"תלו אותי בכיכר העיר, הרסו את מפעל חיי. הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי בסכין גדולה"

שאול גנון הוא אדם שבור. נפשו מרוסקת. יושרו וכבודו העצמי, כך הוא מרגיש, נשדדו ממנו על ידי המדינה באמצעים פסולים. והכל בשל הלהיטות של המשטרה והפרקליטות לסגור את אחד מתיקי הרצח הנפיצים בתולדות מדינת ישראל. גנון, ששימש כמנהל הברנוער בזמן הרצח המחריד שאירע במועדון, זכה עכשיו בפיצוי של 200 אלף שקל מהמדינה. בכתב התביעה שהגיש טען כי באמצעות איומים, שקרים וחקירה מניפולטיבית קישרה אותו המשטרה לפרשה הקשה. "תפרה לו תיק", אם רוצים להשתמש בשפה עממית ובוטה יותר.

לפני שבועיים, מיד לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב לסגור את התיק הפתוח נגדו על אינוס קטין מחוסר אשמה ולמחוק את הרישום הפלילי נגדו — גנון נסע לנוח באילת. חס וחלילה לא בטיסה יקרה או לבית מלון מפנק, אלא סתם באוטובוס, לחבר שהציע לו את ביתו. בכל זאת, כבר כמעט עשור שהוא אינו עובד, מתפרנס מהבטחת הכנסה, אוסף בקבוקים, כמו הומלס, גר אצל אמו האלמנה, אחרי שאביו נפטר במהלך הפרשה. לצורך הראיון שכל כך חשוב לו הגיע למרכז הארץ למשך יום אחד.

"אני מנסה לחזור לחיים", הוא אומר בראיון גדול ראשון. "שום כסף בעולם לא יכול להחזיר לי את מה שלקחו ממני. גם אחרי הזיכוי אני עדיין בתחושות קשות. כל פעם שמישהו מתקשר אליי עם ברכות ואיחולים נשאלת השאלה איפה היית קודם. בחרתי לנסוע רחוק ועד אתמול זה עבד בסדר. אתמול נכנסתי לקנות שתייה באחת החנויות באילת, והמוכר אומר לי בצעקות: 'שלום, מה שלומך? מה, אתם לא יודעים מי זה, זה ההוא מהברנוער, זה עם הרצח'. זה החזיר לי בבת־אחת את כל המועקות. אני כבר שש שנים ככה. מתמודד עם נהג אוטובוס שאומר 'אני לא מעלה אותך לאוטובוס', או מישהי במונית שמסתכלת ויש לה את המבט של 'זה ההוא', ותופסת את הבת שלה ומרחיקה אותה, כאילו אני סוטה מין מסוכן. לכן נסעתי לאילת כדי לברוח, ומתברר שגם שם זה תופס אותך".

גנון יורה את המילים ברצף. הוא רהוט, אינטליגנטי. גם כשהוא כועס, הוא אינו מרים את הקול. בחקירת המשטרה נאלץ גנון להודות תחת הלחץ הכבד שהפעילו עליו החוקרים כי קיים יחסי מין עם בני פליסיאן, שהיה קטין באותו זמן. וזאת למרות שגנון כלל לא זיהה את תמונתו של פליסיאן ואף טען בעקביות כי מעולם לא פגש בו. בסופו של דבר נשבר גנון והודה "כי הוא אינו מוציא מכלל אפשרות שקיים יחסי מין עם פליסיאן", וכי ייתכן שהוא לא מקשר בין התמונות של פליסיאן שהראו לו החוקרים לבין הצעיר שעימו היה לו קשר מיני חד־פעמי. ההודאה הזו הייתה קריטית למשטרה, שכן היא חיזקה את הקו המרכזי שעמד בבסיס התיק, לפיה חגי פליסיאן, אחיו של בני, הגיע לברנוער כדי לנקום בגנון על כך שקיים יחסי מין עם אחיו הקטין. משגילה פליסיאן שגנון לא נמצא במועדון, ירה בכעס לכל הכיוונים וגרם למותם של ניר כץ וליז טרובישי.

