שלישי 11 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: עדי אורני
    זמנים מודרנים  • 09.01.2020
    "נשים חייבות ללמוד מגדר מגיל אפס"
    הפצע המזרחי־מרוקאי הפרטי שלה עדיין לא החלים, היא עדיין חולמת על סדר חברתי אחר ופוחדת ממלחמת אזרחים ומאובדן הדמוקרטיה. אבל, חנה אזולאי־הספרי, שמככבת בסדרה "הנספח", רגע לפני גיל 60, מרגישה מצוין, טפו טפו, תודה ששאלתם ולא מתחרטת על כלום. "אילו יכולתי להתחיל מחדש הייתי מתחתנת עם אותו הגבר ויולדת את אותם הילדים"
    סמדר שיר | צילום: עדי אורני

    חצי שנה לפני שתחליף קידומת, חנה אזולאי־הספרי כבר שומעת את גיל 60 נוקש בדלת, "וזה דווקא נעים לי", היא אומרת. "מצד אחד אני מרגישה שהמספר הזה בכלל לא קשור אליי ומצד שני אני משחררת. לוקחת הכל בקלות ובאהבה. את מכירה את הבדיחה? מגיל 50, אם את קמה בבוקר ושום דבר לא כואב לך, תבדקי אם עוד יש לך דופק".

     

    ויש לך?

     

    "דופק? בטח, אבל אני משחררת. איפור מוגזם לא התאים לי גם כשהייתי בת 20, ולכן הביטויים של יופי צעיר עוברים לי ליד האוזן. אני משתדלת מאוד לאהוב את עצמי כמו שאני עכשיו, לא מחפשת להיראות אחרת. אמנם אני שומרת על משקל יציב, 58 ק"ג על 1.58 מטר, אבל המצלמה מוסיפה נפח לכל אדם, כדי להיראות ממש יפה אני חייבת להיות בתת־משקל, והדבר האחרון שמעניין אותי הוא להיראות כמו דוגמנית. עבדתי קשה מאוד על האישיות שלי כדי שיהיה לי טוב ונעים בגילי הנוכחי. החיים שלי באמת יפים, ואם חס וחלילה מחר בבוקר יקרה לי משהו זה יהיה ממש בסדר".

     

    ולצערנו, קרה. הראיון והצילומים מתקיימים ימים אחדים לפני שאחותה הגדולה, מזל בן־שטרית, נפטרה. "היא הייתה לי אם ואחות. היא נפטרה לאחר שלוש שנים שבהן מחלת הדמנציה גזלה אותה מגופה, אבל לא את צלם האנוש שלה. היא עבדה ככוח עזר בבית החולים שניידר לילדים, וטוב הלב שלה היה התכונה הכי בולטת שלה. היא הייתה מלאך".

     

    צילום: דניאל מילר
    צילום: דניאל מילר

     

     

    זה רגע של חשבון נפש, של חרטה?

     

    "אילו יכולתי להתחיל מחדש הייתי מתחתנת עם אותו הגבר ויולדת את אותם הילדים. בעצם, בגלגול הבא אולי היה לי ילד רביעי, למרות שההריונות והלידות שלי נורא קשים. אין תחליף למשפחה, כשזה עובד, כמובן. ואצלי, טפו־טפו־טפו", היא נוקשת על השולחן. אנחנו יושבות ב"פועה", בליבו של שוק הפשפשים הציורי, ועבורה זה קל"ב. לפני עשר שנים היא ובעלה, שמואל הספרי, מחזאי ובמאי, הגשימו חלום ועקרו לגור ביפו ("קו שני מהים") ובדירתם יש לה חדר משלה. רק בו היא כותבת.

     

    "תמיד רצינו לגור ביפו מפני שהיא רב־תרבותית ומרתקת", היא מספרת. "כשהיינו זוג צעיר פלוס ילד הגשנו בקשה לדיור ציבורי, למרות שכל מי ששמע על הצעד הזה טען שאנחנו משוגעים, ולא זכינו במכרז. אז המשכנו לגור בצפון תל־אביב, כשהלב שלנו ביפו, וחיכינו עד שהתאומים יסיימו את התיכון. יום אחרי בחינת הבגרות האחרונה עברנו דירה, וכשחזרתי מטיול הבוקר אמרתי לשמוליק שחזרתי הביתה".

