תשיגו לי את פופטיץ

הטירה // פרנץ קפקא - מגרמנית: נילי מירסקי - אחוזת בית - 392 עמודים

קפקא כמעט נחנק מצחוק כשקרא בפני חבריו בפראג קטעים מתוך 'המשפט'. ואם את 'המשפט' ניתן לקרוא כיצירה קומית, או גם כיצירה קומית, קל וחומר שאת 'הטירה' ניתן לקרוא כך. הסיבה פשוטה: ב'המשפט' הרשויות מחפשות אחרי הגיבור, יוזף ק', ולבסוף מוציאות אותו להורג; ואילו ב'הטירה' הגיבור עצמו, ק', מחפש אחר הרשויות החמקמקות, והוא גם שורד עד הסוף, או לפחות עד למשפט הקטוע שבו מסתיים הרומן (קפקא לא הספיק להשלים אותו). העובדה הזאת, שהאפשרות לקריאה קומית בולטת כאן יותר, היא אחת הסיבות שבגינן 'הטירה' הוא הרומן האהוב עליי של קפקא. ובכך, התברר לי, כיוונתי גם לדעת המתרגמת נילי מירסקי, כפי שמספר אמיר פלג בהקדמה היפה לתרגום הזה - תרגום משובח אופייני של מירסקי, שהוא גם תרגומה האחרון, שאותו לא השלימה, ממש כמו הסופר עצמו (את שני הפרקים האחרונים השלים בהצלחה רן הכהן).

אבל על מה הרומן? אני זוכר שלפני 20 שנה נתקלתי בשמעון אדף באחד ממסדרונות בניין גילמן באוניברסיטת תל־אביב. אמרתי לו, ספק בווידוי מביש ספק בהתרסה גאה, שאני לא כל כך אוהב את קפקא, את כל המשלים האלה שאין להם נמשל ברור. אבל זו בדיוק הנקודה, נחלץ אדף להגנתו של קפקא - זה משל שדוחף אותך לחפש לו נמשל, אבל הוא נעדר נמשל!

על היצירות של קפקא ועל 'הטירה' ניסו להדביק נמשלים רבים. האם סיפורו של מודד הקרקעות ק', המגיע לכפר המצוי לרגלי טירה ומנסה לתקשר עם נציגיה אבל זוכה להתעלמויות, דחיות, מסרים עמומים, מופרכים ומבלבלים, הוא משל תיאולוגי? האם הטירה, המתנשאת מעל לכפר (ומי שביקר בפראג מבין מיד מניין לקח קפקא את הטופוגרפיה הבסיסית), היא האלוהות שאין גישה אליה, הנמצאת־לא־נמצאת? או שמא 'הטירה' הוא משל פוליטי על המדינה המודרנית ועל הנתק בין האזרח הקטן לרשויות, על הביורוקרטיה האינסופית שמלווה כל ניסיון למגע?

החיפוש אחר נמשל אינו מופרך. קפקא עצמו שתל כמה רמזים בולטים לאפשרות של נמשל כזה. ובראשם המופשטות הבסיסית של הרומן - לא ברור באיזו ארץ הוא מתרחש, לא ברור מי הוא בעצם ק' - מופשטות שמתקיימת בד בבד עם קונקרטיות ופרטנות עילאיות לגבי אותה מציאות מופשטת. כאילו המשל עובַּד בידי סופר ריאליסטי דקדקן ששכח שתכלית המשל היא הנמשל. בעיקר מקבלת כאן סיוע הפרשנות התיאולוגית. למשל, הבדיחה האתיאיסטית על מקורם הארוטי של כיסופי אלוהים שמקופלת (אולי) באנקדוטה הבאה: "שמעתי פעם על צעיר אחד שכל מעייניו היו נתונים יומם ולילה לטירה לבדה, את כל השאר הזניח כליל, וכבר חששו לשפיות דעתו, אך בסופו של דבר התברר שלא לטירה עצמה התכוון, אלא לבתהּ של אחת הנשים המנקות את הלשכות, ומשזכה בה לבסוף, בא הכל על מקומו בשלום". או התיאור של משפחתו של בַּרנַבַּאס, איש הקשר הכושל של ק' לטירה, משפחה שהשיבה ריקם את בחירתה של הטירה בבתם, ולפיכך נענשה ונודתה על ידי כל הכפר - תיאור שאפשר להבינו כמשל על היהודים שהפנו עורף לאל ונענשו.

אבל נדמה לי שיהיה פורה, וגם מהנה יותר, לקרוא את 'הטירה' לא כמשל ואף לא כמשל־בלי־נמשל, כלומר כזה שדוחף אותך לפענח אותו ואז בולם את הפענוח (כך שהקורא עצמו, בניסיונות הפרשנות, עובר מה שעובר בספר ק' בניסיון להבין מי נגד מי). את 'הטירה' כדאי פשוט לקרוא כטקסט וירוטואוזי שמציג מציאות זרה, אבל כזו שיש בה חוקיות ברורה ונוקשה. אחרי שהציב הסופר את גיבורו בלב המציאות הזאת, על חוקיה העקביים אך המתעתעים, הוא מבקש לראות כיצד ייחלץ ממנה הגיבור, וליתר דיוק, כיצד יתקדם הגיבור, גם אם מסתבר לו שההתקדמות, בסופו של דבר, היא דריכה במקום. במילים אחרות, 'הטירה' הוא תרגיל ספרותי גאוני, שדומה לפעלול של הודיני, המכניס את עצמו למצב בלתי אפשרי - נגיד, תיבה קשורה בשלשלאות המושלכת לנהר - ובוחן את כוחו להיחלץ ממנה לקול תשואות ההמונים. בהבדל אחד: מה שחשוב להודיני זה לצאת בשלום מהמים, כלומר הסוף; לקפקא מה שחשוב הוא עצם פעולת החילוץ המתמשכת, כלומר העלילה.

אם יש נמשל ב'הטירה', ונמשל רלוונטי, הרי שהוא אינו תיאולוגי או פוליטי ואינו נוגע למערכת שלמה ומקיפה, אלא לכל אותם מִינִי־מצבים ושברי רגעים בחיים שבהם המציאות נדמית חלקלקה, מסועפת, משתמעת לשתי פנים, סותרת את עצמה, נותנת ואז לוקחת, מטרידה ומציקה, תובעת מאיתנו המתנה מייגעת, גורמת עוול לא בגלל רוע אלא בשל ביורוקרטיה - אותם שברי מציאות שאכן למדנו לכנותם "קפקאיים".

הגאונות של קפקא - וגם היגע והטורח שכרוכים לעיתים בקריאה, חשוב לומר - היא בהצגה רהוטה ובהירה של המציאות המגומגמת והעמומה הזאת, ובכך שחוקי העולם שהוא מתאר מחלחלים עד פרטי הפרטים של הרומן. לא רק קווי העלילה העיקריים מייצגים את פתלתלות העולם הקפקאי ב'הטירה', אלא גם דמויות המשנה ומשפטי המשנה שלהן. כך, למשל, "העוזרים" של ק' הם מגדולי מציבי המכשולים בפניו, ופונדקית שנוזפת בו על הביקורת שמתח על בגדיה ("איני רוצה לשמוע עוד מילה ממך על הבגדים") אינה מרפה ממנו בשאלות ובדיבוב ("מניין הידע שלך על הבגדים?"). •