שלישי 24 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    זמנים מודרנים  • 09.01.2020
    אחת שלצערה יודעת
    כשורד, פטינה ודנית קיבלו את הבשורה שהן חולות בסרטן השד, הן הרגישו שעולמן חרב. אולם בעזרת סביבה תומכת, כוח רצון והבנה שהן צריכות זמן לעצמן כדי לצלוח את התהליך, שלושתן הבריאו. עכשיו הן עוזרות לנשים אחרות לעבור את אותה דרך
    שיר-לי גולן

    לכאורה, דבר לא מחבר בין ורד שפירא מאלקנה, פטינה בחוס משפרעם ודנית גלזר מהוד־השרון - מעבר להיותן שלוש נשים ישראליות. האחת היא ראש מינהל בית הספר לרפואה באוניברסיטת אריאל, השנייה עקרת בית והשלישית מנהלת תוכנית מנטורים המלווים צעירים בסיכון. אלא ששלוש הנשים הללו, כמו רבות מאוד, רבות מדי, מצאו את עצמן מתמודדות באמצע החיים עם הסיוט האולטימטיבי: הבשורה שהן חולות בסרטן השד.

     

    שלושתן, למרבה המזל, החלימו מהמחלה והחליטו ללוות נשים אחרות שחלו ולתמוך בהן; כי יש דבר אחד ששלושתן מסכימות עליו: מה שסייע להן לשרוד את ההלם, את האבל על החיים שהיו ולא ישובו ואת הקשיים העצומים, הרגשיים והגופניים, שזימנה להן המחלה, זו התמיכה שלה זכו.

     

    "חליתי חודשיים אחרי יום הולדתי ה־40", מספרת ורד שפירא (43), נשואה ואם לארבעה. "לא הייתי בקבוצת סיכון, לא נבדקתי, אבל אמי החרדתית, ששכלה בן לפני 17 שנים, שיגעה אותי והתעקשה שאבדק. כדי להוריד אותה מהווריד אמרתי לה 'בסדר' באיזשהו שלב וקבעתי תור לרופאה. בבדיקה הידנית הכל היה תקין אבל הרופאה המליצה שאעשה ממוגרפיה בגלל גילי. היא ממש לחצה עליי, אחרת לא הייתי קובעת. הלכתי, עשיתי, וכשהתקשרו וביקשו שאבוא לעשות את הבדיקה שוב, הנחתי שהייתה תקלה. לא העליתי בדעתי שזה משהו מעבר. הייתי בדרך לסרט עם הילדים, תיכננתי להיכנס לרגע למכון, לעשות את הבדיקה ולהמשיך. ואז יצאו אליי ואמרו שיש משהו חשוד בבדיקה וביקשו שאעשה גם אולטרה־סאונד. פה כבר בלעתי רוק ותהיתי איך אני ממשיכה לסרט בניחותא, אבל המשכתי. למחרת עשיתי את האולטרה־סאונד והבנתי שקורה משהו. ההמתנה לתוצאות הייתה סיוט. כשהן הגיעו, התברר שמצאו אצלי גוש וביקשו שאעשה ביופסיה. היינו יומיים לפני נסיעה מתוכננת לניו־יורק לכבוד יום ההולדת שלי. נסעתי בלי לדעת מה הממצאים וביקשתי מהרופאה שתתקשר אליי כשיש תשובה. עם הנחיתה, כשהדלקתי את הטלפון, חיכתה לי הודעה מהרופאה. הגענו אליה והיא בישרה לי שזה סרטן. שאלתי מיד מה הלאה והיא אמרה שאצטרך ניתוח ושצריך גם שאעשה MRI כדי לדעת אם הסרטן מפושט. הנחמה הייתה שהיא העריכה שמדובר בסרטן לא אלים ואמרה שסביר שלא אצטרך כימותרפיה.

     

    "נשמנו כולנו עמוק ונכנסנו למערכה. בעיצומה של חגיגת בר המצווה של בני בעלי 'הוציא אותי מהארון', כשהודה לי מול כולם ואמר שכשם שהתגברתי על מות אחי אביעד והתחזקתי, כך אתמודד בהצלחה גם עם המהמורה החדשה. לא האמנתי שהוא אשכרה אמר את זה ככה לפני כולם. הרגשתי שאני יכולה להרוג אותו באותו רגע, אבל הוא הסביר שלא שאל אותי מראש כי ידע שהייתי מסרבת והאמין שאנשים ישמחו לעזור לי - ושאני אזדקק לעזרה. ואכן, זכיתי בחיבוק גדול מצד כולם. הילדים ממש התרגלו לטוב בתקופת המחלה. בכל יום הגיעו ארוחות חמות טריות ומגוונות".