זירת הפיגוע בבר נוער בתל־אביב | צילום: עמית מגל

"בראש של כל האנשים אני עדיין אשם. חלק חושבים שאני בכלל הרוצח", אומר גנון בכאב. "במציאות הישראלית אם אתה נאשם בדבר אחד, מי יודע מה עשית עוד הרבה פעמים רק לא תפסו אותך. חושבים, בטח מיליוני אנשים שהטרדת אותם מינית מסתובבים בישראל. ואני חי עם זה שש שנים, עם האמירות וההודעות ברשתות החברתיות: 'יא אנס, תתרחק ממני', או: 'עוד פעם תפנה אליי אני אדווח עליך למשטרה איך נותנים לך להיות חופשי'".

בעקבות הפרשה פוטר גנון מעבודתו כמדריך נוער בסיכון ומאז נותר מחוסר עבודה. "אני חי על הבטחת הכנסה, אוסף פחיות, גר אצל אמא שלי, שרפתי את כל החסכונות. אבי נפטר, הוא היה חולה מאוד, והפרשה בטח לא הוסיפה לבריאות שלו. משפחתי מקסימה, תמכה בי. האחיינית הלכה לבית הספר והיו צועקים לה קריאות גנאי. הייתי מנוע עד עכשיו מלעסוק בכל דבר שקשור בחסרי ישע — מפגרים, מוגבלים, בני נוער, זקנים. הפכתי לאדם חולה עם בעיות בריאות כמו שני ניתוחים בברכיים שעליי לעבור, סוכרת קשה, לחץ דם גבוה ומצב נפשי לא קל. ניסיתי פעמיים להתאבד. לקחו לי את האקדח שבניתי עליו, אז ניסיתי להתאבד בתלייה, אבל פעמיים נשבר הענף. אבא שלי מת ממחלת ריאות קשה, גם אני מתתי. חלק גדול ממני מת. עד היום. מאז הרצח ועד היום לא ישנתי יותר משלוש שעות. כל יום אני צריך למצוא סיבה למה לקום בבוקר".

"יש הרבה דם"

יש כמה סיבות שבגללן הוא מתראיין. הראשונה, כי חשוב לו שידעו את האמת שלו. לא זו שהודלפה על ידי המשטרה לפיה הוא אנס את אחד האחים לבית פליסיאן. ולא זו שבגללה בעצם חתם על הסכם עד התביעה. זה מפריע לו כשהוא מגיע לראיונות עבודה. לאחר ההתלהבות הראשונית והדיבורים על עודף כישורים מתחילים הטלפונים המהוססים של "בעצם אנחנו לא מחפשים כרגע עובדים". והוא יודע: שוב דיברו עם ד"ר גוגל. סיבה שנייה, כדי להחזיר לעצמו את שמו הטוב, ולספר את הגרסה האמיתית שלו לאירועים.

ניר כץ ז"ל

"כשמדברים על איבוד שם טוב, אני בא עם מטען גדול יותר מחגי פליסיאן, שהואשם ברצח וזוכה", אומר גנון. "אף פעם לא הייתי בחקירה לפני זה, לא היה לי עבר פלילי, 25 שנה בהתנדבות, זכייה בפרסים ובמועמדויות. בכל הפרשה הזו הפשיטו אותי ממפעל חיי. אני מלח הארץ. שירתתי בצבא, שלוש וחצי שנים, שנה וחצי בלבנון, נפצעתי פעמיים, הייתי מעורב באירועים עם מטעני צד. אני המום מזה שכל החקירה הכושלת הזו, כל הכשלים, ואף אחד במשטרה לא הפיק שום מסקנות. אף אחד לא אמר: בחקירה הבאה ננהג אחרת, נבדוק את המקורות שלנו שלוש פעמים. הייתי רוצה שזה לא יקרה שוב למישהו אחר. אני לא בקטע של נקמות, אבל הייתי רוצה שזה לא יקרה יותר לאדם אחר".