     

    ועכשיו את לא סובלת מתסמונת הקן שהתרוקן?

     

    "למה לסבול? זה כיף. שלושת הבנים גדולים ועצמאים, גרים עם בנות הזוג שלהן, ושלושתן אומרות תודה לשמוליק ולי על מה שהשקענו בהם, ובצדק. גידלנו אותם להיות בני אדם טובים שמסוגלים לעבוד ולאהוב, או לאהוב ולעבוד, ויש בהם חמלה כלפי החלש ויש להם דרך ארץ. אנחנו מתראים עם הילדים בסופי שבוע ובאמצע השבוע הם קופצים מתי שבא להם, בעיקר כשהם חולים והכי בא להם להשתטח בסלון שלנו, על הספה. זו ההזדמנות שלנו לכרכר סביבם עם תה ומרק ולהרעיף עליהם אהבה".

     

    הבכור הוא אריה (32), בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, במאי ותסריטאי ("סרט הגמר שלו זכה בפסטיבל סטודנטים", היא מתמוגגת) שבשנתיים האחרונות חבר לאחיו אבשלום (28), מהנדס סאונד, וביחד הם WC, קיצור של We Are Not War Criminals, שלדבריה, היא "להקת הרוק הכי טובה בארץ". יאיר, אחיו התאום של אבשלום ("לא מטיפולים, זה היה היריון ספונטני וטבעי, הייתי אמורה לנחש שזה יקרה גם לי, לאמא שלי היו תאומות שנולדו במרוקו, בחודש השביעי, ולא שרדו"), סיים תואר במדעי המוח באוניברסיטת באר־שבע ועובד כמנהל שיווק בחברת תרופות.

     

    נחת!

     

    "לגמרי. לדעתי, אני כבר מוכנה לסבתאות, אבל חסר לי שהם יחשבו שאני לוחצת. גם אם מחר בבוקר ייוולד לי נכד אני לא אסגור את הבסטה, תמיד אמשיך לעבוד וליצור, זה בדמי, אני לא יכולה אחרת, אבל במקרי חירום, בכפוף ללו"ז, אהיה סבתא שעוזרת".

     

    תיקחי את הנכדים שלך לפסטיגל?

     

    "לא. גם את הבנים שלי הפסקתי לקחת. עשר שנים לקחתי אותם להצגות ילדים, כל שבת בבוקר, עד שיום אחד, כשנתקעתי איתם באיזו הצגה מטומטמת במיוחד, עשיתי חשבון כמה הצגות כאלו ראיתי וכמה מהן היו לא מי יודע מה. כשיצאנו, אמרתי להם 'אתם רואים? זו הייתה הצגת הילדים האחרונה שלנו' ולקחנו אותם לסרט איראני. הם יצאו ממנו המומים ונפעמים. מי אמר שסרט נינג'ה מהנה יותר מסרט איכותי?"

     

    עכשיו, נסו לשכוח את כל מה שידעתם על אזולאי־הספרי כשחקנית בעלת קילומטרז' אדיר וכפעילה לוחמנית למען הפריפריה והצדק החברתי ("כל עניין המזרחיות ומה עשו לי בעבר כבר לא מעניין אף אחד, דיברתי על זה אלף פעם") וקבלו אותה בגלגולה הנוכחי - עפרה, שגרירת ישראל בפריז. זה קורה בסדרה המרתקת "הנספח" (הוט) שיצר אלי בן־דוד, שגם מככב בה בתפקיד מוזיקאי שנודד בעקבות אשתו אנאבל (אלואיז גודה) המתמנה לנספחת התרבות בבירת צרפת.

