זורמת לי בדם

בכל רחוב ופינה, בכל שוק וחצר וסמטה וגינה, בכל אירוע תרבות מהללים בימים אלו את דלותה המזהרת (בדגש בוהק וחד־משמעי על המילה "מזהרת") של המשוררת האהובה כל כך לאה גולדברג, לציון 50 שנה למותה. זה החזיר אותי לשיריה וליומניה של אחת מהמשוררות הגדולות במחוזותינו אי פעם, ולכפילות הפנים שאפיינה אותה. מחד, אישה מבריקה, רבת־כישרונות להתפקע ולקנא ומרשימה לאין שיעור ברמה הציבורית; מאידך אישה כה בודדה ומיוסרת במישור הפרטי.

לאה גולדברג היא אחת מאמהותיי השיריות והרוחניות. המוזיקה של שירתה זורמת בדמי. השירים הראשונים שלה שגיליתי לעומק היו מחזור הסונטות המופתי ביופיו "אהבתה של תרזה די מון". את 11 הסונטות הדאובות אך הצלולות והמקוריות להפליא האלה כתבה גולדברג בחסות דמותה האגדתית והפיקטיבית של די מון — אישה מהאצולה הצרפתית שחייתה בפרובנס בסוף המאה ה־17, ושבגיל 40 התאהבה אנושות בצעיר איטלקי שהיה המחנך של בניה. גולדברג הצליחה לעשות אקט פמיניסטי חסר תקדים של היפוך תפקידים מגדרי בשירים האלה והכל בגבולות הסונטה המסורתית: במקום גבר ששר שירי ערגה עוגבניים לגבירה נחשקת, אצל גולדברג הגבירה היא הדוברת המשתוקקת שמנסה לכשף בקולה הכמה נער נטול מעמד שלעולם לא ישמע את שיריה.

במחזור המאוחר "הסתכלות בדבורה" שכתבה בסוף שנות ה־60 הדבורה היא מטאפורה למשוררת, ובעזרתה מותחת גולדברג ביקורת אירונית ומחוכמת על כל מי שלא קיבל אותה — הממסד הספרותי ההיפר־גברי של אותה תקופה שתפס את שירתה כ"נשית", "שירה נעימה וחלשה אמנותית" כפי שכינה אותה דן מירון הצעיר. "איך נכתיר אותה בדברי שירה?/ איך נשיר ומה?/ יבוא ילד קטן ויאמר:/ המלכה עירומה", כותבת גולדברג בעוקצנות. אבל בהמשך היא גם מזכירה לעצמה להיזהר מפני אותה התגוננות מפוחדת שמולידה עוקץ מחאתי, שהלא בסוף מי שתשלם עליו מחיר כבד היא הדבורה עצמה: "כולך עוקץ, שנאה אין־אונים עלובה ועיוורת./ הפחד הורג. הישמרי לנפשך".

ואילו ביומניה נחשפת גולדברג כמי ששוכחת כליל להישמר לנפשה ומתרסקת לרסיסים שוב ושוב עקב התאהבויות נכזבות בגברים. כאבי האהבה החד־צדדיים מזינים כדלק את כתיבתה והיא בוחרת, ביודעין ממש, להקריב את חייה על מזבח השירה:

"כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה... הוא חלום נפלא, אשר תמיד איתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר", או: "לחלום מותר, רק אם החלומות יוצרים אחר כך שירים לא רעים ופרוזה הגונה... הלא ידעת כי אושר פרטי שלך — הנהו מן הנמנע בשבילך".

הדואליות הזו באופיה של גולדברג בין פמיניזם חלוצי חריף ומפוכח ("אני לא עלמה הכותבת שירים — אני משורר" כפי שמגדירה את עצמה רות, הגיבורה בספר הפרוזה הראשון שלה) לבין היותה מתאהבת סדרתית שמסתבכת באהבות רומנטיות בלתי אפשריות, היא־היא מה שהופך את דמותה של לאה גולדברג לכזאת חידתית, רב־רובדית ומרתקת.