שפת אב

אפילו גיל חובב, נינו של אליעזר בן־יהודה, לא יודע למה יום הלשון העברית חל דווקא היום. "זה חייב להיות קשור לתאריך לידתו או פטירתו של אליעזר", הוא מהמהם במבוכה. אז הנה התשובה: ממשלת ישראל הכריזה על יום הלשון העברית בכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, אך כיוון שהשנה הוא יחול בשבת הוקדמו האירועים להיום.

"עבורי זה יום מוצלח כיוון שאני מתפרנס מהרצאות", מתלוצץ חובב (58), סופר ואיש תקשורת, בנם של משה חובב, מקרייני קול ישראל הראשונים ושל דרורה בן אב"י, נכדתו של אליעזר בן־יהודה ובכירה ברשות השידור בעצמה. "אני מאוד גאה בו, למרות שלא ירשתי ממנו דבר. הוא היה ענק. בזכותו זכינו במילון הגדול ובשפת אם, אבל בילדותי לא עיכלתי את המשמעות של פועלו. תמונה של אליעזר הייתה תלויה בביתנו, בהול – חדר הקבלה שמוביל לסלון, והיינו מביטים בה ביראה. גם שמחתי שיש רחוב בן־יהודה, למרות שהסלבריטי הגדול של המשפחה היה אבי, הקריין".

איזה אישים מאילן היוחסין שלך זכית להכיר?

"את אליעזר בן־יהודה לא הכרתי. אמי נולדה ב־1921, השנה שבה הוא נפטר. הכרתי היטב שתיים מבנותיו – דולה (על שם דבורה, אשתו הראשונה) ועדה. הן היו באות לביתנו בירושלים פעמיים־שלוש בשבוע וראיתי בהן מעין 'דודות גדולות'. הן מעולם לא קראו לו 'אבא' והקפידו לומר 'אבי הגדול'. הן ידעו שנפלה בחלקן הזכות לגדול לצידו של אחד מנביאי ישראל. הוא חזה שהשפה העברית תהיה אמצעי לכינון המדינה, וזה דבר אדיר ונערץ".

|

כייס נולד

הייחוס המשפחתי נתן בחובב את אותותיו. "שני הוריי מאוד הקפידו על השפה, אבל בגישות שונות. ה'בן־יהודאים' הקפידו על עברית ללא לעז; לא אוטובוס, אלא ציבורית; לא קואליציה, אלא מאחדה; לא טרגדיה, אלא מעגמה. אלה היו חלק מהמילים שאליעזר או איתמר המציאו וחידשו. רבות מהמילים שאיתמר חידש הוא ייחס לאביו מתוך כבוד. מצד ה'חובבים' הייתה הקפדה נחרצת על עברית תקנית, עם בג"ד־כפ"ת ואותיות בומ"ף, והערות מחמירות על עברית שגויה. בין שתי הגישות צמח ילד קצת מטורלל, אבל שמח בטרלולו. בכיתה ג', בערב סוכות, התלמידים התלוננו על הקושי הכרוך בבניית סוכה ואילו אני אמרתי 'צריך פטיש וּמַסְמֵר'. בשורוק, כמובן. כולם צחקו עליי, וכשקוננתי על כך באוזני אמי היא אמרה 'גילי, אתה יודע את האמת, הם הטיפשים'. וזה נטמע בי. צריך לדבר עברית נכונה, מבלי לעוות, לפשט ולהנמיך אותה".

גם אתה חוטא בשגיאות?

"בוודאי, אבל בתי נעמי (16) יודעת שאם היא תבקש 'שתי שקל' היא לא תקבל אגורה. שפה היא כרטיס ביקור לחיים. בערוץ כאן11 יש תוכנית של חבר'ה צעירים בנוסח 'שישים שניות על', והם עושים את זה בצורה יפה ומקורית, אבל בעברית איומה ומחרידה שממש דורשת לתקוע להם מכות. המקום היחיד שבו עדיין פוחדים מעורכים לשוניים הוא פרסומות לטלוויזיה, מפני שאם יש טעות בפרסומת היא לא תשודר".

המילה האהובה ביותר על חובב היא... כייס, שחודשה על ידי בן אב"י מכורח הנסיבות. "סבי היה המייסד והעורך הראשי של העיתון 'דואר היום'. רגע לפני סגירת הגיליון רץ אליו עורך העמוד הראשון וקרא 'בן אב"י, תפסו גנב כיסים בתל־אביב', אבל זו כותרת ארוכה מדי, יש מקום רק לשורה אחת. סבא ענה 'תכתוב כייס'. וכך, בגלל מחסור במקום, נוצרה מילה חדשה. יש בזה יצירתיות ורוח רעננה. הרבה אספרי (מצרפתית: מרץ, שאר רוח — ס"ש)".

