זו שעת צהריים מאוחרת במרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ - המקום שבו ההתרחשות הכי מעניינת בימים רגילים כוללת יונים, עורב ובופה של פירורי בגט. אבל בחודשים האחרונים תופעה משונה מתרחשת במקום, וכל יום בינוני הופך להוליוודי ונשגב כשהבמאי הכי גאון בעולם, מיסטר קוונטין טרנטינו, מתהלך בשכונה. בכל זאת, הוא גר פה. שזה עדיין קצת מוזר גם לנו, אבל הגיע הזמן שנתרגל לזה, בתור בסינמה סיטי, בבית הקפה, בפסטיגל או בסניף של ארקפה, שם אנחנו יושבים כבר כמה שעות (ואגב, אף מנה מאלה שהזמין לא הגיעה בסוף כי הכל אזל, כולל הבירה).
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
טרנטינו נשוי לדניאלה פיק, והוא כאן איתנו, מעלה את מפלס הגאונות המקומי. ועדיין, כיוון שכולם הפכו לצלמי פפראצי עם סמארטפונים — כל מקום שהוא מגיע אליו נהיה אירוע רשתות חברתיות מכמה זוויות. ההתרגשות מובנת. תאמינו לנו, גם אחרי לא מעט מפגשים עם טרנטינו, תמיד מגיע הרגע הזה שאתה מת לחזור אחורה בזמן ולספר לעצמך של הניינטיז שאתה יושב עם האיש הזה לקפה או לארוחת ערב. ואיך הוא? מבריק, מצחיק, סטוריטלר, וגם ג'נטלמן, עדין, נחמד לבריות, בן זוג מתחשב, ובאופן כללי — איך אומרים אצלנו בישראל? אחלה גבר. ואותו גבר קיבל השבוע לא פחות מעשר מועמדויות לאוסקר עם הסרט האחרון שלו 'היו זמנים בהוליווד' — כולל לסרט הטוב, הבמאי, התסריט, ולשחקנים לאונרדו דיקפריו ובראד פיט.
עשר מועמדויות. כמה זה חשוב לך?
"יש פה שני דברים, המועמדות והפרס. יהיה נחמד לקבל את הפרס, אבל זה יותר הרעיון שפשוט כיף להיות מועמד, שהסרט שלך הוא אחד מתשעה סרטים שנבחרו בקפידה ושאנשים אוהבים אותו עד כדי כך, שהוא נחשב לסרט שמתאים לרוח התקופה. וזה גם כיף להיות מוזמן לכל מסיבות האוסקר האלה עם הקולגות שלך ולחגוג את העבודה הקשה שהשקעת. אבל אני לא לוקח את זה ברצינות תהומית, מהסיבה הפשוטה: השאלה היא אם אנשים ידברו על הסרטים המועמדים בעוד 20 שנה".
והתשובה? כי את 'ספרות זולה' עדיין זוכרים.
"'ספרות זולה' קיבל מועמדות אבל לא זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. ואם לשפוט על פי האופן שבו הדברים מתנהלים בדרך כלל, קרוב לוודאי שלא יזכרו את הסרטים מהשנה. אולי אחד או שניים מהם. הסרטים שמדברים עליהם בעוד 20 שנה הם לרוב סרטים שלא זכו במועמדות. כך שבין שאתה מקבל את הפרס או בין שאתה לא מקבל את הפרס, מנצח במשחק באולינג או לא מנצח — בסופו של דבר אתה נהנה מהטורניר. יש הרבה סרטים טובים שאפילו לא היו מועמדים".
למשל?
"'הניצוץ' הוא סרט שאנשים מדברים עליו עד היום, אחד הסרטים החשובים בשנה שבה יצא. אבל הוא לא קיבל מועמדות לסרט הטוב ביותר באותה שנה, סטנלי קובריק לא היה מועמד לבמאי הטוב ביותר, התסריט לא היה מועמד לעיבוד הקולנועי הטוב ביותר וג'ק ניקולסון, וזה ממש פשע, לא היה מועמד לשחקן הטוב ביותר".
הכרזת שנשאר לך רק עוד סרט אחד ושתפרוש מקולנוע אחריו. מקווים שהאוסקר יגרום לך להתחרט.
"אני מעריך את זה מאוד, אבל אני גם מאמין שהגעתי לסוף המסע שלי בקולנוע. נתתי לזה הכל, את החיים שלי, ומעולם לא עשיתי סרט מהסיבות הלא־נכונות, מעולם לא עשיתי סרט בשביל כסף, מעולם לא עשיתי סרט בשביל לשמור על המעמד שלי בשוק, שום דבר מהסוג הזה. כל הסרטים שלי היו חלק מהמסע האמנותי שלי. והם עבדו או לא עבדו, תלוי מאיפה אתם מסתכלים על זה, אבל הם היו כולם טהורים, כולם היו מבחינתי הסרט הבא שאני עושה במסע שלי. נראה לי שאני עוזב כשאני עוד בשיאי. עשיתי את כל הסרטים האלה בתקופה מסוימת, בסביבה מסוימת, ועכשיו כשהסביבה הזאת משתנה, אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך לשחק במגרש הזה.
