סקס, מוות וגעגוע

אנחנו מכירים את הסופרת מיכל חזון כיוצרת של ספרים וקלטות לילדים שהפכו להיות מיתולוגיה מקומית, ודי אם נזכיר את "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה" שאין ילדים בארץ שלא גדלו עליהן. אבל עכשיו, חזון, 58, שהיא כלת פרס אקו"ם למפעל חיים ומאחוריה גם ספרי נוער ומבוגרים מצליחים, מסובבת את כל ההגה לצד האפל של החיים, ומפרסמת ספר מתח אירוטי למבוגרים, שבבסיסו מאבק פסיכולוגי בין שני גיבורים שנלחמים על מלכת סאדו־מאזו המתעתעת בשניהם, עד לסוף המפתיע.

מיכל, תסבירי את ההחלטה המסקרנת והמפתיעה הזו.

"אחרי '50 גוונים של אפור', ידעתי שאני יכולה לכתוב משהו הרבה יותר טוב מזה. יותר מותח, יותר ארוטי, יותר מסקרן ומזעזע, כזה שהסוף בו מפתיע. מי שתמך בי לכתוב סוג כזה של ספר אירוטי ומותח, היה בעלי השני, אמיר, שהתמודד באותה תקופה עם מחלת הסרטן וכבר היה נתון בשלב של הכאבים הקשים. המצב שלו הידרדר במהירות ובכל בוקר קמתי וחשבתי מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליו, כדי לעשות לו טוב. אמיר ביקש ממני לכתוב משהו כיפי שיגרום לו לשכוח את הכאבים. אז התחלתי לכתוב את העלילה של 'כרצונך' לגמרי בשבילו. בעידודו. אני זוכרת אותו יושב על הספה עם הטקסט ביד והרגליים למעלה וקורא וקורא. הוא לא הניח את הדפים עד שסיים ואמר שלא רק ששכח מהכאבים, אלא ממש שכח שהוא חולה", היא אומרת בכאב. "היו לנו יחסים נפלאים. המטרה שלנו בחיים הייתה לגרום האחד לשני להיות מאושרים ושמחים ואחרי שאמיר נפטר עברתי תקופה מאוד קשה ואפלה. הייתי בחושך וניסיתי לכתוב ספרי ילדים. אבל אי־אפשר לכתוב ספרי ילדים כשאת בחושך, ולכן הם נכשלו", היא מודה.

והספר האפל שיוצא כעת הוא התוצאה?

כריכת הספר החדש

"בדיוק. בספר הזה הוצאתי את כל הג'יפה, את כל הכאב שלי, עכשיו אני מרגישה שהתנקיתי ושאני יכולה לכתוב ספרים יותר שמחים, כי למרות כל מה שעברתי, הבסיס שלי הוא ילדותי, נעים ואופטימי, הפתעתי את עצמי כשכתבתי ספר כזה".

לישון עם האויב

כשחזון מדברת על "כל מה שעברה" היא לא מתכוונת רק לסוף העצוב של הקשר עם אמיר ז"ל, אלא מבקשת לחזור לאחור, לנישואים הראשונים שלה, לשנים הקשות שעברה ולמערכת היחסים הסבוכה עם בעלה הראשון ואבי שתי בנותיה. ויש לה מסר, בעיקר לנשים שמתחתנות בגיל צעיר: אל תעשו את הטעויות שלי.

"מעולם לא דיברתי על מה שעבר עליי במהלך הנישואים הראשונים שלי. זו פעם ראשונה שאני מדברת על כך וחוזרת לזה באופן פומבי", היא אומרת וקולה נרעד. "במהלך שנים רבות הרגשתי שאני חיה כמו בסרט 'לישון עם האויב'. סבלתי בנישואים האלה בדרכים רבות: כלכלית, מילולית ורגשית. זמן קצר לאחר נישואינו, ואני אם טרייה, הוא קרא לי 'מטומטמת'. אמרתי לעצמי — 'איש לא יכנה אותי מטומטמת. אני קמה והולכת'".

דיג דיג דוג

אבל חזון לא הייתה יכולה להיענות לאינסטינקטים שאמרו לה לקום ולברוח. "בדיוק בתקופה הזו בתי אובחנה באוטיזם והחלטתי לוותר על עצמי ולטפל בה. נשארתי בנישואים וזה היה גיהינום של עשר שנים שבמהלכו ספגתי עלבונות וחוסר פרגון. כך למשל, כשההצלחה של 'דיג דיג דוג' הגיעה, ועשו עליי כתבות בעיתונים, בעלי אמר: 'שלא תחשבי שעכשיו את משהו. שלא תרימי את האף', ועדיין לא יכולתי לעזוב אותו כי טיפלתי בבת נכה וגם כי אבא שלי, שאהבתי מאוד, היה בסופו של דבר גבר מזרחי ושוביניסט שהיה נגד גירושים".

