שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: ירמי פינקוס
    24 שעות • 14.01.2020
    קודם מתאהבים בלאה גולדברג, אחר כך מעריצים אותה
    ידענית גדולה אבל לא סנובית, כתבה לכל לב באופן מתוחכם אבל בלי להתחכם, אישה שניהלה שיחות מעמיקות עם ילדים על בסיס קבוע, אבל מעולם לא הביאה צאצאים משלה. לאה גולדברג שזורה בחיים הישראליים מינקות ועד זיקנה, עם שיר או סיפור לכל שלב ומצב רוח, והכל ספוג ברגש, יפה להלל ורלוונטי לכל עת. חמישים שנה בדיוק ללכתה, למלכה יש בית. סוד הקסם של גולדברג רק התעצם
    חן ארצי סרור

    מנהג משונה היה ללאה גולדברג, כשהתגוררה ברחוב ארנון בתל־אביב. היא הייתה מודיעה לחבריה כי היא בחו"ל, אך למעשה נוסעת לבית המלון הסמוך לביתה. שם ישבה לכתוב. "אני בטוחה ששם היא כתבה את 'מכתבים מנסיעה מדומה'", צוחקת המשוררת נורית זרחי. "תחשבי איזו הברקה זו. לארגן לעצמך נסיעה מדומה בשביל לכתוב ספר כזה". כשהציעו לה ללכת ולצפות בנוף מרהיב על מנת לקבל השראה, גילתה גולדברג שאת "שירי הנחל" כתבה בתור לרופא שיניים. גולדברג הייתה אמנית הכתיבה. מפתיעה, עשירה, נוגעת ללב.

     

    היא אחת היוצרות הפוריות ביותר בתרבות העברית. שירים, מאמרים, סיפורים, מחזות, ספרות ילדים ומפעל תרגומים אדיר. גולדברג הייתה חוקרת משכמה ומעלה, והעמידה תלמידים הרבה. אישה אחת צנומה, שנשאה על כתפיה עושר תרבותי שלא יסולא בפז. 50 שנה חלפו מאז הלכה לעולמה, אבל השירים מנוגנים ברדיו, השירה מוקראת מעל במות, המחזות והתרגומים בלויים משימוש, וכל ילדי ישראל לדורותיהם יודעים להשלים כל מילה ב"איה פלוטו" ו"דירה להשכיר". גולדברג לא הפכה רק לאייקון, אלא לדמות שעדיין מצליחה לעורר בקרב המוני קוראים וקוראות רגשות עמוקים של אהבה ומחויבות.

     

    "הגעתי ללמוד ספרות בירושלים בגלל לאה. רציתי להידבק באידיאה שלה", מספר מבקר הספרות פרופסור אריאל הירשפלד. "גדלתי עליה מגיל קטן. כמו כולם דיקלמתי את 'בואו עננים' ו'איה פלוטו', והיא הפכה לדמות משמעותית גם בנעוריי. היא נכנסת לקורא לתוך הוורידים. בכל תחום בו היא פעלה היא יצרה משהו סגולי, משהו נדיר ברמה בלתי רגילה. היא פונה אל הלב והתודעה באופן חודר ומה שמייחד אותה זה השילוב בין הפשטות לעומק. בשביל לקרוא לאה גולדברג לא צריך מורה צמוד לספרות, אפשר להבין אותה אינטואיטיבית. היו מי שרצו להקטין את זה, אבל זה דבר מדהים, כי היא יצרה אינטימיות עם הקהל באופן שיש למעט משוררים. לכן כל כך קל לאהוב אותה. קודם כל מתאהבים בלאה גולדברג, רק אחר כך מעריצים אותה. ולכן הצורך בה ובכתיבתה לא פסק, להפך. היא לא נעלמה ולא נסוגה אל ההיסטוריה, אלא רק הפכה ליותר רלוונטית".

     

    "אנחנו זקוקים ללאה גולדברג", אומר בכנות ד"ר גדעון טיקוצקי, חוקר יצירתה של גולדברג ומרצה לספרות באוניברסיטה העברית. "אנחנו אלו שזקוקים למלכה אם, אבל נראה לי שזה היה זר לרוחה. הביקורת על כתיבתה, כאילו מדובר ב'שירה למתחילים', פשוט לא נכונה. אני ממש מרגיש את המיזוגניה באמירה הזו. הבחירה לכתוב באופן נגיש ואנושי זה אחד מסודות הנצח שלה, היא הייתה יכולה לכתוב בצורה הרבה יותר מתחכמת ובחרה לכתוב ככה. היצירה של גולדברג מלווה אדם מגיל רך ועד זיקנה, ואין לנו הרבה יוצרים כאלה".

