שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אפי שריר
    24 שעות • 12.01.2020
    "אני לא יכולה להסכים עם כך שנמרוד מת, אז אני מעדיפה לא להסכים"
    יותר מ־13 שנים לקח לאיריס שגב לפתוח את המייל האחרון ששלח לה בנה נמרוד לפני שיצא למלחמת לבנון השנייה — מלחמה שממנה לא חזר. היא שלחה לו אז טקסט שכתבה, ואת תשובתו שבה הפציר בה לפרסם את שיריה, לא העזה לקרוא עד לאחרונה. עכשיו שגב מוציאה ספר שירה ראשון כמו שציווה לה בנה. בראיון לא מתנצל היא מדברת על ההבדלים בינה ובין בעלה בהתמודדות עם האובדן ועל המקום המיוחד שבו בחרה להשיק את הספר
    ליאור בן עמי | צילומים: אפי שריר

    אפשר לראות: איריס שגב היא אישה שבורחת מבשורה. הבשורה התדפקה על דלת ביתה בראש פינה לפני 13 שנים וחצי, במלחמת לבנון השנייה, כשהודיעו לה שבנה נמרוד, בן 28, נהרג בעייתא א־שעב יחד עם שאר צוות הטנק שנפגע ממטען צד ולאחר מכן מטיל נ"ט.

     

    כבר באותו ליל בשורה איום, כשהעלו אותה ואת בעלה חזי על מונית לרמת־גן, אל כלתם איריס, נסיעת ייסורים ארוכה, היא הכריחה את הנהג ההמום לעצור בדרך באיזו חנות נוחות בתחנת דלק, כדי שתוכל לקנות ממתקים לנכדים — ביצי קינדר, היא זוכרת בבירור ביצי קינדר — כאילו באה לביקור רגיל של סבתא ולא כי משהו נורא הרגע קרה.

     

    וביום הראשון של השבעה, כשחזי הביא לחדר תמונה של הבן שמת, היא הזדעזעה — עד היום זוכרת את התדהמה, כיצד הרגישה את הנוכחות של האין מתוך היש — ונתנה שם צרחה מול כולם, שיעוף מהר מהעיניים שלה. והוסיפה: א־נ־י מ־ת־כ־ו־ו־נ־ת ל־ז־ה, כשחזי מביט בה מופתע. אז לא ידעה להסביר בכל כך הרבה מילים כמו עכשיו למה עשתה את זה. ועד היום היא לא מסוגלת להביט בסרטונים שבהם מתועד בנה.

     

    ובמסע מאורגן של הורים שכולים לאיטליה, לפני פחות משנה, עמדה מול כולם באוטובוס שעשה דרכו מרומא לפירנצה, בתוך נוף מצויר בחום וירוק. וכשהיא עם גבה לדרך הקריאה שיר: "את האימהות, את החברות, את הנאמנות, את האמונה — איבדתי כשנהרגת במלחמה. לכן אני מסרבת להכיר במותך".

     

    מבקש להיות הראשון ששומע את שיריה של אשתו, כדי לא להיות מופתע. איריס וחזי שגב
    מבקש להיות הראשון ששומע את שיריה של אשתו, כדי לא להיות מופתע. איריס וחזי שגב

     

     

    וכיוון שהידיעה על מות בנה לא באמת־באמת התקבלה או חילחלה להכרה, אולי להסכמה, איריס כמעט לא בוכה. לא בוהה בתמונות של הבן. בטח לא מנציחה.

     

    כשאני שואל על כל זה, אומר לה: איריס, את בעצם כמו בספר ההוא, את קצת אישה שבורחת מבשורה, היא מסכימה. מסבירה שככה זה ובעצם אין הרבה ברירה. "כי אם אקבל את הבשורה, אבל אקבל אותה תרתי משמע, לא שיגידו לי אותה אלא שאטמיע אותה בתוכי, אז אני לא רוצה לחיות. אני לא יכולה לחיות במקום כזה של הסכמה שהבן שלי מת", היא אומרת, "אז אני מעדיפה לא להסכים. אני צוחקת על עצמי אבל מאמינה לכל מילה שאני אומרת. וכן, אני אישה בורחת מבשורה. בורחת כל עוד רוחי בי".

