האזרח מנדלסון
יובל מנדלסון הוא כבר לא הילד המופרע, אבל עדיין אוהב בלגן. כמורה לאזרחות הוא מראה לתלמידים את ביבי בכיכר ציון, נכנס בשר החינוך, משווה בין מה שקורה בישראל לחוק הדם הגרמני, ונגעל מפולחן המוות הגרפי במסע לפולין. רגע לפני מופע האיחוד של להקת שייגעצ הוא מספר על אלבום שירי הילדים שכתב לבתו בת הארבע, על מחלות, מין ושכול
זוכרים את שייגעצ? הבייבי־פייס המתוק של יובל מנדלסון? מין פאנק בוטה ומצחיק של ילדים טובים? "העולם הזה מסריח, מניו־יורק ועד רפיח"? "מרלין מונרו, האם תרצי להיות אשתי"? "אני רוצה להיות מנחה בערוץ הילדים, רוצה להיות בלונדינית, עם שדיים שקופצים"? זוכרים את השגעת ואת אווירת הפורענות? יופי. כי יובל מנדלסון לא זוכר כמעט כלום. 12 שנה, מ־1999, וכמעט הכל נמחק.
"אני לא זוכר כמעט בכלל הופעות של שייגעצ. רק במעורפל. שתיתי הרבה באותה תקופה. הרבה מאוד", הוא מספר. "מאז הצלחתי להפחית מאוד בעצמי. לא הייתי צריך ללכת לקבוצת גמילה, אבל מצאו אצלי כבד שומני. אני מתהלך איתו כמו עם מדליה. אבל את ההופעה האחרונה אני זוכר בדיוק. אשקלון, רוק עצמאות, 2011. שתיתי למוות. לא כדי לחגוג, אלא לסמן ללהקה, לקהל, למנהלים, ובסוף גם לעצמי - שאני לא יכול יותר".
מה קרה?
"3,000 איש בקהל. התחלתי לעשות משחק, שכל אחד יגיד את השם שלו, ושם של חיה שמתחילה באות הראשונה. הראשון עוד מצחיק. עשרה, אוקיי. 50 איש, שואלים לאן הוא הולך? ואחרי זה: אותו דבר, רק עם שירים של נעמי שמר. בקיצור, הבנת שעומד על הבמה בנאדם שכבר לא רוצה את זה. באתי לחרב הופעה", הוא אומר. "בוואן אחר כך כולם שתקו, שתיקה מעיקה. היה ברור שהלהקה גמרה. (צוחק) היחיד שאהב זה הסאונדמן שהתלהב: וואלה, זו ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים!"
שמונה שנים אחרי, ומנדלסון התעלה על התקרית ההיא. בנובמבר הופיע עם להקתו המסע לפולין בפאב שדרות בפני כ־400 איש. "דווקא בשדרות של הפצמ"רים והאזעקות, היה הפנינג מקסים, בירות ופיצות ודוכנים וחולצות. ואז באה המשטרה ודפקה את זה", הוא משחזר. "ניגנו שלושה־ארבעה שירים, ופתאום אני רואה שוטרים על הבמה. בדיעבד הבנתי שהגיעו בגלל תלונות על רעש. שוטרים על הבמה, נובחים וצורחים עליי. לא אומרים למה. צרחות אימים. לתפיסתי, שוטר צריך להגן עליי, לא לצרוח. כשהסמכות מתחילה לנבוח עליי, אני באופיי לא מרכין את הראש. לא. אז נשארתי על הבמה, ולו כדי להשלים את השיר".
"זה טס מאפס ל־100 תוך שניות. יצא משליטה. אני רואה איך מורידים את החברים שלי ללהקה בכוח הזרוע. את המתופף, גם בכוח הטייזר. וכל זה, כשאנחנו בכלל לא צד בנושא! יש בעיה של רעש? תורידו את השאלטר, אל תורידו אותי, וגמרנו. אפשר גם להנמיך את הווליום, כן? הדבר הכי בלתי סביר ובלתי מידתי זה שימוש בכוח".
מה עשית?
