בשבועות האחרונים לחייו, לפני שהתאבד בחדר הניתוח שבו ביצע את השחזורים המסובכים ביותר, התקשה ד"ר אלכס ברזובסקי, 59, מנהל מחלקת כירורגיה פלסטית בבית החולים סורוקה, לתפקד. מי שבמשך שנים עבד שעות ארוכות במסירות, בחדוות עשייה ובתחושת מחויבות, עמד ליד דלת הבית וביקש מאשתו שתדרבן אותו לצאת לעוד יום עבודה. "אני זוכרת אותו עומד ליד הדלת עם התיק ביד ולא זז. הוא אמר לי, 'תני לי בעיטה בישבן כדי שאצא לעבודה'", מספרת לראשונה אלמנתו אינגה ברזובסקי. "חמישה חודשים אחרי שמת, אלכס היה אמור לקבל פרופסורה. זה דבר שהוא כל כך עבד בשבילו", היא לא מצליחה לעצור את הדמעות.
התאבדותו של ברזובסקי ביולי 2018 סימנה את תחילתה של תקופה מטלטלת וסוערת שעוברת על בית החולים מאז ועד היום. חודשיים אחריו התאבד גם ד"ר אבי שמעוני, קרדיולוג בכיר ומנהל מחלקת טיפול נמרץ לב, שנחשב עילוי. בחודש שעבר התאבד גם ד"ר מרק פרייסקל, רופא גרעיני. בין לבין, אושפזו במחלקה הפסיכיאטרית שני מתמחים ממחלקות שונות שקרסו נפשית.
ברזובסקי לא חושבת שמדובר בצירופי מקרים. "החלטתי לדבר לאחר שראיתי שקורית טרגדיה ועוד טרגדיה", היא אומרת. "שנה וחצי לא דיברתי, אבל כשראיתי את ההתנערות, את הזלזול, ואת המקרים האחרים, החלטתי שאני לא שותקת יותר". לדבריה, ההתאבדות השנייה הכתה אותה בהלם קשה. "כשד"ר שמעוני התאבד ביקרתי את הבת שלי שלומדת רפואה בפראג. חשבתי שאני מתמוטטת. לא האמנתי ששוב מנהל מחלקה נוטל את חייו. חזרתי לארץ ופשוט דפקתי על הדלת של אלמנתו של שמעוני. ישבנו ובכינו. זו שותפות גורל. כמוני, היא כועסת מאוד על בית החולים. שתינו מרגישות שהפקירו את בני זוגנו, שהיו רופאים משכמם ומעלה. על ההתאבדות של הרופא השלישי שקרתה בדצמבר האחרון בית החולים כבר הוציא הודעת פטירה במייל וזהו. רופאים סיפרו אחד לשני שמרק תלה את עצמו וככה זה הופץ. זה הרבה יותר קל לטשטש את הסיפור. מרק היה איש ערירי, אין לו משפחה שתדבר ותילחם את המלחמה האחרונה שלו".
בשיחות שקיימנו בשבועות האחרונים עם רופאים ואנשי צוות שעובדים במחלקות שונות בסורוקה או עזבו רק לאחרונה, כולם התריעו על עומס, שחיקה, התמודדות מורכבת עם אוכלוסיות קשות וכן על הנהלה שלא לוקחת מספיק ברצינות את תנאי העבודה הקשים של רופאיה או נותנת את הגב הדרוש. "אני מדבר כדי למנוע את ההתאבדות הרביעית", מסביר אחד הרופאים. "ההנהלה רוצה שקט תעשייתי ומנסה להפריד בין המקרים, אבל כמו שאמר לי חבר רופא עם עבר צבאי - אם בחטיבה צה"לית שלושה מ"פים היו מתאבדים בשנה וחצי, כל שרשרת הפיקוד הייתה עפה ורק אז נפתחת חקירה של מה קרה ומי אשם ואם יש קשר או אין קשר בין המקרים. אני מאמין שישנו קו ישיר שעובר בין כל הטרגדיות שקרו בבית החולים בשנה וחצי האחרונות: מדובר ברופאים שלא עמדו בלחצי העבודה. עובדה שבשום בית חולים אחר זה לא קרה. והרופא הבא שיגיע לנקודת לחץ שהוא לא עומד בה, יהיה הקורבן הבא. סורוקה סובלת מתרבות ארגונית מסריחה שאומרת שלא משנה מה רופאים יעברו ועם מה הם יתמודדו, הם יסתדרו".
בהנהלת סורוקה דוחים את הטענות. “הנהלת בית החולים הפעילה תהליכים פנימיים רבים שמטרתם העלאת המודעות, מעורבות ואיתור מקרים של דיכאון שעלולים להוביל לאובדנות”, מסרו.