"ערב המקרה", הוא מתאר, "תפסו אותי כאדם נורמטיבי שומר חוק. הייתי אז בן 45, היו לי כמה פרויקטים: אחד מהם הברנוער, אחר סיוע לגייז פלסטינים, ועוד שלל פעילויות למען הקהילה. הייתי במצב טוב. הייתי שאול 'האיש והאגדה'. גם בחו"ל. עשו עליי 187 כתבות לפני המקרה. הייתי רווק מאושר שמעולם לא היה חסר לו סקס".

הברנוער אותו יייסד ברחוב נחמני במרכז תל־אביב היה פרויקט חייו. "מדי שבת נמצאתי שם, ומדי כמה חודשים הייתי לוקח לעצמי שבת אוף. באותה שבת, 1 באוגוסט 2009, לא כל כך רציתי לקחת חופש, אבל ידיד אמר 'אני רוצה ללכת לסרט, תיקח'. בסוף היה לו דייט ולא הלכנו. גם שני המדריכים שלי, ניר כץ וחן לנגר, אמרו לי 'תישאר בבית', והוסיפו: 'אם אתה לא נשאר בבית, זה כאילו אתה לא סומך עלינו'". גנון לעולם לא ישכח את הטלפון שקיבל. השעה 22:16 צרובה היטב במוחו לכל חייו. "קיבלתי טלפון מחן, שמעתי הרבה רעש, 'שאול, תבוא מהר, יורים פה, יש הרבה דם'. התגובה הראשונית שלי הייתה 'יה, רייט'. כאילו מה, אתה צוחק עליי? זה מרכז תל־אביב. מי יודע על המקום הזה בכלל? אבל זה היכה בי כשהוא ניתק. אחר כך הבנתי שהוא דיבר בזמן שהרוצח היה שם".

גנון הגיע למקום תוך דקות ספורות. "הכל היה חסום. רצתי, ירדתי למטה, באתי מהכניסה האחורית כי כל המקום היה מוקף שוטרים. אפילו עזרתי לפנות את הפצוע האחרון. היו המון חפצים על הרצפה, נעליים, משקפיים, סלולרי שכל הזמן זימזם, והיה כתוב בו 'אמא'. אמא. אמא. טביעות רגליים בתוך שלוליות דם, ריח של אבק שריפה שהחזיר אותי ללבנון. ושקט. השקט היה נוראי, והיו שתי גופות על הרצפה, מכוסות בחלקן, לא ידעתי מי הם. ואז בא השוטר ושאל 'מי אתה?'. עניתי 'אני המנהל', ואז הוא משך את הסדינים. זיהיתי את ניר, ששכב עם עיניים פקוחות, העיניים הכי כחולות שראיתי בחיים, ואני מזהה במבט שלו איך הוא מסתכל על הרוצח ואומר, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה? גם את ליז זיהיתי מיד. זו הייתה אחת הילדות שבאו, אבל היא לא הייתה קשורה לקהילה. היא רק ליוותה מישהו. היא הייתה רצה ומחבקת כל אחד חדש. אני ראיתי בעיני רוחי שהיא בטח רצה אל הרוצח, לחבק אותו, והוא ירה בה. אני חולם בלילה שהרוצח יורה בי במקום בניר, שליז צועקת לי שאציל אותה".

