תמיד שחקן
בגיל 85 גבי עמרני נמצא בעיצומו של מיני קאמבק: ארבעים שנה אחרי "משפחת צנעני" הוא מתרוצץ על במת תיאטרון באר־שבע בהצגה חדשה, וגם מופיע על מסך הטלוויזיה בסדרה "הנספח" ב־HOT. בראיון מספר עמרני למה אין לו שום כוונה לפרוש ולמה הוא כבר לא נעלב כשפונים אליו שיגלם דמות של מזרחי: "אחרי יותר מ־60 שנה במקצוע אני יודע מתי רוצים אותי בתור התימני הקטן ומתי רוצים אותי בגלל הכישורים שלי"
גבי עמרני נושך את הסיגר הכבוי שלא מש מבין אצבעותיו ואומר שהוא צריך פסיכיאטר. אני שותקת, לא יודעת אם הוא רציני או מתלוצץ.
"באמת", הוא חוזר, "אולי פסיכיאטר יעזור לי בזה".
למה? כדי להתכונן לתפקיד הבא שלך?
"לא!" הוא חובט על השולחן. "אני מת לראות את עצמי בטלוויזיה או בקולנוע ופשוט לא מסוגל! מישהו יאמין לי אם אגיד את האמת — אני כבר בן 85 ואף פעם לא ראיתי את עצמי על המסך?"
למה זה?
"לא יודע", הוא מושך בכתפיו. "למה אני צריך לראות את עצמי ולסבול?"
אבל למה אתה חושב שתסבול?
"כי שאני מכיר את עצמי. אם אשב מול הטלוויזיה אני אחפש איפה הייתי לא טוב ואיפה יכולתי להוסיף עוד ניואנס. לפעמים הנכדות אומרות לי, 'סבא, ראינו אותך ב'רחוב סומסום' או במשהו עתיק כזה, שמתאים לגילן, ואני שמח. למה לא, שיידעו מה סבא שלהן עשה".
כבר לא משחק נהג
עמרני כבר עשה וראה הכל בקריירה שלו. הוא החל את הרומן עם הבמה בגיוס ללהקת הנח"ל, לצד חיים טופול ואורי זוהר. אחרי השחרור למד משחק בארצות־הברית ושיחק בתיאטרון במגוון רחב של תפקידים, ממחזות זמר ועד לחומרים רציניים וכבדים, כולל שיתוף פעולה פורה עם המחזאי חנוך לוין, שליהק אותו לשלוש הצגות שונות. אבל רוב הישראלים מכירים אותו מהקולנוע ומהטלוויזיה ובעיקר מסרטי בורקס כמו "משפחת צנעני" והקומדיה "הצילו את המציל" לצד אורי זוהר.
בגיל 85 ודקה ("ביום הולדתי ה־80 ורדה והבנות הכינו לי חגיגה גדולה, מסיבת הפתעה, והשנה ביקשתי שיחגגו לי בלי רעש, בחוג המשפחה") עמרני נמצא במהלך של מיני קאמבק משמח. הוא חזר אל המרקע בימים אלו בסדרה "הנספח" (HOT) ובשבוע שעבר, בתיאטרון באר־שבע, עלה מופע הבכורה של ההצגה "לא משלנו" שכתב רן דברת וביים רועי שגב. עמרני, לא מפתיע, מגלם את הדמות של סעדיה צברי.
שוב דמות של תימני?
"ברור, איזה תפקיד ייתנו לי? של מטר־שמונים, בלונדיני־ויקינג?"
זה לא מעליב?