× × ×
באפריל 2017 התקבל פקס אנונימי במועצה המדעית של הר"י (ההסתדרות הרפואית הישראלית), שממונה גם על תהליך ההכשרה של מתמחים ברפואה הנמצאים בשלב האחרון לפני קבלת הסמכה כרופאים בתחומם. בפקס ארוך גוללו השולחים ליקויים בהכשרה שלהם במחלקת כירורגיה פלסטית והפנו אצבע מאשימה למי שניהל אותה בשש השנים האחרונות, ד"ר ברזובסקי. המועצה המדעית מיהרה להקים ועדה מיוחדת לבדיקת התלונה, שמנתה רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מתחום הכירורגיה. בעוד שאין לאיש ספק שיש צורך לבדוק תלונות הנוגעות לרמת ההכשרה שרופאים צעירים עוברים, ברזובסקי מספרת כיצד בעלה, אלכס, הופקר לבד במערכה, ללא התערבות וגיבוי של הנהלת בית חולים סורוקה.
"הוא הגיע יום אחד וסיפר לי ששוקלים לצרף אליו פלסטיקאי בדימוס שיפקח על כל מה שקורה במחלקה ועל הניהול שלו. כשהודיעו לו שלא יוכל לקבל מתמחים חדשים למחלקה' זו כבר הייתה סטירת לחי. אלכס לא רק שלימד מתמחים המון שנים, מאז שהיה בכיר צעיר, הוא גם היה בוחן של מתמחים מבתי חולים אחרים מטעם משרד הבריאות. אלו עלבונות צורבים עבור כל מנהל מחלקה ובטח שבשבילו. הגענו לארץ בתחילת שנות ה־90 ואלכס גדל במחלקה הזו כרופא צעיר עד שהתקדם לניהול.
"המחלקה מורכבת מרופאים שגדלו שם ואחיות שנמצאות שנים רבות במחלקה. הוא הרגיש שזו המשפחה הנוספת שלו. אף אחד לא התווכח על העובדה שהוא היה מנתח גדול".
עד כמה הוא שיתף במה שהוא עובר?
"הוא כל הזמן חזר לנושא ואמר שהוא לא יכול יותר, שכל היום שלו מתבזבז על ישיבות, תכתובת ופרוטוקולים במקום על החולים. הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא מדבר עם הקיר. הוא מנסה להסביר למה ההתמחות נעשית כך ולא אחרת ושאין עם מי לדבר. המתמחים ידעו מראש שאין הרבה פלסטיקה אסתטית בסורוקה. זה בית חולים עם הפציעות הקשות ביותר, תאונות, כוויות. אין כוח אדם ואין מספיק חדרי ניתוח כדי לעסוק ברפואה אסתטית. אז את יודעת מה אלכס עשה כדי שהם יעמדו בקצב? הזמין אותם להשתתף בניתוחים שעשה בקליניקה הפרטית. הוא דאג לעשות ערבי צוות אצלנו או בפאב כדי שהעובדים והמתמחים ירגישו שהם יכולים לדבר בחופשיות, שאין דיסטנס מול המנהל הבכיר. לפני המבחנים החיצוניים, הוא היה מזמין את המתמחים אלינו למרתון לימודים. כשכעסתי שגם בשבת הוא לא איתנו, הוא שאל אותי איך הייתי מרגישה אם הוא היה מבקש עזרה בלימודים ורופא בכיר ממנו היה מסרב".
במכתב שהשאיר ברזובסקי על שולחנו לפני שפנה לחדר הניתוחים לתלות את עצמו, הוא כתב: "שלום, בשנתיים האחרונות הייתי תחת לחץ אדיר עקב התמודדות מול המועצה המדעית. עקב מכתב מחלק ממתמחי המחלקה, המועצה המדעית פתחה ברדיפה חסרת תקדים אחרי המחלקה לכירורגיה פלסטית... הם שלחו ועדת הכרה להתמחות שדיברו רק עם המתמחים ולא עם מומחי המחלקה. כתוצאה מכך נולד מסמך חסר תקדים, מלא מידע כוזב המתאר את צוות המחלקה בדברים הזויים ולא קשורים להתמחות כלל. אינני יכול יותר להתמודד עם הרדיפה הזו לכן החלטתי מה שהחלטתי. אני מתנצל מאוד על הסבל שנגרם למשפחתי, הדבר החשוב ביותר בחיי, אשתי וילדיי. אוהב אתכם מאוד! שוב מתנצל. בברכה אלכס ברזובסקי".
