קשה להגזים בחשיבות המחסום הפסיכולוגי שנשבר אתמול לפנות בוקר, עם הנקמה האיראנית הרפה על חיסול קאסם סלימאני.
האיראנים הוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות, בלוויה שנמשכה ימים והייתה מוטרפת עד כדי כך שעשרות אנשים מצאו בה את מותם, אבל הנקמה על חיסולו של בבת עינו של המשטר, למרות דיבורי הרהב, הייתה לא פחות ולא יותר מסמלית. "מזל שסלימאני כבר לא איתנו ולא יוכל לראות את האופן הפחדני שבו נקמו את דמו", כתב אתמול לבנוני מאוכזב.
הפעולה האיראנית הזכירה קצת את האופן שבו צה"ל מפציץ מטרות של חמאס כשהוא ממש לא רוצה הסלמה, כולל השארת חתימה מודיעינית שאיפשרה לאמריקאים להימנע מנפגעים והודעה מראש לעיראקים על העיתוי, ליתר ביטחון. רק "הקש בגג" היה חסר.
האיראנים אותתו מיד שהם סיימו את השלב המיידי של הנקמה ושאם ארה"ב לא תגיב אפשר לחזור לשגרה. טראמפ נענה למסרים, חגג ניצחון בהודעה נשיאותית, ולמעשה הודיע שהתגובה האמריקאית תגיע בדמות עוד סנקציות, כלומר - לא תהיה צבאית. כל הצדדים, כולל הערבים, מעוניינים להרגיע, אלא שיש עוד שני קצוות פתוחים: הנקמה של המיליציות השיעיות על חיסולו של אחד ממפקדיהם יחד עם סלימאני, והנקמה ארוכת הטווח אותה הגדירו איראן וחיזבאללה כמערכה להוצאת האמריקאים מהמזרח התיכון, ועיראק תחילה.
חיסול סלימאני הוא אירוע שצריך לעורר מחשבה מחדש של הנוגעים בדבר בישראל ובמערב על ההרתעה האיראנית, כמה ממנה מגובה ביכולת אמיתית לעמוד מול כוח צבאי משמעותי, וכמה ממנה מבוסס על האדרת כוחה מסיבות שונות. האמריקאי הממוצע, שצרך את ההיסטריה באולפנים, היה יכול להניח בקלות השבוע שטראמפ המשוגע סיבך אותו במלחמת עולם שלישית, אבל ישראלים שניהלו בשנים האחרונות את המערכה מול האיראנים בסוריה והתוודעו לפער בין המיתוס למציאות לא היו מופתעים. בשעות שלאחר הירי כותבים ערבים כינו את איראן "נמר של נייר". הדימוי שעלה בדעתי שאולי דווקא מנסראללה, שבשעתו כינה את ישראל "קורי עכביש", עולה כי היא נראית חזקה מבחוץ אך קורסת בקלות ברגע שקצת לוחצים. אין בכך כדי לומר שהמשטר האיראני חלש, על סף קריסה, או מיצה את יכולותיו, אבל ח’מנאי יודע מה הוא עושה, והוא בחר לא לקחת את הסיכון ולא להעמיד את נחישותו של טראמפ למבחן.
משך שנים התנהל בציר וושינגטון־ירושלים דיון מעייף על מהותו של "האיום הצבאי האמין" על איראן, זה שירתיע אותה מלפרוץ לגרעין. ובכן, התשובה ניתנה אתמול: איום צבאי אמין הוא כזה שמרגישים אותו כשהוא ניצב בפניך. האיראנים הרגישו, והחליטו שעם כל הכבוד לשאהיד סלימאני, השרידות של המשטר קודמת לכל.