כאן היא חוזרת גם לאביה, שהיה לדבריה, אדם מקסים ואמן בנשמתו, "אבל לימד אותי ואת אחותי שהגבר שלנו צריך לדאוג לנו ודחק בנו להתחתן עם הגבר הראשון שהכרנו. זו הייתה אז הגישה. היום לא תבואי לילדה בת 23 ותגידי לה להתחתן. היום נשים צריכות לדעת שיש הרבה מאוד דרכים לחוות את החיים חוץ מאשר להיכנס למסכת של אימהות ונישואים. כשהייתי צעירה, האווירה מסביב הייתה שאם את לא מתחתנת את פגומה ופסולה. כשהייתי בת 25 ואנשים שמעו שאני לא נשואה הם ספדו לי. חינכו אותנו לנישואים כאופציה יחידה לחיים ולכן התחתנתי. אבל ילד זה שלשלאות על הרגליים, ולכן לנשים אסור להביא ילדים לעולם לפני שיש להן כסף משל עצמן כדי שלא יהיו תלויות באף אחד. המסר שלי לנשים צעירות הוא: אין לכן כסף? אל תביאו ילדים, העולם מפוצץ באנשים, לא לכולם יש גנים של מוצרט או איינשטיין שצריך לשכפל את עצמנו. קחי אמצעי מניעה עד שתהיי בטוחה שזה מה שאת רוצה".

שתיקות זה גרוע ממכות

החזרה לימים ההם מהמקום הבטוח והחזק שבו היא נמצאת היום אינה קלה לה. אבל חשוב לה לדבר, היא אומרת, כדי שנשים אחרות ידעו לזהות את הסימנים. "מה שהפריע לי הכי הרבה היו השתיקות. עונשים של שתיקה. פעם אחת הלכתי להביא משהו מהסופר והיה תור וכנראה שהוא הרגיש שהוא חיכה יותר מדי. חזרתי עם הקניות והוא שתק. פשוט נכנס לוויפאסנה של כמה ימים, ואני לא הבנתי מה עשיתי. היום אני יודעת ששתיקה היא עונש. היא קשה יותר מצעקות. כשהתחתנו, ההיריון שלי היה קשה והייתי חייבת לעזוב את העבודה, וברגע שהפכתי תלויה בו הדברים התחילו להידרדר. הוא ראה שאני תלויה בו והרשה לעצמו להיות יותר תוקפן, יותר שתקן וגס רוח. ואני ניסיתי להיות יותר מרצה וזה עוד יותר עורר בו את הרצון להקטין אותי. הוא נהג לחקות את הדיבור שלי, הוא נהם לעברי ואני אף פעם לא הרמתי ראש", היא אומרת לוקחת נשימה עמוקה. "גם כשהוא התחיל לקרוא לי מטומטמת, לכאורה מילה קטנה, שגמרה אותי, נשארתי. גם כי ההורים שלי נבהלו מהמילה גירושים, וגם כי לא הייתי עצמאית כלכלית וטיפלתי בילדה אוטיסטית שרווחתה חשובה משלי. אז גם התחילה האלימות הכלכלית שלו. כי הוא ראה שאני תלויה בו".

המזכרת שנשארה לי מאמיר זו הכלבה פינצ'י. חזון ובעלה המנוח אמיר | צילום: דורית מרטין

במה התבטאה האלימות הכלכלית?

"בהצרת צעדיי בהתחלה. 'היית היום בסופר?', 'היית היום בכספומט?', היה רב איתי כשהייתי צריכה בייביסיטר לנסוע לנורית הירש לכתוב את דיג דיג דוג. אנשים מדברים רק כשזה מגיע לאלימות פיזית, אבל יש כל כך הרבה סוגי אלימות. לחתוך את המתח בסכין לא מביא למחלות ולסרטן? המתח הנפשי גם יהרוג אותך לאט, לכן אני אומרת לנשים: יש לנו אינטואיציות — אל תשתיקו את הפחד, אם משהו מפחיד אתכן סימן שהוא נושך".