ועדיין, אלמנתו מספרת שברזובסקי התאכזב מאוד מהנהלת בית החולים, שמצד אחד לא חשבה שיש צורך להזיז אותו מתפקידו ומצד שני, לתחושתו, גם לא גיבתה אותו. "ראיתי את התסכול שלו, את האכזבה, את זה שהנהלת בית החולים לא נתנה לו גב", היא אומרת. "הוא הרגיש שההנהלה חסרת עמוד שדרה. הייתה לו תקווה שהוא יגובה, אבל זה לא קרה. הוא נתן למתמחים את מה שהיה יכול מהאמצעים הדלים וההיצע המוגבל שעמד לרשותו. הוא היה בדיוק באמצע שיפור המחלקה ושדרוג תוכנית ההתמחות לנוכח ההערות שקיבל. הוא לא היה אטום לביקורת אבל כאב את חוסר הגיבוי והתמיכה. הוא הרגיש שעיר לעזאזל".
למה הוא לא עזב?
"אמרתי לו תעזוב, מה אתה צריך את זה? לך לפרטי, אתה תעבוד בלי סוף. הוא ענה לי, 'זה הבייבי שלי ולא עוזבים ילד גם כשקשה'. הוא גדל במחלקה הזו. הוא היה 28 שנים באותו המקום. גם כשקיבל הצעות מעולות לא התפתה לעזוב".
בימים האחרונים לחייו, ברזובסקי הבחינה שהמצב של בעלה מידרדר. "התקשרתי לחברה טובה שלנו, ואמרתי לה שאלכס לא מדבר, לא אוכל. הוא מדוכא. משהו לא בסדר. קניתי לו שני כרטיסים, שייסע עם אחותו למוסקבה לראות אליפות כדורגל שהייתה שם. הם שהו שם שבוע. אלכס חזר לארץ ביום ראשון בבוקר וביום שני התאבד. הוא הבין שכלום לא השתנה. הוא חוזר בדיוק לאותו המצב".
גם אחרי מותו של אלכס, ברזובסקי חשה שבית החולים התנער מהמשפחה. "עצם זה שהתאבד בבית החולים, בחדר ניתוח שם עשה את הניתוחים המורכבים ביותר, לא גרם להנהלה להתעשת. מנהל בית החולים בא בשבוע של השבעה, בשבת בבוקר. בעיקר שתקתי והקשבתי לו. מה שכן, אמרתי שאני מאשימה את בית החולים שלא התערב ועצר את מה שעושים לאלכס. פחות מחודשיים אחר כך, הגיע ראש השנה, אף אחד לא חשב להתקשר להגיד לי שנה טובה, לשלוח פרחים, לבדוק מה איתנו בחג. זה מקום שאלכס בילה בו את מרב השעות שלו ונתן את כולו. הבת שלי, שלומדת בחו”ל, הודיעה לי שהיא לא תחזור להיות רופאה בארץ. הספיק לה מה שעשו לאבא שלה. ביקשנו מבית החולים לקבל את המחשב שלו, לנסות להבין מה הוביל אותו לזה. בית החולים סירב. למרות שאמרנו להם, אין בעיה, תמחקו כל מידע רפואי ואישי על חולים ואז תעבירו אלינו. נאלצנו לפנות לבית משפט. זה עוד מפגש עם הנהלה שלא מבינה את כאב הלב ואת האובדן שלנו”.
בתגובה להתאבדות של ראש המחלקה, אירגנו בסורוקה מפגש של צוות המחלקה עם פסיכיאטרית ופסיכולוגית של בית החולים. "אחרי שאלכס התאבד, התחיל ציד מכשפות", נזכר רופא צעיר במחלקת הכירורגיה הפלסטית. "אנשים התחילו להאשים אחד את השני ברצח. אנשים הקליטו אחד את השני, עשו צילומי מסך לכתובות. עם כל המטען הזה ישבנו בפגישות הקבוצתיות. אלו היו פגישות איומות שלא רק שלא עזרו לריפוי, אלא החמירו את המצב. שמו בכירים, מתמחים ואחיות, כולם ביחד. זו הייתה פשוט פארסה. חלק צעקו, אחרים ישבו שותקים ומכונסים בעצמם. המטפלות לא הצליחו או לא רצו להבין עד כמה המצב של המחלקה פתולוגי. בהמשך, גם הגיעו להנהלה פניות להתערב ולטפל במצב החברתי, שזולג גם לרפואה. אם מומחה לא מוכן להיכנס לחדר ניתוח עם מתמחה, ואחות אחת לא מדברת עם אחות אחרת, זה פוגע גם ברפואה שאנחנו עושים".
איך הרגשת אחרי שהמנהל שלך מת?