     

    דנית גלזר | צילום: אסף פרידמן
    דנית גלזר | צילום: אסף פרידמן

     

     

    שפירא עברה ניתוח כריתה ושחזור. עברו שבועות, היא מספרת, עד שהעזה להתבונן בעצמה בראי. "חששתי ממה שאראה, ממשהו מעוות, משהו שאיננו שלי, וזה בכל זאת איבר משמעותי בגוף. בעלי היה ונשאר מדהים לכל אורך התהליך, עברנו הכל יחד, יד ביד. וגם בקטע הזה, ידעתי שזה לא יחצוץ בינינו. אני לא מרגישה שזה מפריע לו, אבל אף פעם לא שאלתי אותו. באחת הביקורות נשאלתי אם ארצה לשחזר את הפטמה, התייעצתי איתו והוא אמר שזו החלטה שלי ושאעשה מה שאני מרגישה. מבחינתי, כיוון שזה ממילא חסר תחושה, לא היה טעם. היום אני רואה בשד המשוחזר את צלקת המלחמה שלי. בעלי אמר לאבי שהוא קיבל סחורה פגומה ושהוא מודה על כך לאלוהים בכל יום".

     

    אחרי שלושה חודשי מחלה החליטה שפירא לקחת את הזמן וחזרה לעבודה רק כעבור שבעה חודשים נוספים. גם לנשים שהיא מלווה כיום בהתנדבות במסגרת התוכנית "לצידך" של עמותת אחת מתשע, היא ממליצה לשים את עצמן בפרונט לתקופה מסוימת, לאפשר לעצמן זמן החלמה של ממש, שבו, כמוה, יעשו רק דברים שבאמת מתחשק להן לעשות.

     

    "לשקוע או לחיות

     

    "במבט לאחור ברור לי שזה היה יכול להיגמר אחרת, שיצאתי מזה ממש בזול וניצלתי", היא אומרת, "ההמלצה הקבועה שלי לנשים שפונות אליי היא למצוא מישהו להישען עליו, פשוט כי זה עוזר מאוד. היו לי כמובן רגעי שבירה, היה בכי והיו שאלות כמו 'למה זה נפל עליי פתאום', אבל הבנתי שזה כבר קרה ואני צריכה לבחור בין לשקוע לבין לחיות. בחרתי בחיים".

     

    ורד שפירא | צילום: אביגיל עוזי
    ורד שפירא | צילום: אביגיל עוזי

     

     

    פטינה בחוס (53), נשואה, אם לארבעה וסבתא לארבעה ("אני אמא וסבתא במשרה מלאה"), חלתה לפני כשנתיים. בחוס הקפידה על מעקב מגיל 44, "באחת הבדיקות גילו גוש גדול בצד שמאל", היא מספרת, "ואז התחיל המסע שלי. עברתי כריתה חלקית והקרנות, אני מטופלת תרופתית כבר שבע שנים וכמובן מקפידה על המעקב. כשהודיעו לי שיש לי סרטן ראיתי הכל שחור, הרגשתי שהאדמה התהפכה עליי ובכיתי הרבה. הרופאה עודדה אותי ואמרה שנצא לדרך ויהיו גם בשורות טובות. נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי למסע לא קל. אני לא אישה דתייה למרות שאני הולכת לכנסייה בכל שבוע, אבל אני מודה לאלוהים שלא הזנחתי, שהקפדתי על המעקב, גיליתי את המחלה בשלב מוקדם ויצאתי ממנה. אמנם אני חווה תופעות לוואי, בעיקר גלי חום קשים בלילות ותנודות במצב הרוח, ואני חיה עם הפחד שהמחלה תחזור, אבל אני משתדלת לחשוב מחשבות חיוביות, להזכיר לעצמי שגם אם אחלה שוב יש רופאים טובים ויש תרופות מועילות ויש כל הזמן מחקרים חדשים ויהיה בסדר".

