90 דקות של כדורגל

באחד הערבים השבוע יצא לי לראות משחק כדורגל. אוקיי לא מדויק, יצא לי להציץ ככה מהצד. חזרתי הביתה ובן הזוג ראה משחק במחשב. אני הכי לא מבינה בכדורגל, כלומר אני מבינה את הערך הספורטיבי כן? את ההתרגשות, הדרמה. גם את העניין החברתי, זה גם סיפור על אנשים בעיניי, על כוחו של היחיד, על ניסים ונפלאות. יש משחק, מובילים על הקבוצה שתיים אפס אבל הרוח לא נשברת, נלחמים, משווים, מעלים את הקבוצה ליגה. זה סיפור על ניצחון, על הפסד, על סיכוי. על קבוצה ועל יחד.

פעם אפילו הייתי באצטדיון המרקנה בריו, ברזיל. האצטדיון הכי גדול בעולם. והאמת, לא נפלתי. ניסיתי להשתלב, לעודד, אבל בסוף אני לא מצליחה להבין מה הולך ומה נסגר עם העבירות.

אני ממשיכה להציץ במשחק, שנראה לי ממש אגרסיבי, ואני נחשפת לביטוי: "לחנך את השופט", שבאמל"ק (=ארוך מדי לא קראתי), זה אומר שקבוצה אחת מתחילה ישר לשחק אגרסיבי ואז מגבירה. השופט רוצה בגדול שהמשחק יהיה ספורטיבי. בלי אלימות. אבל קבוצה מסוימת מחליטה "לחנך" אותו.

יש עבירות מסוימות שמקבלות כרטיס צהוב. יש עבירות שמקבלות כרטיס אדום ויש הרחקה מהמשחק.

מתחילים ישר באטרף. עוד כרטיס צהוב ועוד צהוב, בסוף השופט מבין שהוא לא יכול להוציא צהובים לכל השחקנים, כי לא יהיה משחק. אז הוא מתחיל להקל ולא מתייחס לכל דבר. ואז מי שמגיע לו אדום מקבל צהוב. אינפלציה של אלימות. השחקנים רואים שזה עובד, מגבירים לחץ. עוד אגרסיות. אי־אפשר לפסול את כל הקבוצה. השופט מחליט לוותר. קצת פה, קצת שם. מוריד רף ועוד רף. המשחק כבר נהיה אלים לגמרי. הקבוצה השיגה את שלה. לא ספורט ולא נעליים. תקיפה, איומים, בריונות.

אתם עוד איתי עם הכדרגל? אז עכשיו תראו שהכדורגל הוא בעצם הרחוב. עוד רף יורד ועוד רף, ודברים שפעם היו מזעזעים אותנו פשוט חולפים ליד האוזן. היועץ הפרלמנטרי של השר הטרי המואשם בשחיתות דוד ביטן איחל בטוויטר שהלוואי ויהיה בור במעוז אביב ושכל השמאלנים ייפלו בו, רק יומיים אחרי ששני צעירים מצאו את מותם בדרום תל־אביב במעלית מוצפת.

יועץ פלמנטרי של שר שבתכלס מאחל לחלק מאזרחי ישראל למות. ואנחנו חושבים לעצמנו, "נו, עוד איזו אמירה". בקושי כרטיס צהוב.

אני גוללת למטה בפיד. אין כבר מה להגיד, ואי־אפשר יותר להזדעזע (גם כמה אפשר להשתמש במילה זעזוע?!) גם הזעזועים הופכים לסתם גועל והגועל הופך לבחילה, והבחילה? טוב איתה כבר ממש למדנו לחיות. מה זו בחילה? זה כלום. יאללה־יאללה חפשי מי ינענע אותך. מזועזעת שכמוך. אפילו קשה לי לכתוב את זה בלי לחוש ציניות מעצמי. מה בעצם לא מזעזע?

החסינות? השקרים? כבר התרגלנו. כבר חונכנו היטב. חינכו לא רק את השופט.

קבוצה מחליטה לשחק אגרסיבי. לשחק אגרסיבי מאוד. ואנחנו במקום להשמיע קול של שפיות פשוט מקיאים מהפוסט ויוצאים כאילו כלום. קצת בולימיה אינטרנטית. קוראים הכל. מקיאים קצת וממשיכים. "מכילים".

היש מילה יותר דוחה? מכילים את האלימות, את איחולי המוות, את הקללות, את הטוקבקים, את השפה הרדודה. מקווים שזה פשוט ייעלם, ושנקום בוקר אחד ודי, זה כבר לא יהיה.

השופט בכוחותיו האחרונים שורק. מישהו מורחק. לפחות בספורט עוד יש חוקים. בא לי לאהוב כדורגל, כי לפחות שם אחרי 90 דקות זה גם נגמר.