גנון מובל להארכת מעצר בבית המשפט | צילום: יריב כץ

בתחילת החקירה נעזרו החוקרים רבות בגנון. "הייתי מגיע לתחנה שלוש פעמים בשבוע, ידעתי פרטים מוכמנים, הייתי בצד של הטובים". ואז צץ עד המדינה זוהר חנקישייב, עבריין מורשע, הומו שפקד בקביעות את הברנוער והכיר היטב את גנון. ביוני 2013, כמעט ארבע שנים אחרי הרצח, המשטרה משנה כיוון בחדות. "מתקשר אליי אחד החוקרים ואומר בטון מצווה, כזה שלא הכרתי עד אז, 'אני צריך שתגיע עכשיו'. אף פעם לא דיברו איתי ככה. כשהגעתי נתנו לי קפה, שמו אותי בחדר ואמרו לי שעכשיו אני במעמד אחר: 'אתה נחקר תחת אזהרה', ואין לי מושג מה זה אומר. אמרתי לעצמי: אני נורמטיבי, אין לי מה לפחד. אמרו לי שאני נחקר בחשד למעשה אינוס בחומרה בקטין. התגובה שלי הייתה צחוק. אמרתי, זה מגוחך. זה לא חסר לי, זה קטין. מראים לי את התמונות של אח של חגי פליסיאן ושואלים אם אני מכיר אותו, ואני עונה שלא. ושוב צחקתי. כששאלו למה אני צוחק, עניתי שבחיים לא ראיתי אותו, והוא גם לא הטיפוס שלי. היו שלושה מקרים ששכבתי עם אנשים שחשבתי שהם יותר גדולים, והתברר שהם היו בני פחות מ־18, פליסיאן לא היה אחד מהם".

כמה חודשים אחר כך אתה חותם על הסכם עד תביעה. אז גם מתפרסמים תמלילי חקירה מאוד מפורטים על יחסים ביניכם, כולל ההכרות באתר אטרף. תסביר.

"בעקבות עדות השקר של עד המדינה חנקישייב הסתדר למשטרה שחגי פליסיאן הוא הרוצח, ומה שחסר זה המניע. והמניע שלו חייב להיות מקושר לאחיו הקטן. איך נעשה את זה? ניקח את שאול, אדם נורמטיבי אבל קצת חולה סוכרת ולחץ דם, לא ניתן לו תרופות ונלחץ עליו. כל ה'וידוי' לגבי המקרה עם האח הקטן של פליסיאן בכלל לא קרה איתו. ב־2011, בכלל שנתיים אחרי הרצח, מגיע אליי בחור גבוה כזה, 1.95 מטר, שמציג את עצמו כבן 26 וכקצין בחיל האוויר, אבל מתברר שהוא בן 18. הוא בא אליי, ואחר כך נעלב ממני וזרק לי קללות באינטרנט. כשהתחילו לחקור אותי שאלו אם היה לי סיפור שנגמר לא טוב, אז עניתי שכן, עם הבחור הזה שאמר שהוא בן 26. ואז אמרו לי: 'לא, אנחנו צריכים משהו עם פליסיאן הצעיר'. אמרתי להם: 'מעולם לא נפגשתי איתו. אין אינטראקציה ביני לבינו. עד היום, אגב, מעולם לא נפגשנו. לא איתו ולא עם אחיו ולא עם אף אחד ממשפחתו'. אבל הם לא ויתרו. טענו שפליסיאן אומר שאנסתי אותו, שיש להם עדות שלו. החוקרים איימו עליי שאם לא אעזור להם הרוצחים של הברנוער ישתחררו. זה היה תרגיל חקירה, אחד מהרבה תרגילים שעשו לי".

איזה עוד תרגילים?

עורכי הדין אורון שוורץ (מימין) ויוגב נרקיס | צילום: עדי כהן צדק

"העבירו אותי במסדרון, וחוקרים עוברים מול שוטרים אחרים, ואני קורא תנועות שפתיים, ושואלים בלי קול: 'נו, שברתם אותו? הוא הודה?', והחוקרים עושים תנועה קלה עם הראש 'עוד לא'. אני מבקש ללכת לשירותים, והם נותנים לי שירותים פתוחים, לשם ההשפלה. מדובבים בלי סוף. אדם בצינוק לידי, שניסה לדבר איתי, נערון בזינזנה שלרגע לא האמנתי שהוא נמצא שם כחשוד".

אז איך הגעת למצב שאתה חותם על הסכם עד תביעה איתם, שבעצם ביסס את האישום נגד חגי פליסיאן?