     

     
    צילום: באדיבות מכון גנזים
    צילום: באדיבות מכון גנזים

     

     

    "זו צרתי לעולם - הספרות לי משקפיים"

    גולדברג נולדה ב־1911 בפרוסיה המזרחית (כיום רוסיה) וגדלה בעיר קובנה. במלחמת העולם הראשונה, עוּנה אביה על ידי חיילים ליטאים כיוון שנחשד בקומוניזם, וסבל מפוסט טראומה כל חייו. גולדברג עלתה ארצה כשהיא בת 24 בלבד, אבל כבר בעלת תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בון, וכמי שנחשבה להבטחה בתחום הכתיבה. בארץ חיכה לה אברהם שלונסקי, וצירף אותה אל חוג המשוררים היוקרתי "יחדיו", בו גם היה חבר נתן אלתרמן. באותה השנה יצא גם ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן". יותר מעשור התגוררה גולדברג בתל־אביב, יחד עם אמה, צילה. כאשר הקימה את החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, עזבה את תל־אביב לטובת הבירה.

     

    גולדברג הייתה אישה משכילה באופן יוצא דופן. היא ידעה שפות רבות ותרגמה את גדולי הסופרים והמחזאים — משייקספיר ועד דוסטויבסקי. "היא הייתה אשת רנסנס במלוא מובן המילה. לימדה מסורות הסיפורת של הרומן הרוסי, אבל גם את הקומדיה של דנטה", מספר הירשפלד. "היא הייתה מתרגמת מאיטלקית ומלמדת אותה, כמו שהיא ידעה להרגיש בנוח בעולם הרוסי והיהודי ממנו באה. אין לזה אח ורע".

     

    גולדברג הייתה אישה קוראת עוד לפני שראתה בעצמה אישה כותבת. היא מילאה את כרסה בספרות קלאסית מכל העולם, והאמינה שההשכלה הרחבה היא זו שמעניקה תוקף לכתיבתה. לא היה עוד יוצר בן זמנה עם השכלה הומניסטית כל כך רחבה. "הייתה לה המון צניעות מול דורות קודמים", אומר טיקוצקי, "העובדה שהיא השקיעה כל כך בקריאה של אחרים והכירה בהישגים שהשיגו לפניה אפשרה לה לכתוב ממקום צנוע, אבל חזק. מקום עם תוקף. היא עדיין בת דורה: היא חווה את מלחמת העולם הראשונה כילדה ואת מלחמת העולם השנייה כקו שבר ליצירה שלה. ועם כל זה, כל המהפכים ההיסטוריים האיומים סביבה, היא לא הייתה מוותרת עליהם כי זה מה שזיקק את יצירתה. ההיכרות שלה עם הכאב של האהבה, של השכול, הכניס אותה באופן עמוק לחיים. הייתה לה עמידה גאה, אבל גם לא מתיימרת. היא הבינה שהיא לא רילקה. לכן קל לנו להתחבר אליה, אין לה יומרות. אלתרמן ושלונסקי הם בעלי יומרה, הם רוצים להיות המשוררים הגדולים של זמנם, אבל השביל של גולדברג יותר מחובר לעולם. יותר מחובר אלינו".

     

    צילום: סטודיו אלפרד ברנהים
    צילום: סטודיו אלפרד ברנהים

     

     

    בעידן של פוליטיקת הזהויות, יכולה הייתה גולדברג להיתפס כאליטה ישנה, פרווילגית. ובכל זאת, נראה שהיא ניצחה את השיטה. היצירה שלה רלוונטית ליוצרים וקוראים ממגוון תקופות וזרמים. "אני תופס את גולדברג כאישה אריסטוקרטית במובן העמוק, מלשון 'שלטון המידות הטובות'", מסביר טיקוצקי. "עמדה שמודעת לעצמה, שיודעת להגיד מה ראוי ומה לא. לא מתוך יוהרה, אלא מתוך לימוד. מתוך תפיסת הידע כערך. בחברה המקוטבת כמו שלנו, שאין ערכים מוחלטים, אנחנו זקוקים למורת דרך כזו. לאה גולדברג היא אחת שיודעת. היא לא טוקבקיסטית, היא באמת יודעת. היה לה בטחון עצמי כי יש לה גב של שרשרת תרבותית ענפה, ומבחינתה היא חוליה בשרשרת. ולכן לכבוד הוא לה להיות מתווכת של פושקין, רילקה ושייקספיר".

