שדרות | שמעון אדף
לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב
אֶת הַחוֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.
פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה
וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,
עַד שֶׁרָאִיתִי לרִאשׁוֹנָה,
בְּעַיִן נְכוֹנָה,
אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַתְ גַּג הָעֲנָניִם,
עַד שֶׁשָּׁמַעְתִי
אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הַרְחוֹב.
לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵי הָאַסְפַלְט
הִתְעָרֵב
בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,
כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגָד בָּהּ
וְסִפֵּר אֶת הָאֶמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה
לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.
עַשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה
לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵף אֶת הַמַּיִם בְּאֶבֶן,
לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיוּת סִירוּת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.
עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית
כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.
רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהָבָה מֻחְלֶטֶת.
מתוך: המונולוג של איקרוס / הוצאת כנרת זמורה ביתן