"ברגע שראיתי שתולשים את היד של הקלידן, רצתי לכיוונו, ועצרו גם אותי. הובילו לניידת בכוח. 'כי אתה מתנגד'. בוודאי! אני מתנגד למעצר הזה! על איזה בסיס הוא? נלקחתי לניידת, אזוק בידיי וברגליי. לא מקומי הטבעי, כן? ובתוך כל זה הייתי מאוד נסער. היינו שלוש־ארבע שעות בתחנה, עד שעות הבוקר. סעיפי האישום: סירוב לעיכוב וסירוב להזדהות. למה? כי ביקשו ממני תעודת זהות, ובהופעה אני לא מחזיק עליי. והוספתי, 'מי מסרב להזדהות, יש פה 400 איש שיודעים טוב מאוד מי אני' (צוחק). "אבל בתוך כל האירוע הקשה הזה, אמרתי לעצמי: רוקנרול! כשאתה מרים ראש ועושה מה שאתה מאמין בו, מתוך תחושת צדק - אתה צודק עכשיו ולא מפחד. וזה מרגיש טוב.
"נחקרתי בפני שוטר, שבסך הכל רצה לגמור את המשמרת שלו. סיפרתי לו מה ששמעת ועברתי את כל המסלול: טביעות אצבעות, 'איזה מוצא אתה', 'מבנה גוף', 'מה הגובה שלך'. אני 1.73 מ' אבל ביקשתי, תעשה את זה 1.75 מ'. שוחררתי עוד בתחנה בתנאים מגבילים: הרחקה מהעיר שדרות ל־15 יום. בסדר. מה שכן, נגרם נזק אמיתי לבעלי המקום, שקיבלו סגירה ל־21 יום, נזק כלכלי אדיר, ככה".
תתבע?
"לא. תשמע, הופתעתי מהכוח שהופעל נגדנו. ורק הודיתי לאל הטוב שלא עשה אותי ערבי או אתיופי. אין לי ספק שאם תאמר נפאר היה שם, הוא היה חוטף הרבה יותר חזק. ומצד שני, אם היה שם אייל גולן, השוטרים היו מחכים בחיוך ומוחאים כפיים. אולי היה מנמיך ואולי לא". משטרת ישראל הגיבה: "שוטרים וצוות שיטור עירוני הוזעקו למתחם בעקבות קריאות רבות שהתקבלו מאזרחים אודות הקמת רעש והפרעה לציבור במהלך הופעה שהתקיימה ללא אישור בשטח ציבורי. בניגוד לנטען, עם הגעת השוטרים למקום, התבקשו מארגני ההופעה להפסיק את מקור הרעש, אך נתקלו בהתנגדות אקטיבית של חברי הלהקה תוך שהם יוצרים פרובוקציות, מלהיטים את הקהל ומסרבים להזדהות על פי חוק. לאחר שהתנגדו לשוטרים שניסו לבצע את תפקידם, נאלצו השוטרים לעצור אותם ולהביאם אל תחנת המשטרה, שם נחקרו ובסיום שוחררו בתנאים מגבילים".
מה תעשה בפעם הבאה?
"אותו דבר בדיוק. לא אשפיל מבט ואוריד ראש בפני סמכות, רק כי היא סמכות. אני אדם נורמטיבי, שומר חוק, אדם מהיישוב, אב לשניים שחי פה את חיי".
× × ×
מנדלסון, 37, נותר צעיר מכפי גילו, אינטליגנטי, כמעט לא מסגיר רגשות. הוא גדל בפרברים האמידים של קריית קריניצי, משפחה חסונה תרבותית וחומרית. אמא מורה, בת למשפחה ס"ט מיוחסת מטבריה, ואביו המנוח - עולה מרומניה, עורך דין. 'אבא עורך דין', אחד השירים של שייגעצ. "היה לי יום רע, אין לי עבודה. אבל אבא יעזור לשלם שכר דירה". גם שני אחיו הגדולים עורכי דין. "אם הייתי הולך להיות עורך דין הם היו תולים את עצמם", הוא צוחק, "מאוד שמחו על הכיוון שלי. תעשה מה שתרצה". ילד טוב ותלמיד טוב בתיכון בליך שמגיל צעיר התחבר למוזיקה, ומופיע מגיל פצעוני בגרות. "הכל בתמיכה לא מסויגת של ההורים. ללכת לצבא היה המחיר הקטן לשלם, עבור שלום בית".
