לפני כמה שנים המצאתי פורמט חדש שיכול להתחרות ב’האח הגדול’: אתה לוקח 20 אנשים ומכניס אותם לתוך וילה גדולה בלי מצלמות. הם חיים בבית מאה יום, אוכלים, שותים ושוהים שם כשהם מנותקים מהעולם - ומשוכנעים שכולם צופים בהם. אלא שבמציאות, האירוע לא מצולם. לאחר מאה יום הם יוצאים מהבית, בטוחים שהם הכי מפורסמים בארץ - אבל כלב מת לא מזהה אותם. ואז מתחילה הסדרה. 

מיד אחזור ל’האח הגדול’ ולדבר־מה חדש שלדעתי קורה שם, אבל לפני כן משהו על אמירות חדשות ומעוררות השראה. כי לפעמים אתה שומע מישהו מדבר ומקבל צמרמורת. הגוף שלך זז. וזה קרה לי שלוש פעמים לאחרונה. פעם אחת כשחייל המעוטר במדליית הכבוד האמריקאית הזהיר את איראן ממלחמה ואמר: "ראינו מלחמות, אנחנו לא רוצים מלחמה. אבל אם אתם רוצים מלחמה עם ארה"ב, ה' עדי״ - פה הוא הישיר מבט למצלמה - ״מישהו אחר יגדל את הילדים שלכם".

בפעם השנייה זה היה כשפרופ' ניסים מזרחי, שראיון מדהים שלו ב’הארץ’ על ישראל השנייה גרר מחאה נמרצת משמאל, אמר: ״בעבר ניסיתי להגדיר אלימות ליברלית. אחרי הראיון בהארץ חוויתי אותה״.

והפעם השלישית הייתה כשריקי ג׳רוויס הנחה את טקס פרסי גלובוס הזהב ואמר שהשנה לא יקרינו סרטון לזכר כל אנשי הקולנוע שנפטרו, כי רשימת המתים מהשנה החולפת היא לא מספיק מגוונת. “רשימת נפטרים לבנה בלבד?” הוא אמר, “לא במשמרת שלי”. כמה רעננות ותעוזה יש בבדיחה הזאת, אלוהים.

ואם תשאלו מה הקשר בין ראש המטות, ניסים מזרחי וג׳רוויס? שלושתם הלכו נגד ההגמוניה ואמרו דברים שבעידן הנוכחי לא מקובל לומר. 

גם ב’האח הגדול’ קורה משהו כזה. אני יושב כעת בבית וצופה בערוץ 26, המשדר בלייב את בית האח הגדול. צפיתי כבר מאז החל הערוץ את שידוריו בכמה רגעי שיא מרהיבים - בהם חזן מקפל חולצות ותקווה שותה קפה - והבנתי שזה עושה לי טוב. זה מרגיע. והייתי צריך להירגע, בעיקר בימים שבהם בחוץ היה מה שפעם כינו חורף, אך היום מוגדר כסופה. באולפנים דיברו במונחים של צונאמי. כל הגשם מוסגר כאויב. יום שלם ישבתי בחרדה מול המסך שהקרין בלופ את מה שקורה ברחוב אחד בנהריה. התחושה הייתה שהארץ כולה כוסתה מים. הלכתי לישון עם מצופים, שקלתי לבנות תיבה. באחד הימים אמרו בחדשות ש"מחר בתל־אביב יהיה יותר קשה מהפעם הקודמת", אבל למחרת כשיצאתי לפגישה גיליתי שמדובר בגשם. פאקינג גשם. מה עובר עלינו? מתי הפכנו כולנו להיסטריים יותר מתאומים ג'ינג'יים שאיבדו את ההורים בסחנה? מילא. למה להתעצבן אם אפשר במקום זה לצפות ברות אלבז שוטפת כלים ולהירגע?

