גיל פרנק זוכר לפרטי־פרטים את הרגע שבו טיפס בנו נעם בפעם הראשונה על במת התיאטרון. הילד היה בקושי בן עשר, אבל כשעלה לבמה של תיאטרון גשר בהצגה "מסעות אודיסאוס", היה ברור לו שנולד שחקן. "כשהוא נכנס לבמה, זלגה לי דמעה, נעשה לי חם בלב ורעדתי מהתרגשות", הוא מספר. "אבל התברר שהדאגות שלי, כמו תמיד, היו מוגזמות. הילד באמת לא רואה אף אחד ממטר, וזאת לא קלישאה. הוא הסתדר נהדר לבד, ובטח לא היה צריך שאשמור עליו ואחזיק לו את היד. באיזשהו שלב הפסיק לעניין אותי העניין האבהי, ויכולתי לשבת כמו כל צופה וליהנות. ולא שזאת הפעם הראשונה שהוא מוכיח לי את זה. כשהוא היה בן תשע וחצי היינו יחד ביריד אמנות. היו שם אלפים, אבל הוא לקח את המיקרופון ואמר בביטחון מלא 'שלום לכולם, אני נעם פרנק, זה הסטנד־אפ הראשון שלי, ואני מקווה שזה יצליח'. מאז הוא כבר הספיק לשחק בהרבה הצגות".

גם ישי גולן ידע תמיד מה בתו סופיה חולמת לעשות. "היא נמשכה לתיאטרון מגיל מאוד צעיר, ותמיד רצתה לבוא איתי לתיאטרון, לראות עוד ועוד הצגות", הוא נזכר. "בגיל 12 היא כבר שיחקה בהצגה 'אופוריה' בפסטיבל חיפה, ובתלמה ילין, שם היא לומדת, היא כבר כתבה הצגה, הלחינה לה את המוזיקה, ביימה אותה ושרה בה, וזכתה להמון תשואות ומחמאות".

בסוף השבוע שעבר ישבו שני האבות הגאים של נעם וסופיה בהאנגר של תיאטרון גשר ביפו וצפו בהצגה "מי כמוני", שבה משחק דור ההמשך שלהם. "אני לא יודע איך לנסח את זה בלי לפדח או בלי לצאת אבא מדי", אומר ישי, "אבל אני כל כך תופס ממנה, שפשוט היה לי ברור שזה יהיה לא פחות ממדהים. היה לי נורא כיף לראות את זה".

"כל מי שבא להצגה רואה חמישה בני נוער שעומדים על הבמה כמו שאני עומד היום אחרי שלושים שנה", אומר גיל. "שום חוסר ביטחון. בגלל זה ההצגה הזאת טובה כל כך".

בלי פנטזיות

סופיה (15), שכולם קוראים לה "סוסו", היא בתם של ישי גולן ושל רותי, פסיכולוגית קלינית. נעם בן ה־16 הוא בנם של גיל ובת זוגו, האמנית ענבר היימן. גם גל, בנו הבכור של גיל מנישואיו למירב גרובר, לוהק באחרונה לסדרה המדוברת "פלמ"ח". שנתיים אחרי שנתן את הופעת הבכורה שלו בגשר שיתף נעם פעולה עם אביו בהצגה "קוריולנוס" בתיאטרון הבימה, ובהמשך השתתף לצידו בהצגות "שייקספיר מאוהב" ו"לבד בברלין".

עודדתם אותם לפנות למשחק?  

"לא היה שום צורך בכך, הוא נולד עם זה", אומר גיל. "בגיל שנתיים הוא התחיל להתלבש, להתאפר ולשחק דמויות. אלו היו המשחקים שלו, לא לגו, בובות או מכוניות".

"גם אני בכלל לא מרגיש שעודדתי אותה לעסוק במשחק", אומר ישי. "כשהיא אמרה לי שהיא רוצה ללכת לתלמה ילין, מאוד הופתעתי".

ההורים לא הסבירו לכם שלא פשוט להיות שחקן? שלפעמים זה מלווה גם בלא מעט תסכולים?

סופיה: "אני מאוד אוהבת לשחק ושימחאו לי על זה כפיים, אבל למזלי אני מכירה גם את הצדדים הפחות חיוביים ונעימים של המקצוע. יש תפקידים שאבא מקבל וכאלה שהוא לא מקבל לצערו. אני יודעת איך להתמודד עם זה, ומערך הציפיות שלי לא בשמיים. אני לא מגיעה לבמה עם איזו פנטזיה על משחק. זה זוהר, אבל זה גם לא פשוט. אנחנו עושים את זה כי זה מה שמעניין אותנו, זה מה שבוער בנו. אם הייתי מתעניינת בפיזיקה, זה מה שהיה מעניין אותי, אבל התיאטרון כרגע הוא מתנה בשבילי. החודשים של החזרות היו הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש".

נעם: "גם אותי הקשיים לא מפחידים. זה המקצוע שבחרתי בו ואני נהנה ממנו. לא בחרתי בו ממקום של עבודה ופרנסה אלא כי זה מה שאני אוהב".

אתם מתייעצים עם ההורים כשאתם עובדים על תפקידים?

"נעם מעולם לא נעזר בי", מחייך גיל. "כנראה שהוא לא מחזיק ממני שחקן. כשהוא קיבל את התפקידים שלו, הוא אמר לנו, ההורים, 'זה שלי, אני מתעסק בזה לבד'. אבל הוא כן בא לראות כל הצגה שלי. דווקא משם הוא למד הכי הרבה".

ישי: "בכל התהליך שלהם על ההצגה ישבתי וחיכיתי מתי סוסו תבוא לשאול אותי משהו, מתי היא תתייעץ איתי, תבקש את העזרה שלי, אבל ידעתי שהיא תסתדר לבד".