     

    "זה לא תפקיד ראשי", מקדימה אזולאי־הספרי, "אבל הוא מאוד משמעותי בסדרה. עפרה היא אשת הברזל בשגרירות, זו שיודעת להתנהל גם ברגעים של חולשה, והיא הופכת להיות המנטורית של אנאבל, שהשאירה את צרפת מאחוריה בגלל האהבה לישראלי וחוזרת אליה בתפקיד רשמי. תפקידי לגלות לאנאבל שזה בסדר להעמיד את עצמה במרכז, גם כשהנסיבות יוצרות היפוך תפקידים - כשהיא פורחת בקריירה שלה ואילו בעלה, שלא מתאקלם בארץ זרה, מרגיש כנספח ונאלץ להמציא את עצמו מחדש".

     

    נו, ואת רוצה לומר שבתפקיד עפרה את לא מעצימה אישה מוחלשת?

     

    "ברור, אני גאה לשחק את האישה החזקה שעוזרת לנשים צעירות, זה אומר שאני כבר חזקה ובטוחה בעצמי. גם בחיי הפרטיים אני עוזרת לנשים, אלא אם האישה הצעירה היא בן אדם חתרני ולא טוב, כבר הכרתי כמה וכמה כאלו, ואז אני מרחמת עליה ופשוט מתרחקת. לדעתי, נשים חייבות ללמוד מגדר מגיל אפס. אבל 'הנספח' פותחת את הדרמות הישראליות לאפשרויות בינלאומיות מפני שהיא עוסקת בהגירה וברילוקיישן, כשהגיבור מאבד את השפה והתרבות שלו והופך להיות חצי נכה. זו חוויה שההורים שלנו עברו כשעלו ארצה, ושהעולים החדשים מתמודדים איתה עד היום. זו חוויה קשה שבעתיים כשאתה מאבד את המקצוע שלך ואין לך שום עניין אידיאולוגי, כמו הציונות שהחזיקה וחיזקה את הוריי. בנוסף, הגיבור הראשי, שהוא ממוצא מזרחי, מתחיל להבין איך מרגיש יהודי בעל חזות ערבית בארץ מערבית. זה מתנגש לו עם הפחד מערבים ומטרור ערבי".

     

    את היית מסכימה לעשות רילוקיישן למען העבודה של בעלך?

     

    "נראה לך?" היא מתחלחלת, "לוותר על עצמי, על השפה והזהות שלי ועל כל מה שבניתי לתפארת?" בהרהור שני היא קצת מתרככת. "טוב, אולי לכמה חודשים. בתנאי שהוא ייסע למקום שבו גם אני אוכל ליצור".

     

    את שמוליק הספרי (65), בעלה זה 35 שנה ("אני לא סופרת") היא הכירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. "הוא למד שנה מעליי, התחלנו לעבוד יחד והתאהבנו. לא חיפשתי בעל מזרחי, התחתנתי עם מי שאהבה נפשי ואין דבר יותר חשוב מזה. נישואים הם עבודה יומיומית והסוד הגדול הוא להילחם על הזוגיות והמשפחה ולא לוותר. ברור שלאורך הדרך היו משברים וקשיים, אבל תמיד הייתה אהבה גדולה ותמיד הרגשנו שאני לא יכולה בלעדיו ושהוא לא יכול בלעדיי. עובדה שאנחנו יחד".

     

    המריבות נבעו מהעובדה שעבדתם יחד?

     

    "גם. לכן הפסקנו את העבודה המשותפת וחזרנו ב'פולישוק'. על חלוקת התפקידים בבית דווקא לא רבנו, שמוליק תמיד בישל ועשה קניות, ואני ניקיתי וגם בישלתי. רבנו על עניינים של אגו, הוא פולני ואני מרוקאית, אז איך מחנכים את הילדים, היה בינינו פער של שמיים וארץ. שמוליק הקפיד על ציונים גבוהים ולי זה נראה פחות עקרוני והוא טען שאני יותר מדי מגוננת".

     

    הרשית לעצמך חופשות לידה?

