עדיין מחשמלים

From Out of Nowhere, ELO

מי שמשוחח לעיתים על מוזיקה עם אנשים שהתבגרו לאורך שנות ה־70 בואכה שנות ה־80 או שנוהג להסתובב בחנויות התקליטים, מבין ש־ELO, ההרכב המצליח שג'ף לין הנהיג (ותורגם בשעתו ל"תזמורת אורות החשמל"), עדיין חי וקיים. אלו שזקוקים להוכחה נוספת מוזמנים לבדוק את לוח ההופעות של להקת האורקסטרה, שממלאת אולמות בישראל כבר עשור עם הלהיטים של לין, למרות הקשר הקלוש שלהם אליו.

אבל לין הוא לא רק עוד שחקן מפתח בפסקול של מאזינים שתקועים בעבר, אלא יוצר שממשיך להקליט — גם אם בהילוך שלישי — חומרים חדשים גם בעשור השמיני לחייו. ארבע שנים אחרי שהוציא את Alone in the Universe הנהדר, הוא מגיש אלבום חדש שנשמע כהמשכו הישיר.

נדמה שגם לין וגם הקהל שלו לא באמת מחפשים חידושים, אלא רוצים שההווה שלהם יישמע כמו העבר. סביר להניח שאם היו אומרים להם ש־From Out of Nowhere הוא אלבום שלין הקליט ושכח מקיומו, ולפתע החליט לחשוף אותו, הם לא באמת היו מופתעים.

למעשה, למעט העובדה שלין מנגן פה בכל הכלים, וקצת מבאס בכל מה שנוגע לתפעול אגף התופים, כל היתר נשמע כמו העתק־הדבק (אך כזה שעשוי בחן רב) מהעבר. המלודיות הכובשות ששואבות ממקרטני, גיטרת הסלייד סטייל האריסון, השימוש הנרחב בכלי קשת, השירה הרובוטית, הטקסטים שמתכתבים עם עולמות המדע הבדיוני והחללית האייקונית שמרחפת על העטיפה.

אבל להתעקשות של לין שלא לצאת מאזור הנוחות יש מחיר. Goin' Out on Me נשמע כקאבר ל־ELO הקלאסית, וגם Time out of Life, שבו לין מסכם את מופע הקאמבק שלו באצטדיון וומבלי, מזכיר יותר פרסומת לשיר מאשר את הדבר עצמו. אבל למרות שני אלו קצת קשה לדון לכף חובה אלבום שמעלה חיוך מיידי. כמו זה שנוצר אחרי האזנה ל־One More Time הרוקנרולי שמצטט לרגע מ"פנטום האופרה" או ל־Losing you המרטיט. שימוש בנוסטלגיה היא אכן הטריק הכי ישן בספר, אבל כשמשתמשים בו נכון, הוא עדיין עובד, גם על המאזין הכי ציני בעולם.

ציון: 3 וחצי כוכבים