שומר אחי אנוכי
ד"ר ירון אסף איבד את בתו דורון. נועה צפריר איבדה את חברתה הקרובה בעולם, טל. 500 ישראלים מתאבדים מדי שנה, עוד 6,000 מנסים ולא מצליחים. בדיעבד, פעמים רבות מגלים שהכתובת הייתה על הקיר, שהיו סימנים מקדימים, אך ההורים, החברים, האוהבים - כולם קיוו שהמצב ישתפר, שיהיה סוף טוב. "כיום אני מתנדבת ומנסה לעשות הכל כדי שאנשים אחרים שנמצאים בכאב עמוק יידעו שיש מה לעשות, שיש עם מי לדבר, שתמיד אפשר למצוא פתרונות אחרים, גם לכאב הקשה ביותר", אומרת צפריר
יממה לפני שהחליטה שאינה יכולה עוד לשאת את הכאב והתאבדה, הציעה טל לנועה צפריר, חברתה הטובה, להיפגש. צפריר, שלא העלתה בדעתה מה מתחולל בנפשה של טל, הסבירה שאינה יכולה והניחה שייפגשו ביום אחר, כפי שנהגו לעשות. כשקיבלה את ההודעה על מותה של טל, היא מספרת, נשמעה זעקת השבר שלה ברחבי תל־אביב. שנתיים וחצי עברו מאז, וצפריר עדיין דומעת כשהיא נזכרת בסופה הטרגי של החברות היפה שרקמו השתיים במשך שבע שנים.
"הכרנו דרך חבר משותף בבילוי במועדון תל־אביבי, בשנות ה־20 לחיינו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", מספרת צפריר (31), שחקנית ויוצרת. "התחברנו מיד וטל נעשתה כמו אחות בשבילי. היא הייתה מלאת שמחת חיים ואנרגיה מתפרצת, שנונה בצורה יוצאת דופן, ומה שהכי איפיין אותה היו החיוך הרחב שלה, מוחה החד והלב הרחב שלה. היא הייתה החברה הכי מפרגנת שהייתה לי אי פעם: להצגת הסיום של לימודיי ב'בית צבי' היא הגיעה עם זר פרחים ענק, להצגה שהשתתפתי בה בתיאטרון 'הבימה' היא הביאה לי כתר, וכשעברתי משבר סביב פרידה מבן זוג היא הכינה לי מעין ספרון עם המלצות להתמודדות עם פרידה, שנהיה לימים אירוני - כשנאלצתי להיפרד דווקא ממנה לנצח. היה בה הכל, ולכן הבור שהשאירה אחריה עמוק כל כך".
כיאה לצעירות תל־אביביות מצליחות ומלאות אמביציה, נהנו טל (לבקשת צפריר, איננו מפרסמים את שמה המלא) וצפריר מקשר קרוב שכלל שיחות נפש ובילויים, ימים של רוח שטות ("היינו עושות תקופות של מאכלים ספציפיים, למשל יוצאות לאכול רק פיצות במשך כמה ימים, ואחר כך רק המבורגרים") ורגעים של מחשבות קיומיות ותהיות מה צופן העתיד. הן גם חלמו לטוס יחד לחו"ל, ולא הספיקו.
"דיברנו הרבה על הרצון לטוס ולטייל יחד", מספרת צפריר, "וכשאמרתי שאעבוד ואחסוך כסף כדי שזה יתאפשר טל הציעה בלי להסס שפשוט תשלם עליי. סירבתי כמובן, היא טסה עם חבר אחר וכתבה לי מספרד: 'אין מצב שבפעם הבאה את לא באה איתנו'. לצערי, זה כבר לא יקרה".
"הרגע המסוכן"
הדכדוך היה שם, אומרת צפריר, והיו תקופות קשות ודיבורים על מוות, אבל הייתה גם אמונה חזקה בכוחה של טל והייתה הדחקה וניסיון נאיבי להאמין שאין סיכוי שהרע מכל עלול באמת לקרות. "באופן אירוני, בתקופה שקדמה לאסון עבדתי כשחקנית בסימולציות למניעת אובדנות מטעם משרד הבריאות, ואחד הדברים שלמדתי שם היה שלפעמים הרגע המסוכן ביותר הוא הרגע של שינוי הפאזה, של מה שנדמה כהתרוממות, כהתאוששות מהכאב, כחזרה למסלול, כי דווקא אז האדם המדוכא מסוגל לבצע את מה שהוא הפתרון הקבוע לבעיה זמנית", היא אומרת. "זה מתעתע, בטח כשמדובר באדם כל כך אינטליגנטי, שמסתיר את כוונותיו ולא משאיר סימנים בכל פינה".