"אמרו לי שהפליסיאנים משויכים למשפחת פשע. נבהלתי. פחדתי לגמור בתוך ארון. החוקר אמר לי 'אם אתה לא עוזר לנו, אני אביא לתחנה את אמא של ניר', שהיא אחת הנשים שאני הכי מעריץ בעולם. בהתחשב במצב הנפשי שלי — הייתי עצור 10 ימים בצינוק ואחרי זה עוד 15 יום במעצר בית — כל הזמן חשבתי שאני הייתי צריך להיות שם במקום ניר. למה הסכמתי? ניר וליז ישבו לי על המצפון. זה שרף לי פיוז. פחדתי שאני אהיה זה שבגללו הרוצחים ישתחררו. דמם של הקורבנות צועק אליך מהאדמה, ככה אמרו לי".

אבל הודית במשהו שלדבריך הוא שקר מוחלט.

"אמרתי לעצמי 'אני קצת אעוות את הדברים'. כי רק לעמוד מול אמא של ניר היה הורג אותי. אמרתי בליבי 'לא נורא, נשקר קצת, נעשה המרה'. מה שהיה לי עם הבחור החייל אני אספר כאילו זה היה עם האח של פליסיאן. ואז אני אומר לחוקרים 'כן, יכול להיות, יכול להיות, ואולי זה היה ב־2009. אני קורא להסכם הזה 'הסכם האולי'".

והיום, כשאתה חושב על כך ממרחק הזמן?

"אחד הדברים שאני אוכל את עצמי הוא על איך שברו אותי ככה, איך גרמו לי לסטות מהאמת. אולי אם הייתי חזק התיק לא היה מגיע למקום הזה. אני אומר, איך הובילו אותך לפינות? והתשובה היא שבשנייה שכף רגלך דרכה בתחנת המשטרה הסיפור סגור, גורלך נחרץ. כשהמשטרה רוצה להפיל מישהו, היא תפיל. אפילו עורכי דין שיודעים את כל הטריקים. זה לכבות מזגנים בקיץ, לא לתת לך ללכת לשירותים או לשתות מים, לא אומרים לך 'לא', אלא 'עוד מעט' על כל דבר. לא אומרים לך שאתה עצור, שלא תיבהל, אלא מעוכב. ואז הם מתחילים עם 'אתה לטובתנו, עזרת לנו, אנחנו אוהבים אותך'. והתשובה היא: גם אם אתה עבריין עם המון ניסיון או עורך דין פלילי מנוסה, כשאתה נכנס לתחנת משטרה סיכוי אדיר שתגיע לפינות ויגרמו לך להודות בכל. לא שאול גנון, כל אזרח".

"יש עליי אות קין גדול"

ב־2014 הודה חנקישייב ששיקר ובדה את סיפור הרצח, אבל עבור גנון הסיפור לא נגמר. להפך. התסכול, הכאב והכעס על המדינה רק גדלו. "חגי פליסיאן יצא לחופשי, תבע את המדינה וזכה במיליונים, ואני נשארתי עם האישום. הרגשתי כמו איוב או דרייפוס. אני בכלל לא רציתי לתבוע, רציתי להיות אסקימוסי, לצאת לשלג ולמות, אבל דיברתי עם עורכי הדין יוגב נרקיס ואורון שוורץ, והם הסבירו לי כמה זה חשוב לנקות את השם שלי. מעולם לא האמנתי בכלל שזה אפשרי. פתאום מצאתי מטרה לחיים. התביעה לא הייתה אף פעם בשביל הכסף. זה לא בא ממקום חומרי, מה שרציתי זה שיזכו אותי, שלא יהיה לי רישום פלילי פתוח. רציתי להחזיר לעצמי חלק מהשם שלי וללכת שוב בראש זקוף. הכי חשוב היה לי לסגור את התיק, לחזור להתפרנס. היום אני כבר לא מצורע".

מה היו התגובות שקיבלת לאחר הזיכוי?