     

    "מפעל התרגום שלה ראוי להכרה לא פחות משירתה", אומרת המשוררת נורית זרחי. "היא כאילו הלכה עם חוט זהב בידה וכל מה שהיא נגעה בו כושף. התרגומים שלה כל כך נעימים ואלסטיים ופלסטיים. אין בהם קושי של שפה מתורגמת. חוסר הסנוביות שלה, ההזדהות האמיתית שלה, הכניסו את הקוראים לעולמות מופלאים ללא מאמץ".

     

    "כובע, עשה שאגדל!"

    אין ספק שהקהל הכי אוהד ואדוק של גולדברג הוא ילדי ישראל לדורותיהם. מי שמינקות שאלו מה עושות האיילות בלילות ומדוע נכנס בהם פתאום הילד הרע. גולדברג לא הייתה לאם, אבל אהבה ילדים וחייתה ביניהם. היא הקפידה לבקר בגני ילדים ובתי ספר, ושוחחה עם ילדיהם של חבריה.

     

    הגיעה ארצה בגיל 24 עם תואר דוקטור, ונחשבה כבר להבטחה ספרותית. גולדברג בצעירותה | צילום: באדיבות מכון גנזים
    הגיעה ארצה בגיל 24 עם תואר דוקטור, ונחשבה כבר להבטחה ספרותית. גולדברג בצעירותה | צילום: באדיבות מכון גנזים

     

     

    "לאה הקפידה לשמור מכתבים שהיא קיבלה מילדים וגננות", מספר טיקוצקי. "ראו את האהבה העצומה שהיא זכתה לה. כבר בחייה היא נחשבה ליוצרת גדולה לילדים, ושמה הלך לפניה. בדיוק כמו בכתיבה למבוגרים, גולדברג כתבה מתוך ידע. היתה לה ההיכרות התיאורתית איך לכוון לילדים. כן לתווך, לא להתיילד, לא לפחד לספר סיפורים מורכבים. כשקוראים את המאמרים והערכים שהיא כתבה לאנציקלופדיה החינוכית רואים שהיא ידעה הרבה על נפש הילד. היא הקפידה לכתוב לילדים לא כשווה בין שווים אלא ראשונה בין שווים. אני מבוגרת, ויש לי משהו להעניק לכם. היום יש לספרות הזו תוקף כל־ישראלי.

     

    "היא מעולם לא הייתה יוצרת תלושה. היא ידעה שאי אפשר לחיות משירה, ולכן למדה להיות מורה. היא הייתה אדם פוליטי במישור העמוק. היא אמנם הייתה מזוהה עם במות פוליטיות של השמאל הסוציאליסטי הציוני, אבל היא לא כפפה את ראשה בפני אף אג'נדה, והיא לא התאימה את המציאות לאיזו תפיסת עולם. בתוך חברה קולקטיביסטית, היא שמרה על האינדיווידואליות שלה. גולדברג לא מתחייבת על שום דבר במאה אחוז, תמיד יש הבהוב. זה הקסם. היא גם אירופית וגם עברית, היא גם מכאן וגם לא מכאן, היא גם מודרניסטית, אבל גם קלאסית. בכתיבה לילדים רואים את המחוייבות העמוקה שלה לדורות צעירים. זה דבר מרטיט לב. כשהתמונות בספר לימוד לא ברורות דיין, היא מוחה. כי איך אפשר לחנך ככה? לילדים שלנו מגיע יותר".

     

    "אולי מחר אהיה יפה"

    גולדברג ניהלה מערכות יחסים מרתקות עם משוררים אחרים — גם כאלו שהיוו עבורה השראה, וגם כאלו שהיא טיפחה ועודדה בעצמה. "הזיקה שלה עם שלונסקי החלה עוד לפני שעלתה לארץ, וזו זיקה חזקה וחשובה", אומר הירשפלד. "הוא לא היה רק הגורו של הדור הזה, הוא היה גם בעל כישרון גאוני לגמרי בתחום היצירה השירית ובתחום התרגום מרוסית. היא למדה ממנו וקיבלה ממנו הרבה עידוד, אבל היא בעיקר העריצה אותו, ובצדק. העולם התרבותי שלה היה עשיר ומגוון יותר משלו, אבל היא ראתה בו מורה".