"מהר מאוד הגעתי למצב רגשי מאוד־מאוד קשה במחלקה. הגעתי להתמחות במחלקה כי הערצתי את אלכס. הוא היה מנתח מדהים ואדם מעורר השראה. אחרי שמת, זה היה ממש צער ואבל אישי על אלכס ועל מה שהיה בשבילי. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. הגעתי למצב כל כך קשה ולא תיפקדתי. ניסיתי להיפגש עם מישהו מההנהלה ולא הצלחתי. פניתי לפסיכיאטרית באופן אישי לדבר איתה. הייתי במצוקה קיצונית. אחרי שיחה אחת, כל פעם שניסיתי ליצור איתה קשר, טילפנתי, ווטסאפ, סמסים - לא קיבלתי תגובה. לתחושתי, היא רק רצתה לוודא שאני לא אובדני ומפה שאסתדר לבד".
× × ×
אם רוצים להבין משהו על סביבת העבודה המאתגרת בסורוקה צריך לחזור לרגע שבו האלמנה של ד"ר אבי שמעוני, 47, קרדיולוג שנחשב מוכשר במיוחד, מנהל יחידת טיפול נמרץ לב בבית החולים, הגיעה עם שתי בנותיה הצעירות לאסוף מהחדר שלו במחלקת קרדיולוגיה את חפציו ימים אחדים לאחר שירה בעצמו במכוניתו, לא רחוק מביתו. קרוב משפחה מספר: "הן הגיעו למחלקה שעשה בה ימים ולילות וסופי שבוע ואף אחד לא ניגש אליהן. לא רופאים, לא אחיות, לא מנהלים. כלום. הן עברו במסדרון ואנשים מיהרו ללכת משם כאילו הן מצורעות. לא שלום, לא חיבוק. אפס רגישות ומחשבה. אף אחד לא חשב לגשת לבנות שלו ולהגיד, 'תדעו לכן שאבא שלכן היה רופא משכמו ומעלה'. זו הייתה חותמת סופית שהמקום הזה חולה ושאבי היה צריך לעזוב כבר מזמן".
מספר חודשים לפני שהתאבד ב-16 בספטמבר, 2018, ד"ר שמעוני - אז קרדיולוג בכיר במערך הלב בבית החולים - קיבל מינוי של מנהל יחידת טיפול נמרץ לב. "סורוקה זה מקום של סתימת חורים וכיבוי שריפות. זו לא סביבה תומכת", מספר רופא, חבר של שמעוני. "הוא קיבל את יחידת טיפול נמרץ לב, מקום כל כך קריטי ורגיש שבו חולים תלויים על חוט השערה, בלי העברה מסודרת וללא חפיפה. יש לזה משמעויות מפליגות. בחודשים האחרונים לחייו הוא היה מוטרד מאוד מעומס העבודה. אבי לא היה אדם שמתלונן. הוא היה מספר כבדרך אגב שהעומס של הכוננויות והתורנויות הוא בלתי נסבל, וההנהלה ידעה את זה. אני לא מכיר מישהו בבית החולים שזכה לתמיכה מההנהלה".
בדימוי שלנו, רופאים בכירים אומרים 'שלום' בשלוש אחר הצהריים והולכים לקליניקות הפרטיות.
"זה נכון למומחים במרכז, לא בסורוקה. אני יכול לספור על אצבע אחת את מספר הפעמים שיצא לי לאכול צהריים בחדר אוכל. כבכיר, זה יום עבודה בלי להספיק לאכול או להגיע לשירותים. תגיעי לסורוקה בשש ובשבע בערב, הבכירים שם. כל השבוע אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו כדי להספיק לראות את כל החולים. אז כדי לעבור על תיקים של חולים, על בדיקות, לוודא שאני לא מפספס כלום, אני מגיע על חשבון הזמן הפרטי שלי בשישי. אני לא מתוגמל על זה. העומס בלתי נתפס ובלתי אפשרי, גם למתמחים וגם לרופאים הבכירים. אבי היה נשאר לילות בבית החולים כי לא היה כוח אדם. הוא היה פורש שק שינה על הרצפה וישן. אבי הפך למיואש יותר ויותר".
הרופא גם פגש את שמעוני בשבוע האחרון לחייו. "שבועיים לפני שהתאבד הוא כבר אמר לאשתו דורית שהוא מתכוון לעזוב את בית החולים. בשבוע שבו זה קרה תיכנן להתחיל לחפש משרה בבית חולים אחר. מי שפגש אותו בשבוע הזה ראה את אבי רצוץ, היה לו מבט זגוגי בעיניים. הוא היה לא מגולח. עייף. הוא עשה ארבע תורנויות רצופות. גם בראשון, היום שבו נטל את חייו, הייתה רשומה לו תורנות. הוא ישן אולי שלוש שעות ב־72 שעות. הוא היה נראה נורא".