ואמנם, כמה ימים לפני שהתאבדה הצטרפה טל לבילוי עם חברתה במסעדה האהובה עליהן. הן אכלו וצחקו ושוחחו ואפילו שתו לבקשתה שמפניה. "ורגע לפני שהיא עלתה למונית בדרך הביתה", משחזרת צפריר, "היא אמרה לי שהיא מרגישה שזו הולכת להיות תקופה הרבה יותר טובה. הבנתי את הדברים כפשוטם, ויצאתי אופטימית. אולי היא באמת התכוונה לזה. יש כאבים שקשה, כמעט בלתי אפשרי, להבין את עומקם".
כשחברה אחרת של טל שלחה לה הודעה בפייסבוק, כמה ימים מאוחר יותר, התעורר בצפריר פחד מצמית. "היא ביקשה שאדבר איתה. לא רציתי כי פחדתי נורא. היינו שתינו חברות טובות של טל, אבל בינינו לא היה קשר קרוב, והעובדה שהיא כתבה לי הדליקה אצלי נורה אדומה. דחיתי את זה והלכתי לישון. כשהתעוררתי כתבתי לה וביקשתי שרק תגיד שהכל בסדר עם טל, וחזרתי לישון. כשהתעוררתי שוב ראיתי שהיא ענתה לי וכתבה שהכל לא בסדר, ורק אז התקשרתי אליה וקיבלתי את הבשורה האיומה. הייתי בהלם, ועם הזמן נחתה עליי ההבנה שהאבל שלי שקוף, שהשכול שלי בודד. הרי המקום של מעגל החברים מול האובדן אינו חלק מהשיח החברתי. גם אני נזפתי בעצמי שמי אני בכלל, שאני לא חלק מהמשפחה, שאני צריכה להתאפס על עצמי ולהמשיך בחיים. אבל זה היה קשה מנשוא כי טל תפסה מקום מרכזי מאוד בחיים שלי, כי היא הייתה הראשונה שאני פונה אליה בכל נושא, ופתאום היא איננה וזה בלתי נתפס. אין בי ולא היה בי לרגע כעס על טל, אני מבינה שהיא חוותה כאב עמוק כל כך עד שלא הייתה יכולה לשאת אותו יותר. ואולי, לו היו לי אז הכלים שיש לי היום, הכל היה שונה".
את הצער העמוק על לכתה של טל, את הגעגועים העזים לחברתה הטובה, תיעלה צפריר תחילה ליצירה. היא כתבה את השיר "ים של פרח" לקראת יום השנה למותה של טל, ולאחרונה נעזרה בחברה המוזיקאי ברק אולייר כדי להלחין אותו ולהקליטו. אחר כך גם ביימה לו קליפ מרגש באנימציה.
בנוסף, היא החליטה לעסוק בהתנדבות בעזרה ראשונה נפשית ולספר את סיפורה כחברה שכולה, בתקווה להציל חיים. בימים אלה נמצאת צפריר בעיצומה של הכשרה מטעם עמותת "בשביל החיים", העוסקת בהתמודדות עם תופעת ההתאבדות, הן בהיבט המניעה והן בהיבט התמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו. בקרוב תתחיל להיפגש עם צעירים, לספר את סיפורה ולהציע להם כלים לזיהוי סימני מצוקה אצל חבריהם.
"אני לא מסכימה עם הבחירה שטל עשתה", אומרת צפריר, "אני כואבת את הבחירה שלה בכל יום, אבל אני מכבדת אותה ומנסה לעשות הכל כדי שאנשים אחרים שנמצאים בכאב עמוק יידעו שיש מה לעשות, שיש עם מי לדבר, שתמיד אפשר למצוא פתרונות אחרים, גם לכאב הקשה ביותר. ההיעדר של טל נוכח מאוד בחיים שלי, ומתוך הכאב שלי חשוב לי לעשות הכל כדי להציל חיים".