"מצד אחד, מטורף כמה שאני בר מזל, ומצד שני נתתי לסרטים כל מה שהיה לי לתת. יש סיבה לכך שלא התחתנתי עד עכשיו, שלא עשיתי ילדים, כי הייתי צריך לעשות משהו אחר. הייתי עסוק בלטפס על הרים ולא רציתי את האחריות שכרוכה במשפחה, לא רציתי להיות במצב שבו אני תוהה אם עשיתי נכון כשהקמתי משפחה, שעלולה למנוע ממני מלהתקדם במסע שלי. בזמן שעשיתי אותם, הסרטים לקחו ממני את כל מה שהיה לי לתת, כי אני לא סתם עושה איזה ג'וב".
× × ×
זו הקרבה אדירה לחיות בתוך הראש של עצמך. תשעה סרטים הוא הוציא עד כה, כל אחד מהם שובר קופות ומוסכמות. מ'ספרות זולה' ו'קיל ביל' ועד 'ממזרים חסרי כבוד', 'ג'אנגו ללא מעצורים' ו'היו זמנים בהוליווד'. נע בין ז'אנרים במהירות של סופרמן ובמיומנות של נינג'ה, כותב דיאלוגים שאף אחד עדיין לא הצליח לחקות באמת — והו הו, כמה ניסו. לכל סרט עולם משלו וכולם יחד חלק מיקום אחד — שיכול להתרחש רק במוח אחד. וזה כמעט תמיד נגמר בדם. ועוד קצת שייק דם עם קשית.
כל זה, כמובן, תענוג גדול עבורנו, ומחיר גדול עבור אדם אחד שצריך גם לעזוב לפעמים את הדמיון ולהתמקד בחיים. למשל, חיי משפחה עם דניאלה בבית החמים שלהם, ובקרוב גם תינוק שאת המין שלו הם לא רוצים כרגע לחשוף. לטרנטינו כבר יש כאן גם חברים משלו והעדפות לרשתות בתי קפה, והוא ואשתו נוהגים לארח חברים להקרנות סרטים בחדר ההקרנות הקטן במרתף ביתם. למשל, ‘כלבי הקש’, סרט מהסבנטיז עם דסטין הופמן שסצינת הסיום שלו נותנת פייט בליטרים של דם לטרנטינו או לחדר מיון בבית חולים סטנדרטי. ואחר כך יש גם הסבר שאחריו אתה מבין שעד שלא ראית סרט מהעיניים שלו כאילו לא ראית כלום. ויש גם ארוחות ערב עם חברים. ואוירה שהיא תמיד נחמדה. בקיצור, החיים הישראליים של טרנטינו לא פחות מעולים ובטח יותר נוחים.
אתה מתרגש לקראת התינוק?
"כן, בהחלט, ויש לי אישה יפהפייה והיא נהדרת".
כולנו מכירים פה את דניאלה.
"באמת, החיים שלי כאן כל כך נהדרים. במהלך היום דניאלה עושה את מה שהיא עושה, הנוכחות שלה בבית כל כך נעימה, היא בהיריון, מאושרת עד השמיים. אני מאושר רק מלהביט בה, ואני יושב במשרד שלי, כותב את הספר, ואז היא מכינה צהריים, אנחנו אוכלים, ואז בסביבות ארוחת הערב היא קוראת לי ואני יורד למטה ואנחנו אוכלים ארוחת ערב, ואז אנחנו סתם מבלים זמן יחד וצופים במשהו או מדברים או עושים יחד מה שלא יהיה. ואז או שאני הולך לישון איתה או שאני חוזר חזרה למעלה למשרד שלי וכותב עוד קצת או שאני צופה לבד במשהו שהיא לא רוצה לראות ואלך למיטה מעט מאוחר יותר. חיים אמיתיים. וזה משהו שמעולם לא היה לי לפני כן. פשוט חוויה ממש־ממש נעימה".
ואיך החוויה שלך מישראל באופן כללי?
"נהדרת. אני אוהב את הארץ והאנשים ממש־ממש נחמדים, מאוד נחמדים אליי, נראה שהם מתרגשים שאני כאן".
כל יום אנשים מצייצים באיזה סינמה סיטי, "ראיתי את טרנטינו". זה מוזר להם.
"אני מבין את זה. תשמעו, יש לי אופניים ואני רוכב עליהם כל יום ברחבי העיר. אני מכיר את תל־אביב ממש טוב, את יפו, את הרצליה, מרכיבה באופניים".
אתה גם נוהג? מסתדר עם הנהגים הישראלים?
"אני לא נוהג, אז כנוסע אני לא ממש שם לב. מתישהו בסופו של דבר אני גם אנהג, אבל נכון לעכשיו נוח לי לשבת במושב הנוסע. באופניים הכל טוב, אין לי שום בעיה. תמיד כשאני מגיע לצומת והנהגים רואים שאני מתקרב באופניים הם עוצרים, בעוד שבאמריקה הם ינסו לעבור. הנהגים בישראל אדיבים, הם יכולים להתקדם, אבל הם עוצרים".
בטח גם שמעת על בעיית הטילים שיש לנו כאן. מה אתה חושב על זה?
"יש לנו ממ"ד בבית. אני לא פוחד בכלל, כמו כולם פה, אני לא ממש שם לב לזה".
ויש לנו מערכת בחירות מספר שלוש. אתה יודע משהו על זה?
"כן, אני עוקב אחרי זה. הלוואי שהייתה אצלנו באמריקה מערכת בחירות מספר שלוש. לצערי הייתה רק אחת. בגלל שבאמריקה הכל נהיה כל כך פוליטי, אחד הדברים הנחמדים בלחיות במדינה אחרת זה היכולת להתעלם מכל החרא הזה. אז זה דווקא כיף שלא אכפת לך בשיט מהחדשות, אתה פשוט חי את החיים שלך".