איפה היית?
"הנדסה קרבית! פקיד דואר. היה ברור שאני עושה צבא, כי אז לא היו לי ביצים. תיכוניסט טוב מ'בליך', מה, להיכנס לצרות עם ההורים שלי? אז מצאתי פוזיציה לשרת, שזה מה שהמדינה רוצה, וגם להמשיך עם המוזיקה. תשע בצבא, חמש חזרה בבית, ישר ל'בוורלי הילס'. לשייגעצ יש שיר שנקרא, 'פקיד אפרורי'. שזה אני, מה שהייתי אז, ואולי מה שאני בלב. הייתה לי שידה כזו עם שלוש מגירות, ומיון לדואר רגיל ורשום, והכרית העגולה הזאת, להרטיב את האצבע כדי להעביר דפים. הממלכה הקטנה שלי".
באלבומו האחרון הוא כותב: "אבא שלך בקבר, מזל שאמא בסביבה. אמי שלי, האם תואילי לרשום לי המחאה יפה? אני עובד כל השבוע אמא, ולא רואה בזה ברכה. ולא חשבתי שאהיה מורה לאזרחות. אני רוצה לכתוב שירים. קרה מקרה, נפלה טעות". מנדלסון סוגר תכף חמש שנים כמחנך כיתה ומורה לאזרחות, לכיתות י'־י"ב. "למה הלכתי להיות מורה? שיר הייתה בהיריון. המשא הכבד של האחריות נפל עליי. להביא פרנסה", הוא אומר. "תשמע, המשימה של ההורים שלי הייתה לבנות, להרוויח, לצבור נכסים. המשימה שלי, של הדור שלי, אחרת. אני לא יודע לייצר נכסים. זה לא בקלפים שלי, לרכוש דירה. שזה דבר נורא, כן? אני אדם חרוץ, פרודוקטיבי, אזרח טוב סך הכל. ומה?
"לכן המשימה שלי היא לשמור על נכסי ההורים ובבוא העת להעביר אותם לילדיי. המשימה שלנו היא לא להסתבך. לא עם סמים, זונות, שטויות. לעשות את שלי בעולם, ובבוא העת להעביר מה שצריך הלאה. אני עושה סרטים ומוזיקה וזה לא ישלם את החשבונות, זה לא מספיק. אז צריך להביא משהו אחר".
איך נראית כיתה היום? הילדים המפונקים והחצופים, הנוער חסר העניין...
"חומר הגלם הוא טוב. הם פשוט לא רוצים להיות שם! תקשיבו, התלמיד לא רוצה להיות בכיתה: זה המצב הנתון ואין פה חידוש. אלה שאומרים שהנוער אטום, מנוכר, מפריע - ואנחנו היינו ממושמעים? אז לא, עד היום לא נתקלתי בדברים חמורים".
כמה אתה מעורב ומשמיע את דעותיך?
"זה מורכב, כי זה גם תחום האחריות שלי, הם הרי נבחנים על זה. למשל, הם צריכים לדעת שאחת הפניות בהכרזת העצמאות היא לערביי ישראל, על בסיס אזרחות מלאה. אלה פניה האמיתיים של המדינה! לא מה שהפכה להיות. ולצד זה להראות להם איך ראש הממשלה, עם 'הערבים נוהרים', מבקש להמית את זכותם, שניתנה בהכרזת העצמאות. בכלל, אני רגיל ללכת על החבל המתוח שבין הרצוי במדינה, למה שישנו. בחודשים האחרונים החבל כמעט נקרע. כמעט אין על מה ללכת יותר".