"אחרי יותר מ־60 שנה במקצוע אני יודע יותר מכולם מתי רוצים אותי בתור התימני הקטן ומתי רוצים אותי בגלל הכישורים שלי כשחקן. ב'לא משלנו' יש לי תפקיד מצוין. כשהתפקיד לא מוצא חן בעיניי אני אומר 'לא, תודה', וסליחה אם מישהו נעלב. היום כבר לא מציעים לי לשחק נהג טקסי, אבל היו שנים שישבתי בתיאטרון והתייבשתי בגלל במאים שהסתכלו רק על החיצוניות שלי. בחו"ל, אגב, זה לא ככה. שם, מנהלי תיאטראות קונים זכויות להצגות שיתאימו לשחקנים שחתומים אצלם, ורק אחרי שסיפקו עבודה לשחקנים האלה הם מביאים מבחוץ. אצלנו זה הפוך. קודם בוחרים הצגה ורק אחרי שהביאו שחקנים מבחוץ מתחילים לחשוב מה יכול להתאים לשחקני הבית, אבל אין לי תלונות".
איך לא?
"היו שנים שישבתי בהקאמרי ואף אחד לא ראה אותי, עד שבא חנוך לוין ורצה אותי. שיחקתי אצלו ב'הזונה מאוהיו' ו'אשכבה' ו'הבכיינים' לא בגלל שאני תימני — משום שאני שחקן טוב! היום אני מרשה לעצמי למתוח ביקורת כדי שמנהלי התיאטראות הצעירים ילמדו משהו. וגם לטובת מעיין".
מעיין עמרני, הצעירה בארבע בנותיו. היא היחידה שמנסה ללכת בדרכו. עכשיו היא משחקת ב"משפחה חמה", בבית ליסין. לדברי האב, "היא לא היחידה שנמשכה למקצוע שלי. בתי הילה עסקה הרבה שנים באיפור קולנוע וגם עבדה כתאורנית. נעמה שיחקה בסרטים זרים עד שהחליטה להיות עורכת דין. דקלה עמדה להיות שחקנית עד שבום־בום־בום התחתנה והביאה ילדים. אבל אצל מעיין זה אחרת. לא משכתי אותה לבמה, היא נמשכה לבד, וכשהתחילה ללמוד ב'בית צבי' הבטחתי לה את כל העזרה, גם כאבא וגם כשחקן. בניגוד לאחיותיה, היא היחידה שהולכת עם הראש בקיר והיא גם היחידה שעוד לא נשואה".
מי כמוך יודע כמה זה לא קל להיות שחקן בישראל.
"אלא מה? אני מקווה שהיא תצליח להזדקן עם המקצוע הזה. בארץ שלנו זה לא קל. קובעים תאריך לאודישן, מזמינים המון שחקנים והמלהקים ממיינים אותם לפי המראה החיצוני בלי להסתכל על האיכויות של השחקן. עברתי את זה על בשרי. אבל אני סומך על מעיין. גם היא כבר התעופפה מהקן שלנו, לא גרה בבית, אבל אנחנו נפגשים המון, פעם אוכלים ופעם שותים, והיא לוחצת עליי לעשות משהו מהביוגרפיה שלי. אומרת לי, 'אבא, חייבים לעשות את זה לפני שתתחיל לשכוח מה היה'. צודקת".
הגינה מחכה לו
ההופעה הקודמת שלו על המסך הקטן הייתה בסדרה "להעיר את הדב" של קרן מרגלית. "היא בחרה בי לתפקיד האבא בלי שום קשר לתימניות שלי ולמרות שאין שום דמיון חיצוני ביני לבין הגבוה ההוא (יוסי מרשק - ס"ש) ששיחק את בני. ועובדה שזה עבד", הוא אומר. "אף פעם לא הייתי מחוסר עבודה. כשלא היה לי תיאטרון עשיתי קולנוע, וכשלא היה קולנוע עשיתי טלוויזיה, אבל אמרתי 'לא' כשרצו אותי לתפקיד אורח. אני לא אורח, אני שחקן".
אז למה הסכמת לחזור לנעלי האבא התימני ב"הנספח"?