     

    המכתב שלא נפתח

     

    מזח העץ בנמל תל־אביב שטוף רוחות וגשמי צהריים פתאומיים. מעברו המוגן של חלון המשקיף למזח, ליד שולחן צדדי ב"קפה נמרוד" שבנמל, הראשון בסניפי הרשת המפורסמת הקרויה על שם בנה, יושבת איריס, 65, ומקריאה צוואה. זו תכתובת מייל קצרה ששלח לה נמרוד 11 ימים לפני שנקרא ללבנון בצו 8, אחרי שהעבירה אליו קטע טקסט שכתבה. תכף תספר איך נדרשה למבצע מתוכנן היטב, מבצע של תעצומות נפש, כדי לפתוח אותו מייל אחרי שנים שלא העזה, אבל עכשיו, בקול שקט ומוטעם, היא מקריאה את המסר מבנה: "פשוט תענוג לתאים האפורים. ממש יפה ואמיתי. נקודה. אין עלייך בכתיבה. נקודה. מתי את מוציאה ספר? סימן שאלה".

     

    ומול הצוואה הזו של נמרוד, היא מחזיקה בידה ספר, "פרי בטן" שמו (הוצאת טוטם, עורכת לילי פרי), שבימים אלה היא מוציאה. זה ספר שירה נוקב, מטלטל, לעיתים לא פשוט לקריאה. לאורך חייה היא כתבה למגירה, או להארד דיסק, עד ששוכנעה על ידי חברה להוציא ספר. "ועכשיו הספר הוא התחליף למגירה", היא מסבירה. "מהרגע שהספר קרם עור וגידים היה לי ברור שהכל חייב לצאת. אז חוץ מזה יש עוד ספר שכמעט מוכן, וקובץ שירים נוסף בדרך".

     

    מתרגשת?

     

    "מאז שנמרוד נהרג לא חשבתי שאני יכולה להתרגש כמו שעכשיו אני מתרגשת מהוצאת הספר. זה כל כך לא מובן שאאפשר לעצמי התרגשות כזו, כי להתרגש זה גם לשמוח, ואני לא יכולה לשמוח כשהבן שלי מת. בעשר השנים הראשונות אחרי שנמרוד נהרג לא הרשיתי לעצמי לכתוב בכלל".

     

    הספר, המאגד 67 שירים, מחולק לחמישה שערים. נדמה כי האחרון, העוסק בבנה נמרוד, הוא הנוגע, בטח הנוקב מכולם. "אני כותבת על המון תחומים", איריס מסבירה, "על דברים שקורים, דברים שאני מפנטזת, שאני חולמת בלילה. בשיר אני יכולה לתמצת במעט מילים את מה שעובר לי בראש. בשבילי סיפרתי את מה שרציתי. ואם מישהו לא מבין, זה לא אכפת לי".

     

    מהסיבה הזאת, כשאני מקריא מהשירים שכתבה ומבקש הסבר, איריס עוצרת כדי להבהיר שהיא חשה לא בנוח. אלא שבין בתי השירים יש מילים שמבעבעות, והכנות בהן טורדת מנוחה. ועל אלה אי אפשר שלא להתעכב.

     

    נגיד השיר "יום הולדת ראשון בלעדיו". את מתארת כיצד את מחכה לשיחה מבנך המת, ובמקום זה מתבשרת שאבא שלך הובהל למיון.

     

    "כתבתי את השיר הזה ביום ההולדת שלי, כמעט שנה אחרי שנמרוד מת. אני מקבלת שיחה מאמא: אבא בבית חולים, אירוע מוחי קל. וזה משהו שממקד אותי, שעושה לי כל כך טוב: אבא בבית חולים, איזה כיף", היא צוחקת, "כי אני לא צריכה להתעסק ביום ההולדת שלי בלי נמרוד".

     

    בשיר "סנדוויץ'" את כותבת על הקנאה באביך ובבנך המתים.

     

    "יש שניות, אני לא יכולה להגיד דקות, של כאב ההבנה על מה שקרה, ובפרק הזמן הזה אני לא רוצה לחיות. אני לא רוצה להיות פה. ואז אני מקנאה במתים. בזה שלמעלה, הדור מעליי, אבא שלי, ובזה שלמטה, הדור מתחתיי, נמרוד. ואני באמצע, סנדוויץ'. להגיד סנדוויץ' על דבר כזה גאוני בעיניי. אני שונאת לא להיות צנועה".

     

    יש שירים שלא הכנסת לספר כי הם חזקים מדי?