     

    צילום: גיל נחושתן
    צילום: גיל נחושתן

    כשחלתה, הצטרפה בחוס לקבוצת "הלביאות הוורודות". כל מפגש חתירה איתן, היא מספרת, הוא גם מפגש תמיכה והעצמה. "אנחנו חותרות ומדברות ומשתפות, וכל סיפור החלמה נותן לי המון כוח ותקווה. גם הבנים והכלות שלי תמכו בי לכל אורך הדרך ונתנו לי הרבה כוח, בעיקר בתקופת הניתוח וההקרנות, כשהייתי נשברת ממה שאני רואה סביבי ומהסיפורים ששמעתי. מאז שהחלמתי, אני תמיד נלחצת לפני כל בדיקה, והילדים מרגיעים אותי ומבטיחים לי שיהיה בסדר. כשבעלי רואה שאני במצב רוח לא טוב הוא מלטף אותי, מוציא אותי לבלות קצת ומזכיר לי שאני בחיים, שחזרתי לשגרה שלי. אני נהנית מכל דבר שאני עושה, מלהכין אוכל לנכדים ולקבל אותם בכל יום אחרי הלימודים, מהשבתות עם החברות בקבוצת החתירה, וגם מההתנדבות בסדנת 'סיפור אישי' (גם היא מטעם עמותת אחת מתשע), שבה אני נפגשת עם נשים מהמגזר שלי, מספרת להן את הסיפור שלי ומדרבנת אותן להיבדק. חשוב לי להעלות את המודעות למחלה ולחשיבות הגילוי המוקדם ובכל פעם שאני מדברת עם נשים אני מרגישה שהורדתי עוד אבן מהגב".

     

    דנית גלזר (53), נשואה ואם לארבעה, חלתה לפני כתשע שנים. "גיליתי את המחלה בעקבות טיפול קוסמטי", היא מספרת. "הייתי בתהליך של הורדת שיער בלייזר מבתי השחי ואחרי אחד הטיפולים הרגשתי נפיחות בצד אחד. שאלתי אם זאת תופעת לוואי ידועה, אמרו לי שלא והמליצו שאבדוק את העניין. התגלגלתי בין רופאים ובדיקות ואת הבשורה קיבלתי עשרה ימים לאחר הביופסיה. זה היה ביום של מסיבת סיום כיתה ט' של בני. תיכננתי לעבור בקליניקה לרגע בדרך למסיבה, אולם הבשורה שקיבלתי גרמה לכך שישבתי שם בחגיגה כשבפנים אני בחושך, במועקה ובפחד גדול. זה היה הלם, כאילו שמישהו הכה בי בפטיש גדול. החיים פשוט התהפכו עליי בשנייה. אבל מיד עם הבשורה שאני חולה, הרופא הסביר גם ש־90 אחוז מהנשים נרפאות, והאמירה הזאת שימשה לי כמגדלור בתוך החושך הזה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני ב־90 אחוז האלה, ויהי מה. כשאת מקבלת את הבומבה הזאת, כשאת שומעת שיש לך סרטן, הדבר הראשון שעולה בראש הוא מוות. זאת המשוואה האוטומטית, ומשם מתחיל מסע הישרדות".

     

    "הגוף בגד בי"

     

     

     

    גלזר מוסיפה כי "מכיוון שבהכשרתי אני מורה למחול ולתנועה ואני מתרגלת יוגה שנים רבות, הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. לא הבנתי איך ייתכן שקרה בו משהו ולא הרגשתי. לקח זמן עד שהחזרתי לעצמי את האמון בגופי. נדמה לי שמה שעזר לי מאוד היה לפעול, להיות ב־Doing. אבל זה לא קרה מיד, לא הייתי בכלל במצב של פעולה בתחילת המסע. עברתי תהליך של אבל - בהתחלה לא קלטתי מה קורה איתי, אחר כך באה תחושת הקורבן, אחריה ההכחשה והתקווה שנפלה איזו טעות, ואז הדכדוך, כשההכרה שאני חולה חילחלה. רק אחר כך הגיעה ההשלמה ואז ההתארגנות לפעולה. למזלי, היו לצידי אנשים שנרתמו והתגייסו ועשו כל מה שהיה צריך. היכולת להסתדר עם חיי היומיום שהשתבשו קשורה אצלי לעזרה הרבה שקיבלתי. בעלי קיבל על עצמו אחריות מלאה על הבית ועל הילדים והיה נוכח מאוד. הוא הפיח בי ביטחון והאמין בי ובריפוי וזה חיזק אותי מאוד לאורך המסע הזה. אחותי הייתה שם ועזרה הרבה, והיו חברות וחברים ובני משפחה שעשו והסיעו וסייעו בכל מה שהיה צריך. רשת תמיכה זה מפתח גדול לחיזוק ולניהול משבר כזה, כך גיליתי. כשאני הייתי משותקת מבהלה ומאבל הם ניהלו את המחלה, למדו את עולם סרטן השד, הרופאים, המחקרים, הביטוחים, הבדיקות והאישורים".

