לאה גולדברג החלה לצייר עוד בילדותה. היא מספרת בזיכרונותיה כי בהיותה נערה צעירה הצטיינה הן בציור והן בכתיבה, אלא שמחמת חסרון הכיס של משפחתה, נאלצה לבחור בכתיבה. בעשור האחרון לחייה, בעקבות ביקורת נוקבת שמתחו נתן זך ודן מירון על שירתה, חזרה גולדברג לאהבת הילדות שלה — הציור. בשנה האחרונה לחייה הציגה שתי תערוכות מיצירותיה הקלאסיות (רישומים, אקוורלים וקולאז'ים, ששמורים היום במכון גנזים של אגודת הסופרים).
גולדברג לא רק הציגה את יצירותיה בתערוכות, אלא גם איירה ספרים אחדים שהייתה מעורבת בהם ("המפוזר מכפר אז"ר", "מעשה בצייר", ושני תרגומים פרי עטה). לימים סיפרה גולדברג שהקריקטוריסט, המאייר ומעצב התפאורות אריה נבון, שאיתו שיתפה פעולה בשנות ה־30, הדריך אותה ביצירה הפלסטית שלה וחלק לה מחמאות. הרבה מעבודותיה הם ציורים של נוף פנטסטי. גולדברג גם איירה דמויות ספרותיות, בין השאר מהמחזה "גן הדובדבנים" של צ'כוב. סוג אחר של רישומים פרי ידה הוא אצילים ואצילות מימי הביניים.
"המגוון הגדול של יצירותיה", אומר חוקר הספרות והעורך גדעון טיקוצקי, "מלמד על העולם המאוד עשיר שלה. לפני מותה ציירה גולדברג ציור גדול על הקיר שליד מיטתה ובו תיאור התופת של דנטה. קטע מהציור אפשר לראות בספר שירים ורישומים שלה שיצא לאור שנה לאחר מותה, בעריכתו של טוביה ריבנר ובסיועו של אריה נבון. לצד מאות כתבי יד, גולדברג הותירה בעיזבונה כ־4,000 עבודות אמנות שיצרה. בכך מצטרפת גולדברג לשורה של יוצרים שלא רק כתבו אלא גם ציירו, ביניהם אלכסנדר פן, ויקטור הוגו, ד"ה לורנס והנרי מילר".