מנדלסון, ליברל קלאסי, מתעקש על הזמן היקר הזה, הרגע הכמעט אחרון לפני שהתלמידים כבר אפויים בדרכם אל מסלול הצבא־משכנתה־תעזבו אותי. "משהו שאני מתעקש מתוך תפיסה פלורליסטית, זה להפגיש את תלמידיי עם השונים מהם. היה לי חשוב להפגיש אותם עם תלמידים ערבים בתיכון לוד. מפגשים מקסימים. התחיל מחשד ורחרוח ישבנים הדדי, ובסוף הם שיחקו, צחקו ואכלו ודיברו יחד. זה לא שנשארו בקשר. אבל אלה רגעים חשובים שאני צריך להתעקש עליהם.
"מצד שני, סמוטריץ' הגיע לבית הספר שלנו. אני בעד שישמעו אותו. סובלנות אמיתית זה להכיל דעות בלתי סובלניות. יותר מזה: אם אבוא עם תלמידיי לכיתה דתית ונתבקש לשבת בהפרדה, אכבד את הבקשה, כי זו הכנסת האורחים. אבל! אם אתם באים אלינו, תתכבדו ותעשו כמו אצלנו. ואם זה לא יקרה? לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתנגד. זה לא יעבור. מבחינתי תזמינו גם את 'שוברים שתיקה', 'אם תרצו', את סמוטריץ' ואת חנין. יש לי שקית הקאה בילקוט, זה בסדר. אפילו בנצי גופשטיין. אכין את תלמידיי מראש טוב־טוב, ושיתנגחו בו כמו שצריך. העיקר הוא שהבסיס יהיה, דיון וויכוח".
ללהקה שהוא מופיע איתה עכשיו קוראים יובל מנדלסון והמסע לפולין. "קוואמי אומר שזה השם הכי טוב ללהקה אי פעם. והוא צודק", צוחק מנדלסון. "אז כן, גם יצאתי עם תלמידיי למסע עצמו. בחירוק שיניים. האם דחוף לי לנסוע לפולין? זה מורכב. כי יש לי אובססיה לנושא. אם אני לא גמור מעייפות בלילה, אשמח לקרוא בביוגרפיה של גבלס והימלר, שלא לדבר על גרינג הסדיסט המטורף, אקסטרווגנצה, קוקאין, שותה את הקוניאק כשאיזה פומה קטנה רובצת בחיקו. פחדתי שיהיה שם פולחן מוות ורציתי להוליך לכיוון האוניברסלי, האנושי: תראו לאן בני־אדם הגיעו, ואיך נעשה שלא נחזור למצב הזה. לשמחתי מי שהוביל את המסע הזה, 'המעורר' (מרכז לחינוך בלתי פורמלי) היה בראש הזה.
"בכל זאת נותר דבר אחד שמאוד הפריע לי. כל השנים הלעיטו אותם בפולחן שואה גרפי, כמעט קיטשי. להיכנס לקרונות, 'תנשמו את הריח, תנסו לחשוב מה הם חשבו'. 'תיכנסו למקלחת ותדמיינו מה הם הרגישו'. התלמידים מולעטים בזה מגיל הגן. ואז גם מגיע איזה סלפי פה ושם. הגדרתי כמה חוקים ברורים. אצלנו לא מצלמים סלפי. צלמו מה שעיניכם רואות, לא את עצמכם. כמו פעם, כשהיה לנו סרט צילום של 36 תמונות. אולי המזכרת שתשמרו היא לא אתם?"
בכית?
"לא. הייתה קצת תחושה קשה, למה אני לא מרגיש. למה אני לא בוכה. למה הטריפ לא עולה לי? למה אני לא נפתח? איפה הצבעים? לא בכיתי, אולי כי הדברים האלה צריכים לשקוע, ולצוף שוב חזרה בבית, כשאתה עושה דברים אחרים. ואולי כי זה מה שאני".
אתה נהנה להיות מורה?
"זה מאוד מעניין. זו גם לא עבודה קשה מדי. המדינה מייצרת כותרות כל בוקר. תפקידי להפוך את חומר הלימוד לדבר חי ונושם. או השקר הנורא הזה, 'אסור למורה להשמיע את דעתו הפוליטית'. זה לא נכון! כי לקרוא כבר לימדו אותם. אני לא יכול להשאיר את השקפתי מחוץ לדלת".