איך נשמעת לך השפה העברית? מוזרה או שהתרגלת?
"ובכן, היא נשמעת לי כמו עברית" (צוחק).
בכל זאת, איטלקית נשמעת טוב לכולם. עברית לא ממש.
"היא נשמעה לי יותר זרה לפני שהתחלתי לשמוע אותה כל יום, והיום אני יודע שאני יכול לדבר עברית. אני לא מסוגל לנהל שיחה כרגע, אבל אני יודע הרבה מילים בעברית".
עוד מעט יהיה לך ילד שמדבר עברית.
"ברור שאני אלמד, אני לא ארצה שהילד או הילדה שלי ידברו בשפה שאני לא יכול להבין".
איך היה לך בפסטיגל עם צביקה פיק, הסבא שלו לעתיד?
"זה היה מדהים, בנאדם. מדהים. הוא הופיע שם, מנגן על הפסנתר, כמו אלטון ג'ון".
אז אתם בעצם חיים עכשיו בישראל?
"כן, יש לי כמה נסיעות קצרות מתוכננות לטקסי הפרסים. וכמובן שאנחנו פה בשביל הלידה וגם אחרי".
חגגתם את חנוכה וחג המולד יחד?
"כן. הדלקנו את הנרות כל לילה, ואז ב־25 חגגתי את ערב חג המולד ולמחרת את חג המולד וזה היה מאוד מגניב. עשינו ארוחת חג מולד גדולה, הזמנו כמה חברים וזה היה ממש כיף. צפינו בסרט חג המולד האהוב על האמריקאים, 'אלו חיים נפלאים', והדהים אותי שאף אחד מהישראלים לא ראה אותו אף פעם. זה סרט שאם אתה שואל כל אמריקאי מעל גיל מסוים, הוא יגיד לך שהוא ראה אותו חמש־שש פעמים. זה סרט מרגש וכל כך חזק, ולצפות בו עם קהל שמעולם לא צפה בו בעבר זו הייתה חוויה מדהימה, אחת מחוויות הצפייה הטובות ביותר שהיו לי בחיים".
× × ×
מה הרגע הכי חזק שחווית כאן?
"הרגע החזק ביותר שקרה לי בישראל היה בבכורה של 'ממזרים חסרי כבוד', כי זו הייתה הקרנה מסוג אחר לגמרי".
כל עניין השואה והנקמה?
"היינו בסיבוב גדול באירופה, וראיתי איך הסרט התקבל בכל מדינה והתגובות היו ממש טובות, אבל אז להגיע לכאן ולצפות בסרט היה מאוד מיוחד בגלל האסוציאציות שהקהל הביא איתו להקרנה. זה לא 'רשימת שינדלר', לא איזו דרמה מטלטלת על מלחמת העולם השנייה. זה סרט הרפתקאות עם היבטים קומיים, והרכיבים האלה עבדו, הצחוקים היו במקומות הנכונים. למשל, כשאלדו ריין, שגילם בראד פיט, עשה 'בונג'ורנו', הקהל צחק".
כן, אפילו בסצנת הפתיחה הטעונה עם המשפחה היהודית במרתף.
"כן, הקהל הגיב ללנדה, הקצין הנאצי, כמו שרציתי שיגיב לו. כלומר, שהוא יהיה בעדו. היו כמה פעמים שהקהל הריע. אני בעיקר זוכר את התרועות כששושנה מופיעה, הפנים שלה משתקפים בעשן והיא אומרת, 'אלה הפנים של הנקמה היהודית'. מישהו בקהל פשוט צעק, וזו הייתה צעקה מקפיאת דם, הוא לא סתם הריע לגיבורים בסרט, זה לא היה כמו להריע לקבוצת הכדורגל שאתה אוהד, היה שם רגש, דם".
כיהודי זה מדהים.
"הרגשתי כאילו — מבלי לעשות מזה יותר ממה שזה — תחושה של שחרור, הסרט נתן לאנשים רשות ליהנות ממשהו שהם לא היו מרשים לעצמם ליהנות ממנו אם היית מדבר איתם על זה ברמה האינטלקטואלית. בגרמניה קרה דבר דומה, אבל הפוך. תאמינו לי, אם יש מדינה בעולם שלתושבים שלה יש פנטזיות על לרצוח את היטלר, חוץ מישראל, זה גרמניה. גרמנים שנולדו 50 שנה אחרי מלחמת העולם, שאין להם שום קשר למה שקרה, חיים עם המורשת הזאת, וכשהם הולכים לראות סרט על מלחמת העולם השנייה הם מתכווצים בכיסא. אבל אז הם מגיעים למערכה השלישית של 'ממזרים חסרי כבוד', וזה נהיה כמעט פארסה ברמה של האחים מרקס, ופתאום הגרמנים מסוגלים לראות סרט על מלחמת העולם השנייה וניתנת להם רשות לצחוק על הסרט וליהנות ממנו. זה משהו שתמיד היה אסור להם".
ותודות לסרט הזה פגשת את דניאלה.
"בפירוש. כאילו שההקרנה עצמה לא השאירה מספיק חותם באותו הביקור, זה הדבר הכי משמעותי שיצא מהסרט הזה, מה שבאמת שינה את חיי".
זה באמת נדיר שאחרי ארבע־חמש שנות הפסקה חזרתם להיות זוג והתחתנתם.
