבל אני לא יכולה להגיד מילה.

המילה הראשונה שלמדתי בעברית היא מזגן

אלכס אברבוך. ספורטאי אולימפי. עלה ב–1999, בגיל 25

עליתי כספורטאי. באוגוסט קיבלתי אזרחות ובסוף אוגוסט כבר הגעתי למקום שלישי באליפות העולם. הייתי ספורטאי פעיל ברוסיה אבל לכל ההישגים שלי הגעתי בארץ. אסור היה לי להפסיק את קצב האימונים שלי, היה לי מאוד חשוב. קודם עשיתי עלייה ואחר כך הבאתי את המשפחה, באפריל 2000, את אשתי והילדה הראשונה שלנו.

אלכס אברבוך | צילום: עוז מועלם

המקום הראשון שהגעתי אליו בארץ היה מכון וינגייט. שמעתי רק רעש באוזניים והרעש הזה היה בעברית. הייתי מנותק, למרות שההתנתקות הזאת הייתה טובה לספורט. השקט טוב כדי להכין את כל האנרגיות לתחרות. לא היו לי חברים באותה תקופה שיכולתי לשבת ולדבר איתם, הייתי לבד. הייתי מדבר עם המאמן אבל כמה אפשר לדבר איתו.

היה חם מאוד, המילה הראשונה שלמדתי הייתה מזגן. עליתי מסיביר, היה מאוד קשה להתאמן בלחות ובחום הזה. אבל באופן חד־משמעי החינוך הרוסי שקיבלתי עזר לי להצליח. אם אומרים שצריך לעשות משהו - אז חייבים לעשות אותו. אין ברוסית את הביטוי "לא בא לי", "אני לא רוצה" או "אני לא יכול". יש את המילה "צריך". ככה חינכו אותי. ילדים הרבה פעמים לא מבינים למה הם צריכים לעבוד קשה.

אלכס אברבוך בכותל

למרות שעבר הרבה זמן, עוד לא לגמרי התחברתי למנטליות הישראלית. אני עדיין לא מבין למה אומרים לי "אח שלי". זה משהו שאמורים להגיד בין חברים שמכירים הרבה שנים אבל בן אדם מהרחוב שאומר לך "אח שלי!" ומסבירים לי, "אלכס, אתה קיבלת את המחמאה הכי גדולה שיכולת לקבל". גם איך אפשר לקבוע פגישה בשבע ולהגיע בשבע וחצי? כאילו לא קרה כלום. לזה עדיין לא הצלחתי להתרגל.

מציאות מסויטת

ריטה קוגן. משוררת. עלתה ב–1990, בגיל 14

אני זוכרת שהכל נראה לי מאוד־מאוד צחיח. הצבעים ששלטו בעיקר היו חום, צהוב, צבעי מדבר. בפועל כנראה זה לא היה לגמרי נכון, אבל ככה אני זוכרת את זה. אני זוכרת את הנסיעה במונית שירות משדה התעופה לחיפה, את הטיפוס הזה במעלה ההר ואת ההלם הראשוני המובהק מאוד נוכח החלונות שמוגפים בתריסים. חייתי באזור צפוני, אז תריסים לא היו בשימוש. אם כבר, וילונות. המראה של החלונות שהם חסומים בתריסים יצר אצלי איזושהי תחושה מאוד לא נוחה. כמו בניינים שהם עיוורים.

ריטה קוגן | צילום: סיון צדוק

כשהגעתי הנה, הבנתי שהשפה נלקחה ממני ועל מנת לשרוד כאדם, כאישיות, עליי לרכוש מיידית שפה אחרת, שאני אוכל לחיות גם. מזלי הטוב היה שידעתי אנגלית ברמה גבוהה למדי כשהגעתי הנה, אז יכולתי לתקשר באנגלית, במיוחד עם התלמידים והתלמידות. אני זוכרת את עצמי מסתובבת באיזשהו פארק ומנסה להרכיב אותיות מזרדים יבשים ומתייאשת, כי האותיות נראו בעיניי יותר כמו ציורים או איורים מאשר אותיות.

זו הייתה מציאות מאוד־מאוד מסויטת. מאוד. אבל גם כי יש בי איזו רגישות מסוימת שתופסת את המציאות ככה. היא הייתה מסויטת גם אם מתבוננים עליה בעין, נאמר אובייקטיבית, אבל גם אני כסובייקט נוטה להעמיס על זה עוד. היום הייתי אומרת לריטה בת ה־14 שעל אף הכל היא לא תתאבד והיא תהיה משוררת עברית. הייתי אומרת לה שהיא תמצא את האנשים שיאהבו אותה והיא תאהב אותם, ושהחיים הם בסך הכל דבר מאוד מפתיע.

תמיד אומרים שאם אתה היית יודע כמה זה בלתי אפשרי, אתה לא היית עושה את זה. אז אני חושבת שזה מאוד מתאים להגירה, כל הגירה. אנחנו היום חיים בעולם עם גלי הגירה המוניים מתוקף מלחמות ואסונות והרצון של אנשים לחיות טוב יותר, ובעיניי זה מבורך. זה שאנשים חולמים על חיים טובים יותר לעצמם וליקיריהם זה משהו שיש לכבד אותו. ולא משנה כרגע מניעים אידיאולוגיים אלה ואחרים. החיים הם המניע האידיאולוגי הכי גדול שיש.

עלייה רוסית - נתונים

• רק כ־31% מהעולים ממדינות חבר העמים בשנים 1989־1999 השתלבו במקצוע שלהם
  

• 62% מהעולים הגיעו לישראל עם השכלה על־תיכונית. 42% היו אקדמאים
  

• רמת הקריאה בעברית של 30% מהעולים חלשה, או שאינם קוראים עברית כלל
  

• מחצית מהישראלים שעזבו את ישראל בין 1990 ל־2017 היו עולי שנות ה־90 ואילך
  

• 85% מהעולים הביעו שביעות רצון כללית מחייהם (לעומת 92% משאר היהודים בישראל)
  

• 55% מרוצים ממצבם הכלכלי (לעומת 68% משאר האזרחים היהודים)