אגב, כמי שצילם תוכנית עם אורן חזן עוד בזמן שזה היה בכנסת, השאלה לא הייתה אם הוא ייכנס ל’האח הגדול’, אלא כמה ישלמו לו על זה. ולמרות שאל התוכנית עצמה אני לא מגיע, בשידורים החיים של הבית, בערוץ 26, אני צופה בקביעות לפני שאני נרדם. כך שמה שאני אומר כעת נלקח מההתרשמות שלי מחומר הגלם, ולא מהדרך שבה ההפקה הציגה את הסיפורים בפרקים המלאים: שמתי לב שניר, בחור שעובד כדובר שוברים שתיקה ובחור ימני בשם אפיק, מנסים לסלול איזו דרך אמיצה שלפיה אפשר להפריד בין הדעות לבין הבן אדם, ואפשר איכשהו להיות מנומסים ונעימים אחד לשני, חרף חילוקי הדעות הדרמטיים. אורן חזן נכנס לבית במוד קצת אחר ועירער טיפה את האווירה בבית, אבל הבשורה שאני מבחין בה, וקוראי טור זה יודעים כמה הנושא בנפשי, היא שימנים ושמאלנים בבית האח מסרבים לתת למחלוקות ביניהם לגלוש לפסים אישיים. וזה דבר חדש. בית האח תמיד היה המקום שאליו אתה זורק נציגי קבוצות שונות בישראל ונותן להם לריב ולטחון אלה את אלה עד דק, והנה לרגע נוצרה שם איזו תרבות דיון אחרת. עכשיו תראו, אני לא באמת עוקב, ואולי מאז הדיירים ירו אחד לשני בפרצוף. אבל סימנתי לעצמי שלפחות לזמן קצר גר זאב עם כבש, ואיש ימין עם איש שמאל ירבץ. 

וגם זה דבר חדש: למרות שאורן חזן נכנס לבית האח ולמרות שהדיבור היה 'צריך להיות איך הוא הכניס להוא משוברים שתיקה', הרגע שהידהד ברשתות (וגרם לי אישית לדמוע) היה כשרות אלבז עמדה מול הדיירים וסיפרה שהיא באה לבית האח כדי שאבא שלה יראה אותה ואולי יקבל אותה ויתאהב בה. מלחמת ימין ושמאל יש לנו כל הזמן, אבל אירוע פסיכולוגי כה מרתק, שבו נכנס אדם לבית האח, עומד מול מצלמות, מדבר על עם ישראל ובעצם מדבר לאבא שלו. וכאילו, מתבקש לתהות: למה לא ללכת ישירות לאבא שלך, למה את צריכה את התיווך של המצלמות? אבל לפעמים זה בלתי אפשרי אחרת, ויש שהאדם יוצא מביתו למסע ארוך ומפרך ומגיע עד קצה העולם, ומה שהוא באמת רוצה זה להרגיש שוב שייך בביתו שלו. 

בין לבין, חגגתי גם יום הולדת 44 השבוע. זה גיל בלי הדר, 44. בגיל 30 ביבי היה ביום הולדת שלי. בגיל 40 אריאל זילבר עשה לי הופעה עם כל להיטיו בסלון. זה היה אחד הערבים המאושרים בחיי. בגיל 44? הלכתי לסופר־פארם. אבל אגיד לכם משהו, וסהדי במרומים שזו אמת לאמיתה: אני חוגג את יום ההולדת בתאריך העברי. מקפיד על זה. ומיד לאחר השקיעה, כי ככה זה בתאריכים עבריים, אחי כבר צילצל להגיד לי מזל טוב. הוא זכר שתיכננתי לטוס לסיישל, משהו שחלמתי עליו. זה לא קרה, כי נהיו בחירות ואני מצלם משהו והטיול התבטל. "אז מה אתה עושה במקום?" הוא שאל, והתשובה הייתה שכלום. כלומר הילדים ציירו לי ציורים והייתה עוגה אבל בעצם, בזמן שבו הייתי אמור להעלות לאינסטגרם תמונות מדהימות מהחוף בסיישל, הייתי בבית, חורף מטורלל בחוץ, ואני מתחת לפוך עם אפרת, רואה ’ארץ נהדרת’.

"ואיך ההרגשה", שאל אחי, "להיות עכשיו תחת השמיכה בבית במקום להשתזף בחופים הטרופיים?"

"לא יודע אם תאמין לי", עניתי, "אבל ברגע הזה, אין אדם מאושר ממני על כל פני האדמה". שבת שלום.