"כן, זה מאוד רומנטי"
הבנו שיש אפשרות שתפתח בית קולנוע משלך פה בארץ. זה יקרה?
"כן, זה יכול להיות נחמד. עוד לא עשיתי שום צעדים רציניים בכיוון, אבל דיברתי עם כמה אנשים על האפשרות. אם יש בתי קולנוע שעדיין עומדים ועוד לא הרסו אותם, ויש בהם את מה שצריך בשביל להקרין סרטים, אני מאוד אשמח לעשות את זה".
יצא לך לראות סרטים ישראליים?
"כן, אבל כשאתה מבקר במדינה מסוימת אתה לא יכול לראות את הסרטים שלה כי הם לא מגיעים עם כתוביות באנגלית. צפיתי בווידיאו ב'מאחורי הסורגים' עם כתוביות באנגלית, שהפיצו האחים וורנר, ובדי־וי־די של 'אסקימו לימון'".
בטח צפית בסרטים של מנחם גולן.
"אני מעריץ גדול של סרטי קנון, ויורם גלובוס הוא זה שהזמין אותי לישראל להציג את 'ממזרים חסרי כבוד', אז במידה מסוימת הוא אחראי לכך שדניאלה ואני הכרנו, ברמה שרציתי לשים את הלוגו של סרטי קנון על ההזמנה לחתונה שלנו: 'סרטי קנון מציגים'. דניאלה לא זרמה עם זה" (צוחק).
בירכת אותה יפה בטקס גלובוס הזהב. העברית הייתה ספונטנית?
"yes, I mean, ken"
× × ×
'היו זמנים בהוליווד' הוא ההוכחה שגם בזמנים פחות טובים, הוליווד עדיין מסוגלת לייצר סרט מעולה. בלי אנימציה, בלי גיבורי־על, עם הדבר הקטן והזניח שנקרא תסריט ומשחק ואווירה ופסקול ועלילה שמובילה אותך לרגע אחד שמשאיר אותך פעור פה. ולא רק אצל הקהל האנין או המבקרים. 'היו זמנים בהוליווד' הפציץ גם בקופות. הסרט הכניס עד היום 372 מיליון דולר, סכום עצום. בטח לסרט ארוך, שמתאר את מערכת היחסים בין פעלולן כפיל לשחקן שלצידו על רקע הוליווד של 1969, הכת המטורפת של צ'רלס מנסון והרצח של שרון טייט. "טום רוטמן, המנהל של סרטי קולומביה, ואני חשבנו הרבה איך בדיוק נמכור את הסרט לקהל. כשאתה מסתכל על השוק כיום, זה בפירוש סרט יקר".
עם שני כוכבים ענקיים.
"ענקיים. עם תקציב גדול. קיבלתי את האפשרות ליצור את הסרט שרציתי, לממש את החזון שלי, והחזון שלי היה די יקר במקרה הזה. רוטמן היה צריך לדבר עם המנהלים בסוני, להגיד להם, 'היי, אני רוצה לתת לקוונטין את התקציב שהוא צריך כדי לעשות את הסרט הזה בצורה הטובה ביותר. אנחנו יודעים שזה שונה מכל מה שנעשה היום. אבל דווקא זה מה שיגרום לסרט הזה לבלוט'. אם אנחנו לא פועלים בתעשייה שמסוגלת לתמוך בסרטים מהסוג הזה, אז היצירה הזאת מתה. משהו שהוא לא סרט מארוול או די־סי או כל סרט אחר שמבוסס על משהו קיים".
או גימיק או חידוש של סרט ישן.
"כן, לא הלכנו על דמות קיימת מהתרבות הפופולרית כמו 'הג'וקר', למשל. לא סרט המשך או רימייק או סרט של נטפליקס, שמוציאים 150 מיליון דולר על סרט של מייקל ביי, כי הם יכולים".
והם בהחלט יכולים.
"כן. הסרט שלנו עלה הרבה כסף, בלי כל רשתות הביטחון שבדרך כלל נעזרים בהן בתעשייה. זה היה הימור על החיים ועל המוות — אם אנשים ייצאו מהבית שלהם, ייסעו באוטו שלהם ויקנו כרטיס ויישבו באולם".
למשך שלוש שעות
"שעתיים ו־40! תאמינו לי, זה חתיכת הבדל. הייתי מת לעוד 20 דקות".
העובדה שהסרט נחשב לכזה הימור, הוסיפה עוד לחץ בעשייה שלו?
"לא באמת. בכנות, תוך כדי עשייה לא חשבתי שזה כזה הימור. אנחנו חיים בעולם שבו או שאתה עושה סרט טוב ואנשים רוצים לראות אותו או שלא. ההימור היה יותר מבחינת המגזין 'פורבס'. לא מבחינתי".
איך בעצם הכל התחיל?
"הסרט הזה היה לי בראש הרבה זמן. למעשה, היו לי שני סרטים בראש שלקח להם הרבה זמן לקרות, 'היו זמנים' ו'ממזרים חסרי כבוד'. במקרה של 'ממזרים' עבדתי עליו המון ואז שמתי אותו בצד לכמה שנים ועשיתי דברים אחרים, ואז חזרתי אליו. הפעם זה היה שונה. באתי עם הרעיון הראשוני קצת אחרי 'חסין מוות', בסביבות 2007. התחלתי לכתוב אותו כנובלה, וכתבתי כמה פרקים, ואז בשלב מסוים שיחקתי עם זה קצת כמחזה. בשלב מסוים, אחרי שנים של כתיבת התסריט, כבר לא היה אכפת לי כל כך מהתוצאה, לא היה דחוף לי שזו תהיה היצירה הבאה שלי. חשבתי לקדם את זה, לגלגל את הסלע עוד קצת במעלה ההר, ובאיזשהו שלב אעזוב את זה שוב. אבל אז הכל פשוט הקליק והבנתי, שיט, אני הולך להגיע לראש ההר, זה קורה. בשלב שבו כבר הכרתי את הדמויות טוב מספיק".