ד"ר ירון אסף (64), רופא בארגון "צבר" וחבר קיבוץ מעגן מיכאל, מכיר היטב את הכאב שצפריר מתארת. לפני כ־13 שנים התאבדה בתו, דורון, שהייתה אז בתחילת שירותה הצבאי.
"היא דיברה הרבה על מוות ועל אובדנות", הוא מספר, "אבל היינו בתחושה שזה חלק מהדיבורים שמאפיינים את גיל ההתבגרות. לא הערכנו שזה רציני. היא הייתה בטיפול פסיכולוגי און־אנד־אוף, ולפני כן גם בטיפול פסיכיאטרי. בדיעבד, מצאנו ארבע מחברות של דורון שהיו מלאות בשירים ובקטעי פרוזה שהיא כתבה, שלימדו אותנו שהיא ניהלה דיאלוג עם המוות מגיל 15. הדברים שכתבה היו אובדניים לגמרי, חלקם ממש כללו תיאורים פלסטיים של ההתאבדות, והיה מצמרר לגלות שהיא כתבה בדיוק את מה שקרה שנה־שנתיים מאוחר יותר: הקפיצה ממגדל גבוה, הגוף המעוך. אבל היא לא הייתה בדיכאון ולא הייתה פסיכוטית. היא הייתה מוצלחת, היו לה הרבה חברים, היה לה חבר, ובכל זאת היה לה כנראה גם כאב גדול מאוד, שלא היינו מודעים לעוצמתו".
הסימנים החיצוניים שמתאר אסף היו מטעים: דורון הוציאה רישיון נהיגה, התאמנה לקראת השירות ביחידת הנשים בחיל האיסוף קרבי, אירגנה לעצמה חדר נאה בקיבוץ, ונראתה כמי שפניה לצמיחה ולהתחדשות, ולא לסוף מר.
ביום מותה, כמה שעות לפני שנטלה את חייה, שלחה דורון לאהוביה הודעה האומרת "אני אוהבת אותך". "זה התאים לדורון, לכן זה לא הדליק לי נורה אדומה", אומר אסף, "עד שאשתי קיבלה שיחה מחבר טוב שלה שסיפר שהיא שלחה לו הודעה שהחליטה לסיים את חייה ושהיא משאירה תרמיל וארבע מחברות על הגג בעזריאלי. התקשרנו מיד למשטרה ולמד"א, שכנראה ידעו כבר שהיא איננה ומרחו אותנו. רגע לפני שהחלטנו לנסוע לחפש אותה בעצמנו הגיע קצין העיר. כשראינו אותו הבנו מיד".
"נשאר רק הפחד"
במהלך השבעה גילו ההורים המיוסרים את הכתובת שנכתבה על הקיר בחדרה של דורון, "נשאר רק הפחד", וצללו למחברות שהשאירה אחריה. תחושות הפספוס וההחמצה שבאו לאחר מכן היו בלתי נמנעות. "רגשות העצב העמוק והגעגועים היו בהתחלה בלתי נסבלים, ועם הזמן מתחילים להתרגל אליהם", אומר אסף, "בשנה הראשונה זה תופס אותך בכל יום, כל היום; בשנה השנייה זה תופס אותך 'רק' כל יום, כבר לא כל היום. ואחר כך הקלישאה מתבררת כנכונה במידה מסוימת, והזמן אכן עושה את שלו. אבל תחושת ההחמצה חזקה כי אני בטוח שלו היא הייתה עוברת את התקופה הקשה, היא הייתה מתגברת והייתה יכולה לחיות חיים עשירים ומלאים. זה פספוס טרגי".
רעייתו המנוחה של אסף, דפני, התמודדה לדבריו עם רגשות אשם קשים. התמודדותה עם היגון הובילה אותה לפעילות אינטנסיבית בתחום מניעת ההתאבדויות. "לדפני היה דחף פנימי חזק מאוד לעשות הכל כדי שדורון תהיה הילדה האחרונה שהתאבדה", הוא מספר, "רשומות לזכותה כמה הצלות יפות של בני נוער וצעירים. היא גם הרצתה בצבא, בשירות בתי הסוהר, בתנועות נוער ובבתי ספר, והנגישה את הדיבור הלגיטימי על אובדנות ואת חשיבותם של שומרי סף למניעתה בצורה נוגעת ללב ומשכנעת".