קרובת משפחה אחרת מספרת כיצד שמעוני הזדעזע רק חודשיים קודם לכן מהתאבדותו של הקולגה ד"ר ברזובסקי. "הוא סיפר שכל הדרג הכי בכיר הוזמן לישיבת הנהלה דחופה. היו שם מנהלי מחלקות ויחידות והנהלת בית החולים. אבי חזר הביתה נסער מזה שכל הישיבה הדיבור היה טכני, על הפרוטוקול, אם פעלו לפי הנהלים או לא. סיפר איך גיבו אחד את השני שהכל התנהל כמו שצריך בבדיקת המחלקה של אלכס אבל אף אחד לא דיבר על אלכס הבן אדם. הוא לא הבין איך לא מדברים על אלכס כרופא שהיה, האיש ההגון שהוא, איש משפחה, אבא. הוא ממש כעס על זה. הוא אמר, 'הלך בן אדם, זה אסון'. הוא גם אמר למשפחה, 'איזה דבר אלכס עשה. אני לא חושב שבחיים אעשה את זה'. והנה, תוך חודשיים הוא בחר באותה הדרך. כנראה לא ראה מוצא אחר. הזמינו אותנו לטקס לזכרו בבית החולים. לא הלכנו. אף אחד לא יכול לראות את הפרצופים של ההנהלה". בימים אלה, עובדת משפחתו של שמעוני על הגשת תביעה נגד בית החולים.
גם במקרה של ברזובסקי וגם במקרה של שמעוני, השיח סביב מותם לווה בשמועות ש”סיבות אישיות” הביאו אותם להחלטה לסיים את חייהם. “הפיצו שאלכס נסע עם מאהבת לרוסיה כשזו אני שקנתה לאחותו של אלכס ולו כרטיסים לטיסה כדי שינוח”, אמרה אינגה. “והנה, גם על שמעוני הפיצו שמועות. מעניין למי היה נוח להפוך את ההתאבדויות האלה לעניינים אישיים”.
× × ×
רק חמישה שבועות אחרי שד"ר שמעוני התאבד, נתלה עלון בכל מחלקה ועותק שלו נשלח בתפוצה נרחבת לכלל עובדי בית החולים. "בחודשים האחרונים, שני רופאים בבית החולים מצאו את מותם בנסיבות טרגיות. כל צוות בית החולים אבל על פטירתם, מחבק את אנשי המחלקות ומשתתף בצערם העמוק של המשפחות", נכתב שם. "שני המקרים האלה, שאינם קשורים זה לזה, ושונים מאוד בפרטיהם", הופך באחת העלון לדף מסרים, "מדגישים בפנינו את הנתונים לפיהם רופאים נוטלים את חייהם בשכיחות גבוהה יותר מאשר בעלי מקצועות אחרים ובמקביל פונים פחות לקבלת סיוע נפשי". אגב, הנתון האחרון מדויק. לפי מחקר־על שנערך ב־2018 וסקר עשר שנות מחקרים, 300־400 רופאים בארצות־הברית מתאבדים מדי שנה, יותר מפי שניים משיעור המתאבדים באוכלוסייה הכללית.
בהמשך העלון נכתב למי אפשר לפנות במקרה של מצוקה נפשית. האפשרויות הן פנייה למנהל הישיר, עובדת סוציאלית לשירות העובד, המרפאה לבריאות הנפש בבית החולים וקו חם הפועל 24 שעות ביממה - בראשותה של ראש צוות עבודה סוציאלית, אנדי איפרגן. "ראינו את העלון שנתלה בחגיגיות בכל מחלקה וגיחכנו במרירות", מספר אחד הרופאים. "אתם שולחים אותנו למנהל הישיר שלנו, שנמצא בדיוק באותם תנאים כמו שלנו. אני אבוא אליו ואגיד לו שלא טוב לי, שאני רץ ממקום למקום כי אין מספיק כוח אדם, שאין לי חיים, שאני לא ישן. מה הוא יענה לי? הוא סובל בדיוק מאותם תנאים. הוא מבקש משאבים מההנהלה והם זורקים אותו מכל המדרגות, אז מה אני רוצה ממנו? הוא אוכל את אותו חרא.