כלומר יצרת להם בראש ביוגרפיה — פרט לשרון טייט כמובן, שהיא דמות אמיתית.
"בדיוק. התחלתי לשאול את עצמי איזה סיפור אני רוצה לספר, ואז חשבתי שהדמויות עצמן הן הסיפור, ליתר דיוק יום בחיי הדמויות האלה, כך שאני לא צריך לדאוג יותר מדי לייצר להן עלילה. רציתי פשוט לתת להן להיות. כבר ידעתי שיש לי סוף ממש מעולה, כך שיכולתי פשוט לבלות זמן עם הדמויות".
שמעת משהו מהמשפחה של שרון טייט?
"כן, עבדנו עם דבורה טייט, האחות של שרון, במהלך ההפקה. עוד לפני הצילומים נפגשתי איתה בסנטה ברברה והיא קראה את התסריט וממש אהבה את זה, ואז היא ביקרה בסט ונתנה למרגו רובי תכשיטים של שרון כדי שתענוד בכמה מהסצנות. היא אוהבת את הסרט".
היה קשה לגייס את בראד פיט ולאונרדו דיקפריו?
"האמת שלא. הם קראו את התסריט ורצו לעשות את זה. עדיין לא היינו בהכנות להפקה, לא תיכננתי להתחיל לעבוד על הסרט באופן רשמי לפחות שישה חודשים, כי היו דברים אחרים שרציתי לכתוב, אז זה יצא טוב עם חבר'ה כמו לאו או בראד, כי ככה יש להם יותר זמן לחשוב ולהחליט. הייתי צריך ללהק אותם יחד, כי אחד אמור להיות הכוכב והשני הכפיל הפעלולן שלו, והם היו אמורים להיות דומים אחד לשני במידה כלשהי".
ושתהיה ביניהם כימיה.
"כן, כמובן שהם צריכים שתהיה ביניהם כימיה טובה, אבל צריך גם דמיון פיזי. ידעתי שאני צריך ללהק קודם את ריק, הכוכב, ורק אחרי זה את הכפיל, ובראד הבין את זה מיד".
עם מרגו רובי זו הפעם הראשונה שלך.
"לא הייתה לי שום חלופה אחרת, שום חלופה. אם מרגו לא הייתה נענית לזה או לא הייתה פנויה לעשות את זה, הייתי צריך ללכת לחפש מישהי אנונימית".
היא לא מדברת הרבה, אבל יש לה חלק חשוב בסרט, כולל סצנה מרתקת שבה היא הולכת לראות את עצמה בקולנוע.
"היה עיתונאי ששאל על זה שאין לה הרבה מלל בסרט ונפגעתי. נפגעתי מאוד־מאוד. איך אתה מעז? היא לא מדברת הרבה כי אני לא הופך אותה לעוד כלי בעלילה. היא מתנהלת בקצב שלה, היא מבלה את רוב הסרט עם עצמה, יוצאת לריצה, הולכת לסידורים, חיה את החיים שלה — זה מה שנלקח ממנה בחיים האמיתיים וזה מה שרציתי להראות. הייתי יכול להמציא איזו עלילת בולשיט ולתת לה מפגשים עם דמויות אחרות, לתת לה יותר דיאלוגים. אבל לא משנה איזה דיאלוג הייתי נותן לה, היא התבטאה יפה מאוד בזה שהיא חיה את חייה, בעצם ההתנהלות שלה".
ב'ג'אנגו' מופיעה המילה 'ניגר' הרבה פעמים. לא פשוט להשתמש בשפה כזו בעידן שבו יכולים לקטול אותך ברשתות החברתיות. לא חששת?
"כשאין לך טוויטר, אנשים יכולים לכתוב מה שהם רוצים. לא מזיז לי מה קורה בטוויטר. יש לי פחות מאפס עניין בביקורת חברתית. העבודה שלי כאמן היא להילחם בביקורת החברתית. האדישות של האנשים האלה, או האנטגוניזם שלהם, חסרי חשיבות מבחינתי כי אני מאמין במה שאני עושה בכל נים בנפשי. יש לי מחויבות אחת בלבד והיא להיות נאמן לדמויות שלי ואם אנשים לא אוהבים את זה, זה בסדר גמור. הם לא חייבים לצפות בסרטים שלי. זה פשוט".
'היו זמנים בהוליווד' הוא גם מכתב אהבה לקולנוע של שנות ה־06. אולי זה מכתב פרידה לקולנוע כפי שהכרנו אותו?
"אני לא יודע אם אני רוצה להיות עד כדי כך גרנדיוזי, אבל ברור שאם הייתי עושה את הסרט הזה ב־1999, אני לא חושב שהיינו מדברים על כמה זה ביג־דיל שעשיתי אותו או על האופן שבו הוא מתכתב עם סרטים אחרים. אז למרבה הצער, בהחלט ייתכן שזו שירת הברבור של מה שאני ואנשי קולנוע נוספים בני זמני מחשיבים כקולנוע".