"בגלל שיש אנשים שקשה לי לסרב להם. אלי בן דוד, יוצר הסדרה, הוא בעלה של אלינור אגם. היא ביימה אותי בהצגה 'בדידותי היקרה' בפסטיבל עכו ועשתה עבודה מעולה. מה שקורה בסדרה מבוסס על הסיפור שלהם. אלינור התמנתה לנספחת תרבות בשגרירות ישראל בפריז והוא באמת נסע בעקבותיה. אמרתי לו 'כן' כי ראיתי מולי בחור נלהב ומשולהב שמת לעשות סדרה. אולי הזכרתי לו את אבא שלו".
בגיל שלך להצטלם לסדרה בחו"ל בקור ובשלג?
"אל תחשבי שהיה לי קל. התחלנו לצלם בפריז וכיוון שעוד לא היה בה שלג עברנו לקייב ואל תשאלי כמה פעמים החלקתי על הקרח. נורא. שחקנים צעירים אוהבים לנופף בימי הצילום שצברו בחו"ל בשביל הרושם. אני לא אוהב לצלם מעבר לים בגלל שיש לי חרדת נטישה. לא שאני חושש שמישהו ינטוש אותי, אני זה שפוחד לנטוש את הארץ ואת הבית".
בבית, בשכונת קריית קריניצי ברמת־גן, מסתובבת רוז, כלבה שובבה שזוממת לפתוח את פח הזבל. "היי, בובה", הוא גוער בה ומספר שזו כלבתה של השחקנית אסי לוי, שגרה מאחוריהם. "היא אחותה של ורדה, אשתי. רוז מקבלת אצלנו חום ואהבה, וגם שאריות של שניצל, עד שהבנות של אסי חוזרות מבית הספר. הבית זה הדבר הכי חזק אצלנו. במיוחד אצלי. במו ידיי בניתי את הבית הזה, את המרתף מילאתי בעצים והפכתי אותו לנגרייה, וזה מה שהיה לי קשה בתקופת החזרות בבאר־שבע. כולם רגילים שאני זה שמתקן את המשקפיים השבורים של הילדה וגם את הקצר בחשמל. את יודעת כמה עבודה יש בגינה? לחרוש ולזרוע ולטפל בעצים ובדשא. בחיים לא נכנס אלינו גנן. אין לי רגע דל".
ואני חשבתי שבגילך כבר קשה לך ללמוד טקסט בעל פה.
"זה לא קשור לגיל. אף פעם לא הייתי מהגיבורים האלה, שמגיעים לחזרה הראשונה עם טקסט בפה. כשמישהו מגיע לחזרה הראשונה ומתחיל לשפוך אני לא בטוח אם בסוף החזרות עוד יהיה לו שוונג. בחזרות אני מחפש את עצמי בתוך הדמות והתפקיד, אני לומד את הטקסט תוך כדי תנועה, עושה ממנו מטעמים, והרבה פעמים הבמאים דווקא אוהבים את השינויים שהכנסתי. ככה היה גם ב־1,600 ההצגות של 'אמי הגנרלית'. שלאגר אימים. זה מה שמרגש אותי בהצגה, להוסיף עוד קצת מלח ועוד קצת פלפל".
גם "משפחת צנעני" הייתה שלאגר אימים.
"ברור! היא יצאה מהנשמה. כולם ירדו עלינו שזה ז'אנר הבורקס, אבל עשינו את שלנו והעם אמר את שלו. לסיטקומים שעושים עכשיו בטלוויזיה לא מלהקים אותי. לא יודע למה. מה, 'שנות השמונים' זה לא בורקס?"
כשאתה מסתכל אחורה על הקריירה, 60 שנות משחק, אתה מרגיש סיפוק או שיש לך אכזבות ותסכולים שלא העריכו אותך כמו שהגיע לך?
"כחניך השומר הצעיר יצאתי לנח"ל, ומהקיבוץ שלפו אותי ללהקת הנח"ל. לא חלמתי להיות שחקן. הייתי אצן, רצתי למרחקים ארוכים, כנראה שמשהו מזה נשאר בי. עובדה שהגעתי עד הלום". •
לפנייה לכתב/ת 