     

    "אין לי שירים שבעיניי 'חזקים מדי', כי לאבד ילד זה חזק מדי. היו שירים שהעורכת חשבה להוציא, אבל התעקשתי שיישארו. אני לא מרגישה צורך להתחשב באחרים. זה בטח קצת אגואיסטי, אבל יש אגואיזם באובדן, לשים את עצמי במרכז עם הכאב והאובדן שלי בלי להתחשב בסביבה, כשהסביבה לא תמיד יודעת איך להגיב".

     

    היה אחד שבכל זאת התלבטה אם להכניס לספר, היחיד שהתלבטה לגביו. "אין לי" שמו, ואיריס כותבת בו את השורה המצמררת הבאה: "אֵיזוֹ זְכוּת לִי לוֹמַר: לוּ יָדַעְתִּי — כִּי אָז לאֹ הֵבֵאתִי אוֹתְךָ לָעוֹלָם".

     

    זה מה שחשבת?

     

    "אני באמת חושבת שאין לי זכות", היא משיבה. "אין לי זכות, גם אין לי יכולת, לבדוק עם נמרוד אם הוא היה רוצה להיוולד בכלל, אם הוא היה יודע שזה לזמן קצוב. שזה מתקשר לשאלה שלי האם אני הייתי רוצה ללדת אותו אם הייתי יודעת שזה לזמן קצוב. ואין לזה תשובות. יש כאלה שהיו אומרים שבטוח לא היו רוצים לוותר על ההכרות עם הבן אדם המדהים הזה. זה מסוג השאלות שצצות בלי בחירה. פתאום עולה. אפשר לנסות לברוח מהן, אני מעדיפה לכתוב עליהן שיר".

     

    רק לא להנציח

     

    בשיר "שפה פשוטה" כותבת איריס: "פַּעַם הֵבַנְתִּי מִלִּים. חַי וּמֵת הָיוּ בְּרוּרוֹת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ וְחֹשֶׁךְ". אבל מבחינתה, החי והמת לא מתערבבים. "ההתייחסות המשותפת אליהם היא שהפירוש של המילים אבד במרוצת השנים האלה", היא מסבירה, "וזה מחזיר לשאלה מה זה מת? האם נמרוד חי בגלל שהוא מלווה אותי כל הזמן? חי בתוכי? חי לצידי? מה זה חי ומה זה מת בעצם. פעם לא היו את השאלות האלה. היה ברור: מי שחי חי, ומי שמת מת".

     

    בשיר "לאן נסעת" את כותבת: "נִמְרוֹד, לְאָן נָסַעְתָּ/ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ תְּסַפֵּר אֶת מַסְלוּלְךָ/ אֵי עָבַרְתָּ, מָה רָאִיתָ/ מַה לָּקַח אוֹתְךָ אֵלָיו". זו שאלה שמעסיקה אותך?

     

    "אני נמנעת מלעסוק בשאלה הזאת. בעבר, כשהיו טיסות מראש פינה לתל־אביב, הייתי טסה, זה היה נוח לנו כתושבי הגליל. ואיכשהו להיות בשמיים, בעננים, תמיד הביא אותי לנמרוד. אני זוכרת שאת השיר הזה כתבתי כשאני בתוך העננים, ויכולה לדמיין את נמרוד כאילו הוא רץ בדרך מאובקת בתוך העננים. הלובן של העננים לא העלים את האובך שהיה לי בתחושה של נמרוד".

     

    חלק מהדברים שנאמרים קשים לחזי, בעלה. הוא קם מהשולחן ויוצא אל המזח. הכאב ממהר אחריו. מבעד לזגוגית אפשר לראות אותו מביט אל מי הנמל הסוערים. דומם עם גורלו. הכאב משקיף לים לצידו.

     

    יש בחזי רגישות מיוחדת, כובשת לב. בתחילת הפגישה סיפר איך הוא מבקש מאיריס להיות הראשון ששומע את שיריה, כדי לא להיות מופתע, ואיך לא פעם זה גורם לו להתפרק. "הבכי הרבה פעמים בא במקומות שאתה לא מצפה", איריס מסבירה. "בגלל שזה בא בהפתעה מוחלטת ולא היית מוכן, אתה סוג של מתפרק".

     

    היא נותנת דוגמא מטלטלת, בית אחרון משיר, שלא נמצא בספר: "לַעֲטֹף אוֹתְךָ/ חִבּוּק הֲכִי מַרְגִּיעַ/ חִבּוּק הֲכִי שֶׁל אִמָּא/ וְלֹא לָתֵת לְךָ לְהִתְפּוֹצֵץ לְבַד".