יש דברים שמחרידים אותך?
"הרבה סביב יחסי יהודים־ערבים. משפטים כמו, 'זאת לא המדינה שלהם', 'שיגידו תודה שהם פה'. מהדהדים מה ששומעים מנבחרי ציבור. מבחינתי אפשר להגיד הכל, עד לקו האדום של גזענות. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, אני מתקיף כמו אמסטף. אבל אתה יודע, יש פה שר חינוך שסגר הסכם עם עוצמה יהודית. עם כהנא! תפיסות של 'טוהר גזע ודם'. לא רחוק מחוק הדם הגרמני. נדמה לי שגם עשיתי את התרגיל הזה, לתרגם את החוק הגרמני ולהחליף את המילים 'גרמני' ב'יהודי', ולראות איך זה מתקבל בטבעיות פה".
אתה מרגיש בנוח לעשות את ההשוואה הזאת?
"זו בושה למדינה שזה שר החינוך שלה. כשהגעתי לכיתה מיד פתחתי עם זה, כי זה התפקיד שלי. להראות את הווידיאו של איתמר בן גביר, והסמל של המכונית של רבין. בעיניי נורא שבכלל מעלים אותו לשידור. את זה תלמידיי צריכים לדעת. תשמע, לא חוכמה לקבל מערכי שיעור בנובמבר, רצח רבין, מורשת רבין, המצביא וכו'. אני מקפיד מצידי להראות את נתניהו לפני הארון ברעננה, ונתניהו על המרפסת בכיכר ציון. הם צריכים לדעת מי ראש הממשלה שלהם!"
לא דואג לעתידך אם איזה פקיד במשרד החינוך יחליט, לאור הדעות שלך, שזהו, עד כאן?
"כן, יש חשש למשרה. אבל זה עובר בראש תמיד. למשל, מציעים לי להשתתף בהפגנה נגד השחיתות, אז כן, אני הולך ועושה, כי אני מזדהה ולא רוצה לעשות שקר בנפשי. כי אי־אפשר שחרדה תנהל אותך".
מה אומרים עליך תלמידיך מאחורי הגב?
"צעיר, מדבר לעניין, שמאלן, עושה מה שבראש שלו. לכן היה להם מאוד מעניין האינסידנט הזה בשדרות. קיבלו אותי בתיכון כאילו אני ערפאת שחוזר מתוניס, מחיאות כפיים והכל. בזמן שלי היה קשה, תהיתי מה תלמידיי יחשבו. לא רציתי שידאגו לי".
× × ×
ועכשיו שייגעצ חוזרים להופעה אחת. "לא 'קאמבק' ולא 'לאן נעלמתם', שיהיה ברור", מקפיד מנדלסון. הופעה אחת ב־22.1, בהאנגר 11 בתל־אביב במסגרת פסטיבל 'זאפה גולדסטאר סאונד סיסטם', בה יופיעו בהרכב המקורי, עם העיבודים המוכרים. "במהלך השנים הציקו לי מדי יום, מתי שייגעצ מתאחדים. אבל אני בכלל לא נוסטלגיקן. חלפו כעשר שנים מאז ההופעה האחרונה, וזה נגמר", הוא אומר.
חברי ההרכב פנו איש לדרכו ולא נותרו בקשר. עד שבספטמבר האחרון, כשמנדלסון השיק את אלבום הסולו השלישי שלו (תלוי איך סופרים), נולד הרעיון לארח את החברים מפעם לשלושה שירים. "נכון, לא היינו בקשר. במשך שנים המילה 'איחוד' עשתה לי קווצ'ים בבטן. הייתה תקופה שלא הייתי מנגן בהופעות שלי שירים של 'שייגעצ', דווקא. 'תשמעו רק את החומר החדש'. טום יורק עם קבלות, עלק. והפעם זה התאים. היה כיף והיה חשמל, הבארבי עף כמה מטרים באוויר. לא תיארתי את העוצמות של זה. בסוף הערב החלטנו שאולי נעשה את זה שוב".
זה לא קצת משונה, לחזור לאקסית ולדבר כמו פעם?