     

    "היו בגולדברג צדדים מאוד נדיבים", מתאר טיקוצקי, "היא קירבה יוצרים צעירים וטיפחה אותם, כמו דליה רביקוביץ וחדווה הרכבי". דווקא בסוף שבוע בו התפרסמה ביקורת קשה על שיריה, בחרה גולדברג לכתוב מכתב למבקר אחר, שקטל שירים של דליה רביקוביץ. היה לה דחוף להסביר לו עד כמה הוא טועה. "ניסיתי לדמיין אותה באותו סוף שבוע", אומר טיקוצקי, "מתפרסמת ביקורת לא פשוטה על הספר שלה, 'מוקדם ומאוחר', שהיה לה חשוב. אבל היא לא עסוקה בללקק את הפצעים, אלא כותבת על מישהי אחרת. יושבת ומסבירה למבקר אחר את גדולתה של דליה רביקוביץ".

     

    "אחד הספרים היפים ביותר שכתבה גולדברג הוא 'פגישה עם משורר'", מתארת נורית זרחי. הספר הוא ספר זיכרונות מהמשורר אברהם בן יצחק (סונה), אחת הדמויות הכי משמעותיות עבור גולדברג. יש יאמרו שהוא היה אהבתה הגדולה, יש יאמרו שהוא היווה עבורה מקור השראה ומורה דרך. על הקשר עימו כתבה ביומניה: "פגישה זו הפכה את חיי על פיהם. אך בין כה וכה הטוב שבה הוא העיקר". לאחר שנפטר התקשתה גולדברג להתאושש. "מה שאינני יכולה לסלוח לו, הוא זה שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני־אדם אחרים", כתבה, "כי כולם נראים טפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי־מוח בלבד, אלא גם חסרי־לב. הזכות הזאת, להכיר אדם זה, הייתה גם לאסון".

     

    "זה ספר נדיר, שלא מספר רק על אדם שהיה ואיננו אלא גם על תקופה שלמה, אירופית, שנכחדה, והוא ייצג". אומרת זרחי. "גולדברג באה משם, והצליחה לשאוב מבן יצחק את אותה רוח שהיה לה קשה למצוא פה. הספר כתוב באהבה, בעדינות, בחכמה. הוא ממש אחד הספרים היפים שקראתי בעברית, ואולי בכלל".

     

    גולדברג נתפסה לאורך שנים כדמות אניגמטית. כלפי חוץ היא נחשבה לאישה מאוד מוצלחת, משכילה ופוריה. אך שיריה, כמו גם היומנים, מתארים אישה עם קשיים לא פשוטים. מי שלבסוף חיה עם אמה עד יומה האחרון, לא נישאה ולא הקימה משפחה.

     

    "היומנים של גולדברג מתעתעים. היא עצמה כותבת שהיא נזקקת לכתיבה ביומנים בשעה שהיא בודדה, בשעות הפחות טובות. מהבחינה הזו מי שקורא מהיומנים ומפיק מהם על דמותה, חוטא לה", אומר טיקוצקי. "אני נוטה לראות אותה כאישה חזקה וחכמה, שעם כל זה לא מתייהרת ותמיד נשארת נאמנה לעצמה בצורה יוצאת דופן. אם הייתי צריך לבודד מכל המרכיבים שהם לאה גולדברג את החשוב ביותר — זו הנאמנות הזו. בניגוד לשלונסקי, שהיה בן הזמן ושינה את הסגנון שלו בהתאם לאופנה, אצל גולדברג אין את ההתגייסות הזו. היא מגוייסת לאמת פנימית שלה והיא לא נותנת לתמורות הפוליטיות הגדולות לבלבל אותה. ומבחינה הזו היא יכולה ללמד אותנו על הקשבה לקול הפנימי, ואי ההליכה בשום עדר".

     

    זה בגלל שהיא אישה והוא גבר?

    "אני משוכנע שהיא הייתה מתנגדת לכל פרשנות מגדרית", צוחק טיקוצקי. "היא לא תפסה את עצמה כאישה משוררת, אלא כמשורר. עוד בתרגומים של שירי עם מליטאית לעברית היא חותמת 'לאה, משורר'. בשנים מעט יותר מאוחרות, בגיל 25־26, היא כותבת ב'מכתבים מנסיעה מדומה' כמשורר. היא רוצה להיות משורר כי זה לא מסומן, זה המגרש של הגדולים. זה לא המגרש הצדדי שמקבלים בו הנחות. היא לא האמינה בעזרת נשים כי מבחינתה זה דבר מקטין. היא רצתה לשלם את המחיר המלא וגם לקבל את ההכרה המלאה".