     

    בעל ואישה, חולקים בית וגורל, וכל אחד מתמודד בדרכו: חזי שקוע בכל ליבו בהנצחה. מלווה קבוצות מבקרים ב"מצפה נמרוד" שהקים לזכר בנו בראש פינה. איריס, כאמור, בשום אופן לא מנציחה. מקסימום — שם בנה כתוב בפתח הספר — מקדישה. "איכשהו המילה 'מוות' יותר קלה מ'הנצחה'", היא מנתחת. "הנצחה זה נצח, ומוות יותר קל מנצח. נמרוד נהרג, אבל הוא מלווה אותי כל הזמן ואני אותו".

     

    היא ילידת ראש פינה, דור שני במושבה. חזי, בן 67, מרמת־השרון, נדד צפונה בעקבותיה. "כשהוא בא לבקר אותי בראש פינה", היא נזכרת, "הוא אמר: פה אני רוצה לחיות. וזה עוד לפני שידע שהוא רוצה להתחתן איתי". אחר כך נולדו להם נמרוד ואהוד, בן 40, ואז באו גם הנכדים. ובין לבין קרה מה שקרה.

     

    בעבר חזי סיפר שנמרוד גויס בצו 8 ליחידה שלא היה שייך אליה. "מישהו לא העביר אותו במחשב מיחידה ליחידה", תיאר בפניי. "כשפרצה המלחמה המג"ד של נמרוד אמר לו: 'אתה לא שייך אלינו, אתה יכול להסתובב הביתה', ונמרוד אמר: 'כל החברים שלי פה. אם אני לא שייך, אני מתנדב למלחמה'".

     

    "נמרוד אמר: 'כל החברים שלי פה, אני מתנדב'". נמרוד ז"ל בשירות המילואים
    "נמרוד אמר: 'כל החברים שלי פה, אני מתנדב'". נמרוד ז"ל בשירות המילואים

     

     

     

    ממש לפני שיצא למלחמה כתב לרעייתו, איריס ("איריס הקטנה", כך היא מכונה במשפחה) שיר שנפתח בשורות הבאות: "הוקפצתי בערך בשלוש/ היה זה צלצול הטלפון/ אמרה לי 'חייל – שטחי כינוס'/ צעקת לי שאת לא מוכנה/ למרות שהיית מתוך שינה/ לשלם את המחיר". השיר הזה, שתמונת נמרוד המחייך לצידו, מעטרים את הקיר מימין לשולחן ב"קפה נמרוד" בו יושבת עכשיו איריס (הגדולה) עם הספר שכתבה.

     

    רשת קפה נמרוד, שהוקמה בפברואר 2007, כוללת תשעה סניפים ברחבי הארץ, בהם סניף שנפתח לאחרונה בבאר־שבע, וסניף שייפתח בקרוב באופקים. בתפריט אפשר למצוא מנות שהן תחנות בחייו של נמרוד. למשל "השניצל של גן רבקה", המבוסס על זה שאכל בילדותו בגן; או "הפרגית של זרחיה", בנוסח המכולת בראש פינה שבה המשפחה נהגה לקנות. "יום אחד", נזכר חזי, "רבקה הגננת הגיעה לסניף בתל־אביב וראתה שיש מנה שקרויה על שמה. אחרי שטעמה היא אמרה: 'אני לא זוכרת שהשניצלים שלי היו כל כך טעימים'".

     

    "אני כועסת על ההמנון"

    בשנים האחרונות, לצד כתיבת שירים ועריכת ספרים, היא מתנדבת בפורום המשפחות הישראלי־פלסטיני למען שלום, פיוס וסובלנות. היא הצטרפה לפורום אחרי שראתה את הסרט "לב מג'נין", שבמרכזו איסמעיל ח'טיב, שבנו אחמד בן ה־13 נורה על ידי צה"ל ובכל זאת מחליט באצילות לתרום את איבריו לילדים ישראלים. "בעקבות הסרט כתבתי לאבא, רציתי להודות לו", איריס משחזרת, "וכשניסיתי להעביר לו את המכתב הגעתי לאחד ממקימי הפורום. עד אז לא הכרתי אותו, אבל מרגע ששמעתי על הפורום ידעתי שאני רוצה לקחת בו חלק. כולנו למען השלום והפסקת המוות של הילדים שלנו".

     

    איך אנשים מגיבים?