דפני אסף חלתה בסרטן לפני כארבע שנים ונפטרה מהמחלה לפני כשנה וחצי. מאז מותה, אסף מניח פרחים על שני הקברים, הצמודים זה לזה, בכל יום שישי. "כשאני רואה את בנות הכיתה של דורון בהיריון, או חובקות ילדים קטנים, זה משמח אותי", הוא מעיד, "זו עדות לכך שהנה, החיים נמשכים, ויש פריחה ויש התחדשות. לפעמים דברים צפים ולא תמיד אני מבין את זה באותו רגע. אני מגיב בצורה מסוימת ואחר כך מבין שהתגובה שלי נולדה שם, באובדן של דורון. זו היכולת להכיל, להקשיב, לקבל חולשות, להזדהות, להיות אמפתי, שנובעת משם. ולפעמים, כשמתארים לי קשיים, בא לי לומר, 'תרגיעו, התמודדתי עם האסון הגדול ביותר, אין קשה מלאבד ילד, אז פרופורציות'. התאבדות של ילדה מראה לך כמה הכל שברירי וזמני, כמה החיים יכולים להשתנות ללא היכר בשנייה אחת; ומצד שני, היא מחזקת את האחיזה בחיים, במה שנשאר, במה שיש". *
500 מתאבדים בשנה
בכל שנה מתאבדים בישראל כ־500 בני אדם ויותר מ־6,000 מבצעים ניסיונות התאבדות המסתיימים בחדרי המיון.
במחקר שביצע פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים", נמצא כי 60 אחוז מהאוכלוסייה מכירים באופן אישי אדם שהתאבד. נתונים נוספים מראים כי לאחד מתוך חמישה בני נוער יש מחשבות אובדניות. כמאה צעירים בני פחות מ־24 מתאבדים בכל שנה בישראל.
מחקרים בעולם, וכן פיילוט שנערך בישראל, הראו כי פיתוח רצפים טיפוליים עבור בוגרים ובני נוער אובדניים במערכות החינוך, הרווחה והבריאות עשוי להפחית בעשרות אחוזים את מספר ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות.
אסטרטגיות שהוכחו בעולם כמונעות אובדנות כוללות מהלכים יזומים לאיתור בני נוער הנמצאים בסיכון אובדני, הכשרת שומרי סף, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, תקצוב למחקרים והקמת צוותי היגוי למניעת אובדנות ברשויות המקומיות. אסטרטגיות אלה, מסבירים אנשי עמותת "בשביל החיים", יכולות לסייע בהפחתת מספר המתאבדים בכ־20 אחוז לפחות, וכן לצמצם את מספר ניסיונות ההתאבדות בעשרות אחוזים.
לדברי ד"ר אבשלום אדרת, יו"ר העמותה, הוחלט בשנת 2014 בהובלת שרת הבריאות דאז, חברת הכנסת יעל גרמן, על תקצוב מדורג של תוכנית לאומית למניעת התאבדויות, שתגיע לאחר כחמש שנים לסכום של 27 מיליון שקלים. המטרה הייתה ליצור פריסה של התוכנית בכל הארץ ולתת מענה מיטבי למי שמצויים במצוקה אובדנית. בפועל, קוצץ התקציב מ־18 מיליון שקלים שהוקצו לשלב הראשון לעשרה מיליון - סכום שאינו מאפשר לטענתו יישום יעיל של התוכנית. "אנו קוראים כעת להקמת רשות לאומית למניעת אובדנות, מתוקצבת באופן ראוי ונכון, כדי לייצר תוכנית ארוכת טווח ורציפה לצמצום תופעת ההתאבדות ולהציע מענה יעיל וממוקד בנושא. חקיקה להקמת רשות כזאת תהיה הבסיס להצלת חייהם של מאות ישראלים בשנה", הוא אומר.