     

    הריפוי לקח זמן. "קיבלתי את הפרוטוקול המלא - כימותרפיה במשך חמישה חודשים, ניתוח ואחריו הקרנות", היא מספרת, "בסך הכל זה נמשך עשרה חודשים. אחרי כמה חודשים הטיפולים נעשו קלים יותר, כוחותיי חזרו חלקית, חזרתי לתרגל יוגה והרגשתי שהשמיים מוארים שוב ואני יכולה לקחת בחזרה את השליטה על מה שקורה לי. במקום לאפשר למחלה לנהל אותי, התחלתי לנהל אותה. לא עבדתי בתקופה הזאת ולא יכולתי לבשל או להסיע את הילדים, שהיו אז בגילי 3־16, אבל עם הזמן התשישות התמתנה ומצאתי שככל שאני עושה יותר ועסוקה יותר, מצבי משתפר. את טיול בר המצווה שתיכננו דחינו בשנה אמנם, אבל בסוף כל סט טיפולים הקפדנו לחגוג עם הילדים כדי להעביר גם אליהם את התחושה שחילחלה בי - שאני במקום של ריפוי, שהגוף מגיב טוב לטיפולים, שאני יכולה להיות אופטימית".

     

    בעיצומו של מסע ההחלמה גילתה גלזר כי היא נשאית של הגן הגורם לסרטן השד והשחלות. בסיום הטיפולים היא עברה כריתת שחלות מניעתית. "ואז את כביכול חוזרת לחיים, אבל זה מעבר חד שמצריך הסתגלות, כי את כבר לא חולה אבל גם לא בריאה עדיין. צריך לחזור לחיים מבחינת פעילות, מבחינת תפיסה, ויש תובנות שמשבר דרמטי כזה מייצר. אני הבנתי שאני רוצה למצוא איזון, שאינני רוצה לחזור למרוץ העמוס של לפני. צצו לי שאלות על חיי, הייתי במקום של לבדוק ולהתנסות, לחפש ולהבין מהם המינונים שיתאימו לי מעכשיו. בין השאר, חשבתי איפה עוד אני יכולה ליצור, לתת מעצמי ולהתפתח. חיפשתי לתת בחזרה על מה שקיבלתי, לתרום ולהתנדב, ומצאתי את עצמי בשני פרויקטים: 'לצידך' ו'סיפור אישי', כי חשוב לי לתת מעצמי וחשוב לי להעלות את המודעות למחלה ולחשיבות הגילוי המוקדם, לקרוא לנשים לא להתעלם מסימנים וללכת להיבדק. אני מוצאת שהאפשרות לעזור לאחרים ולהראות להם שאפשר לצאת ממשבר כזה ולחיות חיים בריאים, מאוזנים וטובים מחזקת אותי. המסר שאני מעבירה לנשים ברור מאוד: ככל שסרטן השד מתגלה מוקדם יותר, כך הטיפול בו אגרסיבי פחות ואחוזי ההצלחה שלו גבוהים יותר. לכן, כל אחת צריכה לקבל אחריות על הבריאות שלה ולהיות פרו־אקטיבית בנושא הזה. זה מהותי פה, זו לא סיסמה".

     

    "להוריד את גיל הממוגרפיה"

    עמותת "אחת מתשע" הגישה השנה לראשונה בקשה לוועדת סל הבריאות להורדת גיל הממוגרפיה ל־40, בתקווה להציל את חייהן של עשרות נשים בכל שנה, ולשפר

    את איכות חייהן של מאות אחרות.

    בישראל מאובחנות בכל שנה 5,400 חולות חדשות בסרטן השד, רבע מהן מתחת לגיל 50 - הגיל המותווה כיום בסל הבריאות לבדיקת הממוגרפיה. "המצב הזה חייב להשתנות", אומרות נשות העמותה, "כדי לאפשר למאות אלפי נשים בגילי 40־49 לממש את זכותן הרפואית לגילוי מוקדם ומציל חיים".

     

    גילוי סרטן השד בשלב מוקדם מביא ל־92 אחוז סיכוי להחלמה מלאה, כשגם הטיפולים עצמם מתונים יותר, החזרה לשגרה מהירה יותר והנזק הכלכלי למשפחה ולמדינה קטן יותר.  

    shirgos@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 09.01.20 , 20:39