     

    "בקרב בני דורה והאסכולה שממנה היא יצאה היחס אל הנשיות בכלל ואל הסגנון שלה בפרט היה קצת מתנשא", אומר הירשפלד. "הם העריכו אותה, ושלונסקי הוציא את שיריה עוד לפני שהגיעה ארצה, אבל תמיד היה דוק של התנשאות ביחס אליה. השוביניזם הגברי עשה את שלו, ובתרבות הישראלית זה לא היה יותר טוב ממקומות אחרים. היו גם מי שראו בה המהדורה הנשית של אלתרמן, וזה פעל נגדה. התחילו לכתוב נגדה כל מיני מאמרים כלליים כאלה והיא נחשבה למיושנת בעשורים האחרונים של חייה. לימים, אנחנו רואים שהשירה והיצירה שלה הם על זמניים. ככה נראית קלאסיקה".

     

    טיקוצקי מציע לקוראים לקרוא גם את שירי האהבה הנכזבת שלה באופן כפול: "יש בהם הרבה רגעים של כוח. לא פעם מאחורי דמותה של האישה המאוהבת המתוארת בשיר עומדת עוד דמות שרואה את האישה הזו, והדמות המתבוננת, של המשורר, כבר קצת יודעת שהאהבה תיכשל. לאה גולדברג לא חלשה, להפך. בעצם מעשה הכתיבה יש גיוס של כוחות נפשיים, עמידה ויציאה מהאיזור הפגוע. יש שם אפקט כמעט מרפא. בגדולתה היא גם הופכת את זה למשחק. בשירי האהבה לתרזה דימון היא ממש משחקת במוות של האישה המאוהבת. היא לשה את החומרים האלו וקצת צוחקת על זה, ועל עצמה. זו גדולה של יוצרת".

     

    "עוד יהיה משהו בעולם"

    גולדברג נפטרה בחורף 1970, בדיוק היום לפני חמישים שנה, מסרטן הריאות. שלג ירד על ירושלים. אמה, צילה, קיבלה בשמה את פרס ישראל בו זכתה באותה השנה. "גולדברג הייתה רק בת 58 במותה, אבל לפי היומנים אפשר לחשוב שמדובר באישה מבוגרת בהרבה", אומר טיקוצקי בעצב. "יש פה חלק לשברונות הלב. היא הרגישה שהמניות שהיא עשתה לעצמה אולי איבדו מערכן בגלל הביקורת שנפלה עליה בערוב ימיה. הקשיים הפיזיים שליוו אותה, בין השאר הקושי בשמיעה, מאוד דיכדכו אותה. מצד שני, אני חושב על השיר 'זה מכבר', על אדם שיודע שסופו קרוב, והיא עדיין כותבת 'עוד יהיה משהו בעולם'. היא מסוגלת לדמיין את היום שאחרי. זו באמת גדלות נפש. אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים להעניק משמעות למוות, ואז זו דווקא מיתת־נשיקה. בתוך הסיטואציה הזו, השירים האחרונים שהיא העניקה לנו הם חד פעמיים. אין כמוהם בשיר העברית. היא כותבת בצורה נטולת רחמים עצמיים, במבט מפוכח ומעורטל כל כך. הספר שיצא לאחר מותה, 'שארית החיים', הוא אחד מספרי השירה היפים ביותר בשירה העברית".

     

    לאה גולדברג היא האישה שלימדה אותי לאהוב מילים בכל מאודי. היא גרמה לי להאמין שיש למילה כתובה יכולת לשנות, לרפא, לתקן. בכל בוקר על מיטתי, כנערה צעירה וכחיילת, רגע לפני שאמרתי את תפילת הבוקר "מודה אני", מילמלו שפתיי:

     

     

    לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

     

    עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

     

    עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

     

    לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

     

    לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

     

    בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

     

    לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

     

    לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

     

    שיר התפילה הקטן של גולדברג לא מש משפתיי במשך שנים ארוכות. הוא קדם לתפילה שבכתב ולתפילה שבעל פה. למעשה, הוא היה התפילה היפה והזכה ביותר לה זכיתי. חמישים שנה לאחר לכתה, ברור כי למלכה יש בית. ארמון של זהב בעל חיי נצח בלב ליבה של התרבות העברית.

     

    ערב לזכרה של לאה גולדברג, במלאת חמישים שנה לפטירתה, יתקיים מחר ב־ 20:00 בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל־אביב

     


    פרסום ראשון: 14.01.20 , 20:31