"יש הבדל גדול: עכשיו אין את כל הסיפור של 'להיות בלהקה יחד'. לפתוח קופות או לא, ואיזה שיר להוציא, ומה רוצים לעשות - כל הכאב ראש נוטרל. עושים את ההאנגר ולא מדברים על מה יהיה אחר כך. עושים את הדבר עצמו, וזה מה שהתפוגג בסוף ימיה של שייגעצ".
שייגעצ התחילה בערך עם תחילת המילניום, כשאתה חייל צעיר. קצת פיספסתם את זמנכם, כמה שנים טובות אחרי שגל להקות רוקסן, הרוקנרול והאלטרנטיב, כבר נעלם. אתם הגעתם עם הפאנק המרדני שלכם, ליקום של גלגלצ ופופ מזרחי.
"כשהתחלנו כ'שייגעצ' היקום המוזיקלי באמת היה שונה. אבל עדיין היו חברות תקליטים ששמו בוחטה של כסף. את האלבום הראשון הוצאנו עצמאית, את השני והשלישי - 'הד ארצי'. זו מציאות שלא קיימת יותר. אולי היינו להקת הרוק האחרונה שהשקיע בה מייג'ור לייבל".
והייתם פאנק של בני אליטה. נו, אפשר לחשוב, מי בכלל כאן מבעיר את הרחובות במרד אמיתי.
"בסך הכל כן. כמו שאני כותב באלבום שלי, 'פינקו אותי היטב'. אם זה לא ילך, נמצא משהו אחר, לא ארעב, לא יחסר. זה דבר מרכך".
מניירות רוקנרול היו?
"אין לי משהו ג'וסי. זה גם לא אני, וממילא הכל מעורפל אצלי. כמו תינוק שזוכר רק תמונות בודדות. בעיקר ההרגשה, שהכל קורה מהר מדי וקל מדי, והגעתי לתקרה. הרי שלמה ארצי לא עניין אותי להיות מעולם. כבשתי את העיר, את המדינה, בנו־טיים. ובגלל שזה בא בקלות, הרשיתי לעצמי להניח את זה בצד. ללכת ללמוד קולנוע, למשל. כי היה חסר לי משהו. אולי גיליתי שאני יותר שמרן ממה שחשבתי על עצמי. יש אנשים שכל לילה רובצים בברים וכו'. לא אני. המרד לא חייב לבוא עם פאנק וניהיליזם. וזה בא מפיו של מורה לאזרחות, נשוי עם שני ילדים, שגר בצפון המפורק של תל־אביב".
אחרי שייגעצ פנה ללימודי קולנוע ב'סם שפיגל'. עם הלימודים בא סרט האימה הקומי, 'חתולים על סירת פדלים', B־מובי כחול־לבן. סרט בשקל וחצי, השייגעצ של עסקי הקולנוע כאן, שהופק במסלול עוקף קרנות ואקדמיות וטובות. מנדלסון יחד עם נדב הולנדר ויהונתן בר־אילן, בעידוד המנטור אבי נשר שהיה מורה שלהם. מכיסו הוציא 6,000 שקל וזהו. "הייתה מלחמה אמיתית להתעקש להביא אותו לקו הגמר. אבל לא להיות מוקרן בסינמטק, אלא בסינמה סיטי. אורי קליין אפילו כתב ביקורת טובה", הוא נזכר. ההצלחה המפתיעה, שבאה משום מקום, התרסקה מהר מאוד, ונכון לעכשיו מנדלסון השאיר את הקריירה הקולנועית מאחוריו.
כישורי המשחק שלו הביאו אותו לאחרונה ל'אוטונומיות', לפני כן ל'חדש של עומרי גורדון', ואפילו לסרט 'מישהו לרוץ איתו'. "אתה מגיע לפסטיבלים בעולם, נגיד באיטליה. אפילו יצא לי לעשות פיפי במשתנה ליד דויד גרוסמן. אם פגעתי בו אני מצטער. והבונוס, לשמוע את עצמי מדובב לאיטלקית", הוא צוחק. כרגע הוא מצטלם לסדרת נוער, 'פלמ"ח', על תקופת המחתרות. מנדלסון בתפקיד מנחם בגין הצעיר, ראש האצ"ל. "קראתי את מה שכתב, ראיתי את הסרטים. אתה מבין את הפאתוס הפולני, המניפולטיבי האפקטיבי שלו. והבדיחות הקטנות. בגין היה פרפורמר מדהים".