בגלל נטפליקס?
"הנוף של תעשיית הבידור משתנה. אם חוויית הסרט הקולנועי, מה שאנחנו מחשיבים כקולנוע, גוססת בהשוואה לצורות בידור אחרות, אז זו גסיסה איטית וארוכה מאוד. זה כמו סרטן שנמשך על פני הרבה שנים. אתה רואה את הסוף, אבל לוקח זמן להגיע לשם, בעוד שתעשיות אחרות וצורות בידור אחרות — בום! פשוט מתות בן לילה, ואנשים נתפסים לא מוכנים. אלבומים, השכרות וידיאו, חנויות די־וי־די, הוצאות ספרים. בימינו, אם ספר מוכר 15 אלף עותקים הוא נחשב להיט".
גם בארה"ב?
"בכל העולם. הימים שבהם ספרים נמכרו במיליון עותקים, פשוט אינם. ואני כולל בפנים את הקינדל. אין שוק לזה, אנשים כבר לא קוראים ספרים. הרעיון שאלבום מוזיקה ימכור פלטינה? זה לא קורה".
× × ×
אם מישהו היה צופה ב'ספרות זולה' באייפון שלו במיטה, זה היה מעליב אותך?
"האמת? קשה לי להאמין שאנשים עושים את זה, אני יכול לדמיין אותם צופים בסצנה כלשהי בטלפון - אבל לא בסרט כולו".
הם עושים את זה.
"אני משוכנע שהחוויה שתקבל תהיה פחותה, אבל אם לך לא אכפת אז גם לי לא אכפת. עשיתי את הסרט הזה לפני הרבה זמן. למה שתרצה לצפות בזה בטלפון? אפילו בשביל העובדה הפשוטה שאתה צריך להחזיק את זה ביד במשך שעתיים וחצי. זה לא מרגיש לי כמו חוויה מהנה במיוחד, להחזיק את זה ככה. אייפד אתה יכול לפחות להעמיד על משענת על השולחן בסלון. לכן אני מאמין שהם צופים בסצנה מתוך הסרט באוטובוס או ברכבת התחתית, או בזמן שהם עושים משהו אחר".
ואם הם צופים בכל הסרט?
"למי אכפת. שיצפו איך שהם רוצים. ראיתי סרטים שלי בגרסאות הרבה יותר בעייתיות מזה. אני זוכר שעם 'כלבי אשמורת' עשינו את סבב הפסטיבלים, והלכתי לפסטיבל קולנוע באיטליה. אני מגיע לפסטיבל והם מציגים את הסרט אבל אין להם כתוביות מוקרנות, אז הם נותנים לך אוזניות, ואתה מקבל תרגום סימולטני לאיטלקית. ו'כלבי אשמורת' הוא סרט שבנוי על דיאלוגים, בנוי על קומדיה ועל הומור ועל פינג־פונג בין השחקנים. כשראיתי שקהל צופה באופן הזה אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, הסרט הזה בחיים לא ישרוד את ההקרנה, זה מגוחך, ציצמצו את הסרט לרמה של צ'יזבט. אבל כשהוא נגמר, האיטלקים מחאו לו כפיים ובאו אליי ואמרו, 'וואו, הסרט כל כך טוב, פנטסטיקו, פנטסטיקו, טרנטינו, טרנטינו' (במבטא איטלקי). ואני הייתי בשוק. וזה גרם לי להבין שאולי אני לא יודע הכל, ושאם הסרט שלך טוב אז יש הרבה דרכים שאפשר ליהנות ממנו. יש לי אוסף של סרטים בווידיאו, צפיתי בהקלטות חתוכות באיכות זבל של סרטים, ונהניתי. הרבה סרטי אמנויות לחימה באוסף שלי הם בוטלגים של בוטלגים של בוטלגים".
מעניין.
"זה לא גרוע כמו לצפות בסרט מבעד לאקווריום, אבל מאוד דומה. אם הסרט עובד, ואם זה באמת סרט טוב ואתה אוהב אותו, אז זה לא משנה. אני זוכר שצפיתי בסרט של עבאס קיארוסטמי, 'טעם הדובדבן', ולא היו כתוביות. אבל היה מישהו בצוות של הפסטיבל שדיבר פרסית והוא פשוט ישב לידי ותיאר את הסרט. 'היא אומרת ככה וככה'. ורק כשהסרט נגמר הבנתי שלגמרי נהניתי מהחוויה, פשוט נהניתי. זה אפילו היה מקסים ובשלב מסוים נכנסתי לזה. צפיתי בסרט כמה זמן אחר כך עם כתוביות, ומצאתי את עצמי מתגעגע לבחור ההוא. הוא היה בחור מקסים".
אתה חייב לגלות לנו מה היה במזוודה ב”ספרות זולה”.
“לעולם לא. מה שעולה בדעתכם”.
אבל יש בה משהו?
“כן, יש שם משהו. כשאתה בודק את הסרטים שלי, הם תמיד מלאים בדברים מסתוריים. אם הייתי רוצה לספר לך מהם הייתי עושה את זה, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שתחשוב בעצמך על התשובה”.
ואף פעם לא תספר?
“לא. אני רוצה שאתה תחליט מה היה במזוודה, רוצה שאתה תחליט אם קליף הרג או לא הרג את אשתו ב’היו זמנים בהוליווד’, אם כריס מניקס היה אולא היה השריף ב’שמונת השנואים’”.
אם בנטפליקס יציעו לך לעשות סרט עבורם?