     

    "אריה, הגדול, היה בן שנה כשחזרתי לעבודה ושמוליק נשאר איתו. ערב אחד, ממש לפני שיצאתי מהבית, הוא בכה וצרח ולרגע שאלתי את עצמי למה אני יוצאת לעבודה. שמוליק היה זה שהצביע על הדלת ואמר לי 'לכי, עכשיו'. אבל לא משנה באיזו שעה חזרתי מהצגה, בבקרים הייתי מביאה אותם לגן ולבית הספר ורצה הביתה, לכתוב".

     

    יש ביניכם תחרות?

     

    "חה חה חה. על מה? החומרים שמהם אנחנו חוצבים הם עולמות שונים לגמרי, אבל אין ספק שרק בזכותו אני כותבת. בתחילת דרכי אף אחד לא עודד אותי לשום דבר, לא למשחק ולא לכתיבה, וכשיצאתי עם 'שחור' דיברו על כך ששמוליק כתב את זה. כיוון שהטענה הייתה כל כך מופרכת אפילו לא מצאתי לנכון להכחיש. אמרתי, 'נכון, שמוליק כתב, אני רק תירגמתי לערבית'. לכן אני כל כך גאה בעצמי על תקרות הזכוכית ששברתי. לפני הרבה שנים, כשהתחלתי לגייס כספים, כל התנאים היו לרעתי. הייתי גם אישה, גם מזרחית וגם יפה. אבל אמא שלי, שהייתה 'דוקטור לשחור', ושלימדה אותי לחבק, אוי ואבוי לי אילו נולדתי לאמא אחרת, גם לימדה אותי שבמלחמות לא משיגים כלום. כשהדלת נטרקה בפניי חיפשתי את החלון או את הכניסה האחורית. כשהתיאטראות הגדולים לא רצו את 'דינה' העליתי את ההצגה בתיאטרון דימונה. בהוויה שלי, היצירה יותר חשובה מהמיקום שלה".

     

    בחמש השנים האחרונות היא לומדת צרפתית. "למה אני לומדת את השפה המדהימה הזאת? מפני שהסרט הבא שלי, אם אצליח להרים אותו, עוסק בהעלאת יהודי האטלס ממרוקו בשנות ה־50. כל חיי אני עוסקת בסיפור המזרחי־מרוקאי, מהפצע שלי עשיתי קריירה, ו'הברברים' יהיה הסרט השלישי בטרילוגיה, אחרי 'שחור' ו'אנשים כתומים'. לפני שנה וחצי שמוליק ואני עשינו טיול מדהים להרי האטלס, הגענו לכפר של אמא שלי, וזהו. אפילו אם תחפרי לא תוציאי ממני מילה נוספת על הסרט. אני בשלב של גיוס כספים ולא בטוח שאמצא. הקולנוע הישראלי הפך לבינלאומי בעשור וחצי האחרונים, אבל השגת מימון בישראל היא תהליך סיזיפי, בגדר משימה כמעט בלתי אפשרית".

     

    על מה את חולמת?

     

    "פעם הייתי חולמנית גדולה וזה עבר. החלומות שלי הפכו לנורא בנאליים, בריאות ואושר. אני חולמת שהמדינה שלי תבריא, מפני שכבר הרבה זמן היא חולה ומפורקת ומוסתת. אני פוחדת ממלחמת אזרחים ומאובדן הדמוקרטיה, אבל עזבי, אם אתחיל לנתח את המצב הפסימיות שלי תגדל, ואז גם את לא תישני בשקט".

     

    smadarshirs@gmail.com

     

    צילום: עדי אורני, הפקה: מיטל ברונר. סטיילינג: לימור ריחאנה, איפור: אילנה פיצ׳חזה לסולו, שיער: רועי חמו במוצרי לייבל אם

     

    בשער: שמלה דולצ’ה לפקטורי 54, גאקט אקנה לורנר יהודה הלוי 48, עגילים יוסף לשבזי 03 נוה צדק, נעליים אלדו

     

    חולצה: מאיה שרויבר la salle. מכנסיים מנגו, טבעת יוסף, שבזי 03 נוה צדק

     

     


    פרסום ראשון: 09.01.20 , 20:39