× × ×
על הסט של 'חתולים' הכיר את שיר, אז מעצבת תלבושות, היום אשתו ואם שני ילדיו, בת ארבע ובן פחות משנה. הבכורה מצטרפת אליו לאינדינגב ועולה על הבמה, מול 700 איש. אגב, קוראים לה בלה. "בלה מנדלסון, שם של ניצולת שואה. רק בת ארבע, אבל מה כבר עבר עליה! כל לקחי השואה הונחלו וחילחלו", הוא צוחק.
המבט על העולם מעיני ילדים תמיד היה טבוע בו - עכשיו הוא עושה את זה דרך הילדים ממש. סדרות לילדים, מופע מוזיקלי לילדים, 'מגש הקצב', שירי אלתרמן (יחד עם נדב הולנדר). "יש לי עניין עם זה, כי אני בעצמי קצת ילד. תמיד היו אומרים עליי, הבייבי פייס".
הדבר הכי מעניין שעשה במסגרת הזאת הוא האלבום 'יובל המנוול - שירים לבלה'. "היונה היא סימן לשלום, ובפועל חולדה עם כנפיים. דוב הגריזלי זה לא פו הדב. הוא יטרוף לך את כל המעיים", הוא מסביר בשיר 'חיות וחיוכים'. קצת זהות אמיתית: "להיות יהודי זה לשמוע בלופ דודו פישר. יש תורה ומצוות אבל זה לא חשוב באמת" ('עמים וארצות'). מועדי ישראל: "איך אופים חלה את כבר יודעת, כוס של מים קמח וביצים. איך אופים מצה? כן, זה כמעט אותו דבר. רק מוסיפים קצת דם של ילדים נוצרים" ('פסח'), ועוד־ועוד אמיתות אבסורד אכזריות, גם פוליטיות, על החיים שאורבים מעבר לדלת. חנוך לוויני משהו.
"קטונתי" הוא אומר. "זה אלבום ילדים מבחינת האסתטיקה שלו, המנגינות והמהלכים. אבל התכנים מאוד קודרים. מחלות, מין, שכול. והשיר הראשון הוא, 'רצח רבין'", הוא אומר.
למי זה מיועד בכלל?
"לא יודע. אולי זה אלבום בוטיק. הוא פונה ישירות לקהל ילדים, שלא מאוד מבין את התכנים, זה עובר לו מעל הראש. אבל כשהופענו עם השירים, הילדים הרגישו את חוסר הנעימות של אמא ואבא שלהם, שיש פה משהו מסוכן - ולכן גם מלהיב".
תישאר בהוראה גם אחרי שנת השבתון?
"בטח. עד גיל פרישה. מצאתי את מקומי. הוא תואם את מידותיי, וגם מאפשר לי לעשות דברים נוספים. כי להיות מורה הוא אני, אבל לא כל מה שאני".
מצחיק. מפאנק עירוני של בני אליטה, פאק דה סיסטם - הפכת לאדם מעורב עד העצם, רוצה להשפיע. אולי זה היה שם מלכתחילה.
"זה יפה. לא חשבתי על זה. תראה, התפרסמתי בגיל צעיר, הילד עם הפה ג'ורה. הייתי מוכשר לתפקיד הזה. 'יובל המנוול', גם הוא גלגול של השייגעצ. גם הפוזיציה במשרד החינוך היא וריאציה, המורה שאומר דברים, שמישהו אולי חושב שלא צריך להגיד אותם. אבל המקום הוא אותו מקום: המלך הוא עירום".
בראיון ישן אצלנו הכרזת: "אין לי שום כוונה להשפיע על העולם!"
"באמת? (צוחק) אז לא. אני בפנים. אני לגמרי בפנים".
לפנייה לכתב/ת 