"האמת שהתייעצתי עם אמא", מחייכת סופיה.

שניהם ישמחו לשחק בעתיד לצד האבות שלהם. "אחד הדברים הראשונים שאמרתי לאבא כשהתחלתי לעבוד על 'קוריולנוס' היה 'איזה כיף לי שאם תהיה לי בעיה בחדר החזרות אני אוכל להגיד 'אבא', והוא פשוט יצוץ מאיזשהו מקום", אומר נעם. "פתאום יש מישהו שחי איתך בבית ומבין מה בדיוק עובר עליך. אני זוכר שכילד קטן פינטזתי שאשחק את הילד במקבת כשאבא יהיה מקבת".

סופיה: "מצד אחד זה נראה לי מגניב. מצד שני, לא ניסיתי את זה, אז אין לי מושג איך זה מרגיש. אבל זאת נראית לי חוויה אחרת. דבר אחד בטוח: לא אגיד לא להצעה כזאת".

"אני בטוח שאם וכאשר נעבוד ביחד, יהיה לך ממש כיף", אומר ישי, "כי אני אכין לך סנדוויצ'ים, אדאג שתאכלי ושלא יהיה לך קשה".

תמיד יגידו שאתם הבנים/ות־של וישוו ביניכם להורים. זה לא משא כבד מדי לכתפיים הצעירות שלכם?

נעם: "אני זוכר שאחרי 'קוריולנוס', שם שיחקתי את הבן של אבא, אנשים אמרו 'למה לא הביאו מישהו שנראה יותר כמו הבן שלו'. רוב האנשים לא מודעים לזה שאני הבן של גיל פרנק. גם להרבה אנשים שאני עובד איתם לוקח הרבה זמן עד שהם מודעים לקשר, כי אנחנו באמת לא כל כך דומים חיצונית. מעולם לא הרגשתי שזאת משקולת. להפך, הרגשתי שקיבלתי את כל התפקידים שעשיתי בזכות הכישרון שלי".

סופיה: "לחדר האודישנים והחזרות בגשר נכנסנו אני ונעם, ולא אבא שלי וגיל. אנחנו היינו צריכים לעבור את האודישנים האלה ולהוכיח מה אנחנו שווים. אין פרוטקציה במקצוע הזה, ואם יש במאי כזה, אני מצטערת בשבילו. אני רוצה להאמין שאף אחד מהבמאים לא יקבל מישהו בגלל אילן היוחסין שלו".

"את יודעת מה אומרים בשמונה וחצי, כשההצגה מתחילה?", אומר גיל, "כשהמסך עולה, נגמרות הפרוטקציות".

ישי: "הבת שלי יותר יפה ממני, יותר חכמה ממני ויותר מוכשרת, ולכן היא לא מרגישה שום משקולת על הכתפיים שלה. היא עקפה אותי כבר מזמן. היא דומה לאמא שלה, וטוב שכך".

גיל: "שניהם התחילו לשחק בגיל צעיר כשעניין היוחסין עצמו בכלל לא עניין אותם. כיף לראות את העצמאות שלהם בגילם הצעיר".

מגשימים חלומות

"מי כמוני", שכתב רועי חן וביימה אילאיל סמל (בעצמה בת־של, אביה הוא מנכ"ל התיאטרון הקאמרי המיתולוגי נועם סמל), מתרחשת במרכז לרפואת הנפש, בו מאושפזים חמישה בני נוער, ומעניקה הצצה למחלקה הסגורה, לחייהם של הצוות הרפואי, בני הנוער וההורים שלהם. היא נוצרה לאחר ביקורים של יוצריה בבית הספר שחף ובמרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל. מלבד פרנק וישי משחקים בה גם נטע רוט, רות סנדרוביץ' (בתו של שחקן גשר אלכס סנדרוביץ'), סולו גבע, גלעד קלטר, קארין סרויה, אורי יניב ותום אנטופולסקי. ההצגה תעלה היום ומחר בתיאטרון גשר.

איך נכנסים בגיל כל כך צעיר לנפשם של בני נוער שמאושפזים במוסד לבריאות הנפש?

סופיה: "זה בדיוק כמו לעבוד על כל תפקיד אחר. אני חייבת תודה גדולה לכך שיצא לנו לעבוד עם אנשים רגישים ומבינים כמו רועי ואילאיל ולבנות יחד איתם את העולם הזה. הם מאוד כיבדו אותנו, האמינו בנו ואיתגרו אותנו".

"נעם חי איתי", מחייך גיל, "אז הוא לא צריך לבקר בשלוותה כדי להבין את העולם הזה".

"אבא, מספיק עם השטויות האלה", צוחק נעם, "בסוף זה יתפרסם בעיתון ויבואו מהרווחה לראות אם זה נכון".

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשר שנים?

נעם: "בעשייה אמנותית ותיאטרונית כלשהי. לא נראה לי שמישהו מאיתנו יהיה רופא או פיזיקאי. זה רחוק ממני. מצד שני, אני רק בן 16, אז לך תדע. אני יכול להתעורר מחר בבוקר עם חלום אחר. אני הכי אוהב תפקידים קומיים, אבל גם תפקידים דרמטיים. כיף לדעת שאנשים צוחקים ממך".

סופיה: "אני בנאדם שנוטה לחשוב על העתיד, אבל אני עדיין לא יודעת מה יקרה כשאגמור את התיכון. החלום הגדול שלי הוא לביים תיאטרון, לעשות תיאטרון אחר, מפתיע. כרגע פשוט נפלא לי איפה שאני. אני מרגישה שאני מגשימה את החלומות שלי מעבר לכל מה שחשבתי". •