"הלאה. אנדי איפרגן נשואה למי שהיה אז סגן מנהל בית החולים. אתם חושבים שבאמת רופא צעיר יבוא וישפוך את הלב ויספר בכנות על הקשיים שלו בפני אשתו של מי שקובע איך ייראה המסלול המקצועי שלו? חוץ מזה, העובדת הסוציאלית של העובדים היא אחת, והיא גם ככה קורסת. היא צריכה לסייע לעובדים שנפלו עליהם השמיים. למשל, עובדת עם סרטן שד במצב לא טוב, אמא לילדים קטנים. אז עכשיו אני אבוא ואספר לה שלא נחמד לי? ואחרונים חביבים, המרפאה לבריאות הנפש. הם מטפלים במקרים פסיכיאטריים וכמו כולנו לא מרימים את הראש. רק זה מה שחסר להם, עוד מטופלים".
אולי זה מה שחש גם ד"ר מרק פרייסקל, 57, מהמכון לרפואה גרעינית. ביום אחד בתחילת דצמבר האחרון, כשנה וחצי אחרי ששני הקולגות שלו התאבדו, הוא לא הגיע לעבודה ולא ענה לטלפונים. חבר של פרייסקל קפץ לביתו עם מפתח שהחזיק ברשותו ומצא אותו מת. אופי עבודתו של פרייסקל בוודאי לא תרם לבריאותו הנפשית. "מכון האיזוטופים, שם הוא עבד, זה אולי המקום הכי מדכא בבית החולים", מסביר רופא שהכיר אותו. "בין שלושה לארבעה רופאים חותמים על אבחונים של בדיקות פט סיטי שנועדו לאבחן מחלה ממארת מפושטת, אם יש תגובה לטיפול ואם המחלה חזרה. אתה יושב שם ויש איזו עננה של מוות מעל הראש שלך. יושבים בחדר מוחשך, מסתכלים על תמונה שמוארת בצבעים כתומים זרחניים, כשכל כתום כזה מעיד על גרורות. במבוגרים אונקולוגיים אורות כאלה זה גזר דין קודר. בפשטות, מרק התעסק כל היום במוות. ועדיין, הוא היה אחד האנשים הנעימים. כולם אהבו אותו. זה ברור שהצוות שלו היה בהלם. עכשיו, קורה דבר כזה, אחד מתוך ארבעה מתאבד ואתם לא בודקים את מצבם הנפשי והרגשי של שאר הצוות?"
בהנהלת בית החולים מסבירים כי הקימו תוכניות תמיכה רבות לאנשי הצוות אחרי התאבדותו של שמעוני, ואף התגאו כי הצליחו לאתר מראש את מצוקתו של ד”ר פרייסקל ולספק לו סיוע נפשי - אמירה מתמיהה לאור העובדה שבסופו של דבר התאבד.
בסורוקה הביעו צער על מות הרופאים. "הנושא נמצא בראש מעייניה של ההנהלה", נמסר מבית החולים. "המרכז הרפואי סורוקה הינו מרכז רפואי מוביל, שאלפי עובדיו הם משפחה חזקה, מאוחדת ותומכת. התאבדות היא אירוע טרגי וקשה לאדם, למשפחתו ולמעגלים סביבו. העובדים בסורוקה הם הנכס החשוב ביותר של המרכז הרפואי והמרכיב המשמעותי ביותר בהצלחתו ובמימוש שליחותו לקידום בריאות תושבי הנגב. אנו נעשה כל מה שניתן לעשות כדי לספק לחברינו את כל הסיוע לו הם נדרשים.
"הנהלת בית החולים הפעילה תהליכים פנימיים רבים שמטרתם העלאת המודעות, מעורבות ואיתור מקרים של דיכאון שעלולים להוביל לאובדנות. אנו מצטערים על כאבן של האלמנות. גם הנהלת סורוקה אבלה על מותם בטרם עת של שלושה מרופאיה".
"מתישהו בין ההתאבדויות של השלושה, הזמינו את כולנו להרצאה שנקראת 'מי מטפל במטפל'", סיפר רופא בבית החולים. "אבל מה, היא נקבעה ליום חמישי באחת בצהריים. מי יכול להגיע לזה? אני אעזוב חדר ניתוח, את העבודה שלי? גם אם ארצה, מי ייתן לי? אז בהרצאה הזו ישבו בעיקר חברי הנהלה שרצו להראות את עצמם ולהבליט שהם עושים משהו".
מהנהלת סורוקה נמסר: "בית החולים הפעיל בשנה שעברה, לאחר מקרה ההתאבדות השני, תוכנית סיוע לצוותים הרפואיים, המבוססת על ידע נצבר מרחבי העולם, לאיתור דיכאון העשוי להוביל להתאבדות.