"אני לא מעוניין בזה, אהיה מעוניין לעשות סדרה לטלוויזיה, אבל לא סרט".
אמרת שנותר לך סרט אחד לביים.
"כן וזה לא הולך להיות סרט טלוויזיה".
אלא?
"אין לי מושג".
בכל זאת?
"אני אוהב את המחשבה שכל הסרטים שלי קשורים אחד לשני במידה מסוימת, ואני חושב שאפשר לראות את החיבור הזה, מ'כלבי אשמורת' ל'היו זמנים בהוליווד'. יש חוט שמקשר ביניהם, ממש חבל טבור. ואני רוצה לעצור כל עוד החיבור הזה עדיין קיים. אני משאיר אחריי עשרה סרטים, בום, זה הכל. זה מה שהיה לי לומר בקולנוע, ועשרת הסרטים הלל עומדים יחד על המדף. אני לא אעשה סרטים מהסיבות הלא־נכונות, סרט על הדרך, לכיף. למרות שזה יכול להיות מעניין ויכול להיות סרט טוב. יש הרבה סרטים טובים שאני יכול לעשות אם רק ארצה. אני יכול לחשוב על ארבעה כאלה".
ג'יימס בונד?
"לא, אם כי היו לי מחשבות על זה לפני הרבה זמן. רציתי לעשות את 'קזינו רויאל' לפני 20, 25 שנה, אבל לא כמו שהם עשו את זה. זה היה אמור להיות קרוב לספר המקורי, אבל הם לא היו מוכנים לזרום עם זה. יש סרטים אחרים שהייתי יכול לחשוב עליהם בשנייה, שהייתי רוצה לעשות, רימייקים".
'הטוב הרע והמכוער'?
"לא, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי נוגע בזה. זה הסרט הכי טוב בכל הזמנים".
אנחנו יודעים כמה אתה מעריץ את הסרט הזה.
"זה יהיה כמו לצבוע מחדש את הקפלה הסיסטינית".
או לשכתב את התנ"ך?
"כן, בדיוק. אבל מה שכן, אחד הסרטים האהובים עליי הוא סרט הנקמה 'המאבק לחיים' (Rolling Thunder) של ג'ון פלין, שמבוסס על תסריט של פול שריידר. קראתי את התסריט, הוא מצוין, אבל הוא לא באמת הוצא לפועל והייתי שמח לעשות את זה. אפשר לעשות מזה סרט אחר לגמרי. קראתי גם את התסריט המקורי ל'השופט רוי בין' של ג'ון מיליוס. ג'ון יוסטון עשה מזה סרט מהנה למדי, אבל נראה לי שהתסריט של ג'ון מיליוס הרבה יותר טוב, והסרט הזה עדיין לא נעשה. אני יכול לחשוב על התסריט של ג'ון סיילס לסרט הגנגסטרים A Lady in Red. הבמאי לואיס טיג עשה עבודה מצוינת, אבל היו לו רק 25 יום ותקציב קטן. צריך להיות מזה סרט בתקציב של 40 מיליון דולר בכיכובה של שחקנית כמו מרגו רובי או ג'ניפר לורנס, זה יהיה מדהים, פנטסטי. צריך לעשות את הסרטים האלה".
אבל לא אתה.
"ראוי שהם ייעשו, אבל לא על ידי, כי אני, לרוע המזל, בסוף המסע האמנותי שלי, וזה עניין של יותר מאשר לעשות סרט טוב. ויש לי ציפיות אחרות לעתיד".
אז איזה סרט תעשה?
"אין לי מושג. כאמן, אני מתעניין כיום יותר בפן הספרותי שלי, אני באמת מצפה לכתוב ספרים, אני כותב ספר עכשיו, אתם יודעים. אני עדיין לא רוצה לומר איזה, לא רוצה להכריז על זה עדיין. אני גם אוהב את הרעיון של כתיבה לתיאטרון, ואני הולך להעלות את 'שמונת השנואים' כמחזה. מאז כבר כתבתי מחזה נוסף".
ותביים אותו?
"בסופו של דבר. נוסף לכך, אחרי שסיימתי את 'היו זמנים בהוליווד' כתבתי חמישה פרקים לסדרת טלוויזיה. אז בשלוש השנים הבאות אעשה סדרת טלוויזיה, מחזה והספר, ורק אז, בערך עוד שלוש שנים מעכשיו, אתחיל להבין מה יהיה הסרט האחרון שלי".
× × ×
תעלומת הסרט האחרון של טרנטינו מחזירה את האפשרות שהוא יביים חלק שלישי ל'קיל ביל', שמטריפה את מעריציו בעולם. שני הסרטים של 'קיל ביל' השאירו כמה שאלות פתוחות שעשויות לרמז על המשך. טרנטינו עצמו נשמע יותר ויותר פתוח לרעיון. "זה עשוי לקרות. היה לי רעיון מעניין שחשבתי לדבר עליו עם אומה תורמן, והיא אהבה אותו".
אחרי 'ספרות זולה', זה הסרט הכי טוב שלך?
"הוא אחד מהסרטים שלי שאהובים עליי במיוחד, בהחלט, וזה הסרט שהכי נולד מהראש שלי. 'ספרות זולה', 'קיל ביל' ו'היו זמנים בהוליווד' מייצגים משהו שנולד לגמרי בדמיון ובלב שלי. אז יכול להיות שיהיה חלק שלישי בטרילוגיה, אבל זה לא יהיה קיל ביל 3 כי ביל מת".