     

    "יש שמתפעלים ויש שמתפלאים. המתפעלים יותר מובנים לי ויותר משמחים אותי. המתפלאים הם אנשים שפוחדים, לא מבינים איך אני לא חוששת לנסוע לשכם או לחברון ולהיות בקשר עם פלסטינים. אלה שלא מאמינים בדרך מתייחסים אליי בזלזול, אם לא ברחמנות, ויש כאלה שמאוד מעריכים".

     

    בשיר "המנון יום הזיכרון" את כותבת: "גַם הַיּוֹם אַשְׁפִּיל מַבָּט/ לְבַל יִרְאוּ שֶׁלּאֹ אוֹצִיא הַשִּׁיר מִפִּי/ כִּי כֵּן אָבְדָה לִי תִּקְוָתִי".

     

    היא שותקת לרגע. "אני לא יכולה להיות פוליטיקלי־קורקט", אומרת לבסוף, "אני כועסת על המדינה. על זה שהבן שלי נהרג. אני כועסת על ההמנון שאומר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. כן איבדתי את התקווה. אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו עם המוות של נמרוד ואני לא רואה מקום לתקווה. לכן התקווה לא מדברת אליי.

     

    "אומרים ששילמנו את המחיר היקר ביותר, אבל אני לא מרגישה ששילמתי — כי לשלם זה בהתנדבות. פה אני מרגישה שנגזלתי. אותו מחבל של חיזבאללה שפגע בטנק של נמרוד עשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר. ומי שהיה צריך לשמור על נמרוד זו המדינה שלי, והיא ממש לא עשתה את זה על הצד הטוב ביותר".

     

    בשיר "עפעפיים רכים" את כותבת: "עֵינַי הִתְרַגְּלוּ לֶאֱחֹז בַּדְּמָעוֹת... אַךְ רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה שֶׁפִּלַּח אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֵין דִּמְעָה בְּעֵינוֹ הַקֵּהָה — מְנַתֵּחַ עַפְעַף שֶׁצָּנַח".

     

    "אהוד אולמרט היה ראש הממשלה במלחמה, והיה נאום אחד שהוא אמר שהוא לוקח אחריות על מה שקרה בה. במידה רבה ראיתי אותו אחראי למלחמה הזאת. לא יכולתי שלא להשוות: איך בעוד אני מנסה לחיות עם הפגם המזעזע של איבוד הילד שלי הוא עושה ניתוח להרמת עפעפיים. זה המקום האגוצנטרי של השכול שלי, שאני לא רוצה שהחיים ימשיכו כרגיל בשביל אחרים כמו שהם לא ממשיכים כרגיל בשבילי. על אחת כמה וכמה בשביל מי שאחראי".

     

    בימים אלו, כאמור, היא טרודה בהכנות סביב הוצאת ספר השירה. מתלהבת מאיור האישה הדומעת שעל הכריכה ("אחת ההברקות"), לא מרחיבה יותר מדי לגבי השם שבחרה לו. "אין הסבר לשם", היא מציינת, "הפירוש המילוני של המושג הוא 'צאצא'. את הפירוש השירי, או המטאפורי, כל אחד יעשה לעצמו. כל אחד יכול להבין מהשם מה שהוא מבין".

     

    ביום רביעי הקרוב מתוכנן אירוע ההשקה. "אני זוכרת שישבתי עם המוציאה לאור בתחילת הדרך ואמרתי לה שוודאי לא ארצה השקה לספר, כי מה לי ולזה", היא מגלה, "אבל משנולד 'פרי בטן', נולדה התרגשות שסחפה איתה רצונות שלא צפיתי. חיפשתי באינטרנט המלצות למקומות שכדאי לעשות בהם את האירוע. מצאתי שמישהו כתב: 'לכל ספר יש את המקום שמתאים לו לערוך בו את ההשקה'. ואז הבזיקה בי התשובה. אחרי שנמרוד נהרג קראו במיקרוסופט, המקום שבו עבד, את אולם הכנסים על שמו. התקשרתי אליהם, והם נענו לבקשתי באותה התרגשות שבה ביקשתי. נמצא המקום המתאים להשקה של הספר".

     

    אני שואל אותה למה היא מצפה מהספר, ואם תתאכזב אם לא יקראו אותו רבים. "לא אתאכזב", איריס משיבה, "אני לא כותבת בשביל רבים, אבל כן אשמח אם יקראו אותו רבים. אין לי ציפיות מהספר, רק מעצמי, שאמשיך לכתוב את שיריי". •

     


    פרסום ראשון: 12.01.20 , 19:24