תוכנית זו, המופעלת למיטב ידיעתנו לראשונה בישראל בבית חולים, כוללת מעורבות שמטרתה להעלות מודעות לנושא האובדנות וכן פעולות מניעה במסגרתן ניתנה לעובדים נגישות קלה, נוחה ודיסקרטית לגורמי מקצוע מטפלים. כך, למשל, הועמדו אנשי בריאות הנפש לרשות הצוות. פסיכולוג ופסיכולוגית, ושני פסיכולוגים חיצוניים שאינם חלק מבית החולים, ששילמו להם לפי פגישות מבלי לדעת מי פוגש אותם. דוגמאות נוספות, עובדת סוציאלית ופסיכולוג עומדים לרשות אנשי הצוות 24 שעות ביממה, באמצעות קו חם לפנייה בטלפון והפרטיות של חבר הצוות נשמרת מכל משמר תוך שמובטח שפנייה לקבלת סיוע לא תפגע במעמדו המקצועי או התעסוקתי של הפונה. ההרצאה צולמה ונשלחה והועברה לכל ראשי המחלקות, שיראו לעובדיהם.
“ההנהלה לא שקטה על שמריה והיא ממשיכה ותמשיך לבצע הליכי בדיקה, בקרה ושיפור כדי לאפשר איתור יעיל יותר וטיפול בדיכאון בקרב עובדיה כדי לספק את הסיוע והתמיכה הנדרשים. ולראיה, בזכות תוכנית המעורבות אותרה מצוקתו של הרופא השלישי שהתאבד ותמכו בו לאורך תקופה לא קצרה".
× × ×
כבר שנים שפורום בריאות דרום, שהוקם על ידי תושבי הדרום בשנת 2004, מתריע על מצב הרפואה באזור. בדוח שיצא בתחילת החודש ונסמך על נתוני משרד הבריאות נכתב: "מצב שירותי הרפואה בדרום בכלל ובנגב במיוחד נמצא בחסר גדול מאוד. מספר המועסקים בשירותי הרפואה בנגב הוא כמחצית ממספרם במחוז תל־אביב, חיפה וירושלים. גם מספר המיטות לאשפוז כללי נמוך מאוד. בכל נפת באר־שבע, יש בית חולים אחד (סורוקה) לאשפוז כללי ובו כאלף מיטות. בית החולים מספק שירות ל־730 אלף תושבי הנגב המתפרסים על כ־60 אחוז משטח מדינת ישראל. התוצאה של המספרים היבשים האלו היא איכות חיים ירודה יותר. נפת באר־שבע מובילה את הטבלה בשיעור התמותה לאלף נפש. שלא לדבר על הסבל של החולים המחכים תקופות ארוכות לתורים לרופאים מומחים, ניתוחים, למכשירי דימות ולקבלת סיוע פרא־רפואי.
"תוחלת החיים בנגב קצרה בכחמש שנים מאשר במרכז. תמותת תינוקות היא 5.2 לכל אלף לידות חי, בעוד שבתל־אביב היחס הוא 1.2. ואם כי יש משתנים נוספים להסביר את המספרים, אין ספק שלשירותי הרפואה יש משקל נכבד בתוצאה". גם מנהל סורוקה, ד”ר שלומי קודש, התייחס לפערים בין הפריפריה למרכז בשיחה עם ynet בחודש שעבר. “הנתון האחרון אומר שישראל היא נמוכה מממוצע ה־OECD לרופאים לאלף איש - 3.1. אבל בדרום זה 2.1, כלומר פער של בין 700 לאלף רופאים בהשוואה לממוצע הארצי. המערכת מראה סימנים של עומס הולך וגדל. הכתובת על הקיר – הקריסה בדרך, אם לא ייעשו הצעדים לתיקון”.
אם כן, בית החולים סורוקה מתמודד עם סיטואציה לא פשוטה. אם הרפואה הציבורית במצב לא טוב בכלל, ניכר שמצב הרפואה בפריפריה הדרומית קשה אף יותר. "אנחנו קורסים תחת העומס", מספר רופא במיון. "עשרות רופאים טובים עזבו בשנתיים־שלוש האחרונות את בית החולים. יש תחומים שיש בהם רק מומחה אחד כי הקולגות עזבו וההנהלה שתתה את התקן. סורוקה הוא בית חולים שלישוני, שזה אומר שמגיעים אלינו חולים גם מהקהילה וגם מבתי חולים קטנים לקבל טיפול מקיף. רק לנו יש יכולת להתמודד עם אירוע רב־נפגעים או פצועי צה"ל. אלינו מתנקזים כל המקרים הקשים, מרחובות עד אילת. בניגוד לבתי חולים במרכז הארץ, לנו אין למי להעביר חולים שלנו כשאנחנו בעומס. בירושלים יש מספר בתי חולים שמעבירים מאחד לשני, במרכז גם יש מספר בתי חולים. אפילו בצפון המצב יותר טוב משלנו.