"אחרי ההסכם אנשים אמרו לי 'תמיד האמנו בך'. אין בי שום שמחה. זו נחמה. אבל שמח? לא. זה לא יחזיר לי את המעמד, את השם, יש בי אות קין גדול".

יש לך השערה מי הרוצח?

"עם שם — לא. אני יודע המון על הפרשה, מה שכל ילד וכל עד סיפר. העליתי בפני המשטרה תיאוריות, והם אמרו שבדקו הכל. ממה שאני יודע זה לא בן אדם שהחזיק נשק בפעם הראשונה. הכיוון שלי היה מישהו ששייך או היה שייך לכוחות הביטחון. במעשים, בהתנהלות. הוא אדם מוכה שנאה, זה היה פשע שנאה. לא היו פה רחמים, אבחנה בין ילד, ילדה או מבוגר".

עד המדינה זוהר חנקישייב השתחרר כדין ביום חמישי האחרון. איך אתה מרגיש עם זה? היית רוצה לעמוד מולו, לבוא איתו חשבון?

"לא הייתי רוצה לפגוש אותו. אין לי מה להגיד לו, ולהפך. הוא לא יכול לכפר על מה שהוא עשה. אני לא כועס עליו, אני כועס על החוקרים ועל הפרקליט שליווה את הפרשה. לא יכול להיות שבתיק כזה הם לא ראו את כל החורים. היו דברים ממש דמיוניים".

מה תעשה עם הכסף?

"עוד אין כסף, לא קיבלתי אותו. אולי אני אקים עסק קטן. עד לאחרונה היה לי צו עיכוב יציאה מהארץ. עכשיו אני יכול לטוס. הכל טרי מדי. מאוד קשה לי, כי בגוגל יש 18 דפים עם כתבות, כולן 'האנס מהברנוער', 'נאשם באונס'. מעולם לא מצאו אצלי שום ראיה לאונס, ותאמיני לי שבדקו".

עורכי הדין נרקיס ושוורץ הם אלה שדחפו את גנון לצאת לקרב על שמו הטוב. "המיוחד בהסכם הזה שהמדינה לקחה אחריות בפעם הראשונה על אחד המחדלים היותר קשים שקרו בברנוער", אומר שוורץ. "המחדל הקשה היה בשימוש באזרח ככלי להשגת הרשעתו של אחר. המדינה הייתה מוכנה לדרוס את שאול גנון כדי להשלים פאזל הזוי ובעייתי, מוקף תמרורי אזהרה ופנסים אדומים, רק כדי לפתור את תעלומת הברנוער. הדבר הראשון שצד את עינינו זו חקירתו של גנון שהייתה הזויה. כל התיק נשען על כך ששאול גנון אומר 'אולי אנסתי את בני פליסיאן'. הדגש על המילה אולי".

עו"ד נרקיס: "לוקחים אדם כמו שאול גנון, לא אדם בשולי החברה, פעיל זכויות אדם, ומצליחים בחקירה להביא אדם אינטליגנט כמוהו למסור חצי הודאה במעשה שהוא לא ביצע. ומה קרה מאז? מישהו מהאנשים במשטרה ובפרקליטות שילם חשבון? עיכבו קידום? הזיזו אותם מתפקידי מפתח? יש מדרון חלקלק בהבנה של המשטרה שלפני הכל חובה לשחק לפי הכללים ולשמור על הזכויות".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בחקירת רצח הברנוער הושקעו לאורך שנים רבות מאמצים ומשאבים משמעותיים לפענוח אחת מפרשות הרצח הקשות ביותר. חוקרים רבים ומנוסים השתתפו לאורך השנים בחקירה זו ולצערנו, על אף כל המאמצים, טרם אותר הרוצח. מטבע הדברים לא נפרט אודות חקירה פעילה שטרם מוצתה. יחד עם זאת נציין כי כיאה לארגון לומד, הופקו כל הלקחים הנדרשים מפרשה זו, וכל העת נמשכים המאמצים לפענוח מעשה הרצח האכזרי".•