אז אולי נראה מה קרה לדמות שאומה מגלמת?
"כן, ומה קרה לבת שלה. אני צריך לקבל החלטה. לשבת ולכתוב את זה ולפרק את זה ולחקור את זה ואני לא מאה אחוז בטוח".
אתה חייב לעשות את זה, ועם הפי־אנד.
"לא, לא, אני לא יכול להבטיח. הפי־אנד? זה כבר בעיני המתבונן. אם אתם רוצים הפי־אנד אז קיבלתם את זה בסרט השני. אני יודע שיש שם סיפור מעניין, אבל אני לא יודע אם אני רוצה לספר אותו. והסיבה היא שגם אפשר להניח את הסיפור כפי שהוא וגם זה בסדר גמור. כשמסתכלים על הסיפור של הכלה, הדמות שמגלמת אומה, רואים שהייתה לה את תקופת הלוחמת, היא הורידה את החרב מהמדף, היא שפכה הרבה דם, ואז היא החזירה אותה למדף ונהייתה אמא ועכשיו היא יכולה לחיות את החיים שהיא תמיד קיוותה שיהיו לה.
"אז אם אני לא נוגע בזה, ההפי־אנד כבר שם והיא לא צריכה להילחם יותר, היא לא צריכה להרוג שוב, החרב לא צריכה להישלף שוב. ואני לא הולך להמציא איזה תירוץ בולשיט של סרטי אקשן. חלק ממני רוצה שיהיו לה חיים מאושרים, אז אני מניח שפשוט נצטרך לראות בעוד שלוש שנים מה אני מרגיש לגביה".
בדמיון שלך היא עדיין בחיים?
"בשבילי היא דמות אמיתית והיא חיה את החיים שלה בשלום ובשלווה, ואני מרגיש שהיא הרוויחה את השלווה הזאת, הרוויחה את הזמן הזה עם הבת שלה, ואני בטוח שיש להן בעיות כמו לכל הורה וילד".
ומה לגבי האחים וגה? אולי יהיה איחוד של ג'ון טרבולטה ומייקל מדסן?
"לא, הם שניהם מתים".
אולי פריקוול?
"לא, זה לא יכול לקרות, הם שניהם זקנים מדי ושמנים מדי מכדי להיות הבחורים שהם היו... מתי? הסרט עם מייקל צולם ב־1990".
חשבת פעם לעשות סרט עם מסע בזמן? כי אתה כל הזמן מתקן את ההיסטוריה.
"חשבתי על זה, אבל לא הצלחתי לחשוב על סיפור מקורי שיכלול מסע בזמן. שקלתי לעשות את 'מסע בין כוכבים', שמבוסס על סיפור קיים ועסק במסע בזמן".
סרט עם מריל סטריפ וטום הנקס?
"אשמח לעבוד איתם, במיוחד עם טום הנקס, אבל אני כבר לא באמת עובד ככה. התהליך הוא שאני כותב דמות ואז מוצא את השחקן הטוב ביותר לשחק אותה. אבל טום הנקס הוא מישהו שבאמת אשמח לעבוד איתו. בחיים האמיתיים הוא יותר סרקסטי ממה שהוא נראה, מאוד מצחיק, שנון מאוד. אני מאוד מחבב אותו, ממעט הזמן שבילינו יחד. אבל בשביל זה אצטרך לכתוב תפקיד שאחשוב שמתאים לו לשחק. אם זה יקרה אני אשמח".
מה הסרט האהוב עליך בעשור האחרון?
'הרשת החברתית'.
למה?
"התסריט של אהרון סורקין הוא התסריט שכתוב הכי טוב, וגם בגלל הבמאי, דיוויד פינצ'ר".
אתה צופה בסדרות בנטפליקס?
"קצת".
מה הסדרות האהובות עליך?
"הסדרה האהובה עליי, בלי תחרות, היא 'מי מתגורר בבית היל'. אני חושב שזו אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות ביותר שראיתי בחיי, נתפסתי לזה לגמרי. אני חושב שהבמאי שלה, מייק פלנגאן, יחד עם דמיאן שאזל שביים את 'ויפלאש' ו'לה לה לנד', הם שני הבמאים הטובים ביותר שצמחו בעשור האחרון. מה שאני אוהב בסדרה הזאת זה שהיא ממש מפחידה. ואני לא אחד שמפחד מדברים".
עבורנו, נטפליקס זה בשביל לנוח ולהירגע.
"היא באמת עצובה. לא מזמן התחלתי לצפות בסדרה אחרת בנטפליקס. זה היה מצחיק, כי כתבתי מאמר על סרטי תקיפה על ידי חיות, ז'אנר שאני אוהב וחשבתי, 'בא לי לצפות במשהו כזה'. הלכתי לקטגוריית סרטי האימה בנטפליקס, חשבתי, אני אכתוב 'מלתעות' ונראה מה יעלה לצד זה, ומצאתי סדרה בת שלוש עונות מ־2017, שבחיים לא שמעתי עליה ונקראת Zoo. היא עוסקת כולה בתקיפות של חיות. בלוס־אנג'לס, נניח, זה חתולים וכלבים, באפריקה אריות. אני מתחיל לצפות בזה ואני בשוק, זה בדיוק מה שרציתי! אתמול ראיתי שני פרקים וממש נהניתי. זה לא קורה לעיתים נורא קרובות בנטפליקס, שאתה מוצא בדיוק מה שאתה רוצה לראות". ×