גם על ההורים שלה יש בליבה כיוון שלא איפשרו לה להתגרש. "אמרתי לאבא שלי: 'אבא אני חיה במדבר רגשי', אבל זה לא עזר. הוא לא ראה סימנים כחולים, אז הוא לא הלך לקראתי, כי אצל עיראקים גרושה הייתה משולה לזונה. ולי עוד אמרו: 'מי ייקח אותך עם ילדה אוטיסטית'. מה זה מי ייקח אותך?" היא מתרתחת וקולה מבעיר את הלב. "מה אני פודל? חתול בחוות אימוץ? מה זה מי ייקח אותי. הרי זו גם הקטנה שחוויתי מצד בני משפחתי. נשים הוקטנו כל הזמן לאורך כל ההיסטוריה. נכון, עברנו כברת דרך, אבל הדרך עוד ארוכה בגלל שאין שוויון כלכלי".

בתי האבות משגשגים

האלף השלישי, אומרת חזון, הוא האלף הנשי ולכן נשים צריכות למצוא לעצמן את מערכות האהבה והזוגיות שמשרתות אותן, "בלי ללכת בתלם שהיה מקובל משחר ההיסטוריה. הרי כל העולם השתנה בטירוף, אז איך זה שמוסד כל כך ארכאי ותנ"כי כמו מונוגמיה, שבו האישה הייתה רכוש של גברים, ממשיך היום? במקום להאדיר את החתונות הגרנדיוזיות, צריך לחנך בנות לעצמאות כלכלית מגיל אפס, שילמדו לדאוג לעצמן. אל תצפי שגבר יסדר לך את החיים ויעשה אותך מאושרת תעמדי על הרגליים שלך, תהיי חזקה, תבדקי מראש איפה יש שלט יציאה ותכנני את החיים שלך כך שיהיו לך פתחי מילוט בצורת דירה שלך. חשבון בנק שלך. כסף שלך. רכב שלך, שאת יכולה להעמיס את הילדים ולברוח. לנסוע. כסף לשכור דירה זה נשמע פרנואידי, אבל זה מציל חיים. ככה אני הצלתי את עצמי", היא אומרת והדברים שלה בוערים בהתכוונות גדולה.

כעת היא מטפלת שוב בפצע הזה, שעדיין מדמם בתוכה, באמצעות "כרצונך", הרומן החדש שרואה אור בימים אלה ("ידיעות ספרים") וכבר צופים לו הצלחה גדולה. הגיבורה בספר היא פאם פטאל כובשת גברים, אישה חזקה שאוצרת בתוכה המון כוח ושומרת את עברה בסוד. לצידה שני גיבורים גברים: פסיכיאטר חובש כיפה סרוגה, מומחה בהתמכרויות, ופרופסור שמחפש ריגושים בשגרה המשעממת. "כמו שאמיר אהובי רצה, זה מותחן פסיכולוגי־אירוטי, כי אותי תמיד מעניין המניע הפסיכולוגי של הדמויות, למה הן עושות את מה שהן עושות, כי הסיבה מביאה את התוצאה והתוצאה היא החיים שלנו. והסוף מפתיע בצורה בלתי רגילה. הספר הזה הוא גם סוג של טיפול בי, בעצמי, בגלל מה שעברתי", היא מודה.

במהלך הכתיבה, היא אומרת, חקרה את יחסי הכוחות בין המינים וצללה לעומקם של יחסי השליטה: "הבנתי שככל שאנשים נמצאים במשרות בכירות יותר, כך הם גם כמהים להיות נשלטים וכי גם הכלים והמכשירים שהם משתמשים בהם גורמים ליותר ויותר כאב פיזי. אולי זה פיצוי על זה שהם שולטים בחיי אנשים, ובמרתפים הם מחפשים שישלטו בהם. יש גברים שיש להם צורך בהשפלה והם יעשו הכל כדי להשיג אותה. אני לא מבינה איך אדם יכול לבקש מרצונו החופשי שיתעללו בו".

מה המפתח לזוגיות טובה לדעתך?

"כבוד הדדי, אהבה הדדית ותמיד לנסות לשים את עצמך בצד של הבן אדם השני לפני שפותחים את הפה ויורים במאתיים קמ"ש. אני לא ממליצה לנשים להביא ילדים, אני אוהבת ילדים, עולם בלי ילדים אין לו זכות קיום. אבל את לא יודעת איזה ילד ייצא לך, וצריך לחשוב טוב־טוב. כי את חושבת 'יהיה לי תינוק חמוד' ואת מגדלת ילד, הכל טוב ויפה ובגיל עשרים הוא פונה לסמים וזהו. אף אחד לא מבטיח לנו כלום וזה יכול להיות יותר גרוע. גם ככה בסוף את גומרת עם בן אדם זר ששומר עלייך, לא עם הילד שלך, לילדים בסוף לא אכפת אחרת בתי האבות לא היו כל כך מוצפים ומשגשגים".