"לכל זה, צריך להוסיף את האוכלוסיות המיוחדות שאנחנו מטפלים בהם. יש פה יותר מומים מולדים, תמותת תינוקות, מחלות לב מולדות קשות מאוד, פגיעות במערכת החיסון, מחלות מטבוליות. הכשות נחש, עקיצות עקרבים, קטטות, נפילות מסוס, תאונות דרכים איומות, ירי מכוון או שגוי. יש אזורים שלמים שלא מתחסנים, ואז מגיעים עם מחלות ותחלואים שאפשר היה למנוע. מתמחים ובכירים צעירים עושים שמונה או תשע תורנויות בחודש לכל הפחות כשבתי חולים במרכז עושים סביב שש תורנויות".
"זה ימים שלמים שאתה חסר סבלנות, עייף. המצב האישי והנפשי שלך לא טוב וגם הבריאות בשפל", אומר רופא נוסף. "החוק אומר שצריך לתת לרופא לישון שעתיים בתורנות של 26 שעות. לא מכיר אף אחד אצלנו שמצליח להתנתק לשעתיים. אתה הולך לישון לחצי שעה במקרה הטוב. מעירים אותך, אתה מטושטש לגמרי. רמת התפקוד אפסית. אתה חי־מת. אתה נכנס למצב שרידות. אתה רק עסוק בכיבוי שריפות. על העשרה שלנו כרופאים אין בכלל מה לדבר. לעסוק במחקר זה רק בלילה ועל חשבון הזמן הפרטי. אנחנו בפירוש רופאים פחות טובים".
בסורוקה דוחים את הטענות. "אין בריחה של מומחים מבית החולים", נמסר. "להפך – בשנתיים האחרונות יש גידול משמעותי במספר הרופאים בבית החולים, מומחים ומתמחים כאחד".
מצוקת הרפואה הציבורית, שמקבלת לאט־לאט ובאיחור ניכר את תשומת הלב הראויה, לא נעלמה גם מעיניו של שר הבריאות יעקב ליצמן, שבשנים האחרונות הכריז מלחמה על זמני ההמתנה במיוני בתי החולים. בין היתר דרש שבתי החולים יגישו למשרד הבריאות מדי חודש נתונים של זמני המתנה - כלומר, תוך כמה זמן, מהרגע שנכנס, חולה ראה רופא במיון - ובתי החולים שרוצים לעמוד בתקן עוקבים אחרי נתונים אלה. אלא שבמקביל מצב התקציבים והעומס לא השתפר משמעותית, ולתורנים אין ברירה אלא להערים על ההנהלה.
"אנחנו מקבלים טלפון כועס מהמנהל התורן של אותו לילה שמחובר למחשב מהבית", מסביר אחד הרופאים בסורוקה. "הוא דורש שהתורים יתקצרו לאלתר. לא מעניין אותו שלא ישבנו דקה. אז אין לנו ברירה, אנחנו נכנסים לתיק של המטופל, בשדה התלונה העיקרית מקישים כוכבית או סולמית ואז המערכת רואה את זה כאילו המטופל נבדק על ידי רופא ויש לנו שקט תעשייתי. הרי אם ההנהלה באמת הייתה רואה אותנו ואת החולים, היו דואגים לעוד כוח אדם. להתקשר ולצעוק זה הכי קל. זה לא דורש ממך הרבה".
"חצי מהרופאים שאני מכיר לוקחים ציפרלקס. אנשים מדוכאים, מתוסכלים מאוד", מסכם רופא נוסף. "השנים שלך כרופא צעיר אלו שנים של סיוט. אתה כוח עבודה זול שלא מעניין אף אחד. הנהלת בית החולים לא רואה לטווח רחוק. רופא צעיר שרע לו, פשוט לא יישאר. הנה דוגמה לאטימות: רופא שמסיים תורנות אחרי 26 שעות ולא יוצא ישר מבית החולים כי היה צריך לסגור קצוות או להעביר את המחלקה לרופא שהגיע אחריו, מקבל טלפון של נזיפה ומכתב לתיק האישי. למה? כי משרד הבריאות קונס את בית החולים על כך שרופא נשאר יותר מ־26 שעות. מה הם חושבים לעצמם, שיש רופא שרוצה להישאר דקה אחת נוספת יותר ממה שצריך?"
סורוקה מן הסתם לא לבד, אבל בעוד הרעש סביב הרפואה הציבורית הולך וצובר תאוצה, השינויים הדרושיםעדיין רחוקים. הבעיה היא שאנשים רבים - חולים ורופאים כאחד - פשוט לא שורדים את הדרך לשם. ×