אספרי? האם הוצאת מפיך מילה בלעז?

"מודה ועוזב. נעמי שמר אמרה לי פעם שבכל שפה יש חורים, ובעברית מילים שלא עוברתו מפני שאין בהן צורך. לדוגמה היא הביאה את המילה 'טאקט' ואמרה ש'אצלנו אין דבר כזה'. אבל אצלנו בבית, איש לא העז לומר 'קומסי קומסה' כשנשאל מה נשמע. התשובה היתה 'ככי־ככה'", מסכם חובב, ששוקד על הרצאה מיוחדת המיועדת לעסקנים כפייתיים בשפה: חובבי תשבצי היגיון, שיגיעו ל"לשון ראשון", כנס השפה העברית שיתקיים בהיכל התרבות בראשון לציון בראשית פברואר. מי שרוצה לחגוג את העברית ולא מוכן לחכות לתחילת פברואר יכול להגיע לאירוע שמקיימת האקדמיה ללשון עברית היום מ־16:00 בבית ביאליק בתל־אביב בהשתתפות יוצרים, בלשנים, אמנים ועוד.

אלף פתקאות על השטיח

אורית אבן־שושן־רשף (50) עדיין שומרת אמונים למילון של סבה, אברהם אבן־שושן. "אני קודם פותחת את המילון כדי לראות מה סבא כתב ורק לאחר מכן פונה למקורות אחרים", היא מציינת בנאמנות.

משחר ילדותה הייתה מודעת למשמעות שם משפחתה. "מרבית המורות שלי היו בוגרות סמינר דוד ילין בירושלים, שסבי ניהל. הוא הנחיל את הלשון העברית כערך תרבותי, כאמצעי לתקשר, ולא בדרך דקדקנית וקפדנית. לסבתי, פסיה קיסין, שהגיעה מליטא, היו הרבה שגיאות ורבים שאלו למה הוא לא מתקן אותה. סבא השיב 'ואם אני אתקן אותה, היא תדבר עברית יותר טובה? לא, אז למה אני צריך לצער אותה?' כשאחד מנכדיו אמר 'שלוש ילדים' הוא תיקן בבדיחות הדעת: אמר 'אני לא שומע'. בזכותו, אני ובני משפחתי נוהגים לשחק עם השפה ולהפוך אותה מכללים וחוקים למשהו חי וגמיש".

לדוגמה?

"בכיתה ח' נסענו לטיול בצפון, התרגשתי למראה שאריות השלג וכשחזרתי הביתה קראתי 'סבא, יש לי מילה חדשה: שלוגית, שלולית שלג'. הוא שמח מאוד לשמוע אותה. לימים מצאתי אותה במילון שלו, אז אינני יודעת אם זו באמת הייתה המצאה שלי. וכששלושת ילדיי היו קטנים המצאנו את המילה 'פרחייה', על משקל 'צמחייה', לגינת פרחים".

סבה התגורר ברחוב ארלוזורוב 15 בירושלים, "והיה לו חדר עבודה גדול. סבא ניגר במו ידיו את מגירות השולחן והירשה לי לפתוח אותן ולשחק בכרטיסיות. יום אחד סבא לקח אותי לבית הדפוס והסביר לי איך מעמדים את הגלופות, מורחים עליהן דיו, מניחים גליון נייר ועוברים עליו עם מכבש. את הגיליון הגישו לסבא, לבדוק אם נפלו בו טעויות. התהליך הוויזואלי המחיש לי את גדולת מעשיו, אבל לא גדלתי בתחושה שסבא שלי הוא אדם חשוב ומפורסם. עבורי הוא היה סבא מצחיק ותיאטרלי שגם איפר אותי לפורים".

מאחורי מילון אלקלעי, אנגלי־עברי, שנחשב למוביל בהוראת האנגלית, עמד ראובן אלקלעי. בנו, אבי אלקלעי (62) מהנדס תקשורת, המגדיר את עצמו כתפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ. "הייתי תלמיד בינוני באנגלית, ולמרות שאבא הציע לי את עזרתו לא ניצלתי אותה", הוא אומר היום. "אבא נפטר כשהייתי בן 18 וזכיתי להכיר אותו כאבא שדואג לחופשות משפחתיות ונותן לי 'מלכה' במשחקי שחמט כדי שאנצח אותו, יותר ממה שהתגאיתי והתהדרתי בעבודתו. הוא ריכז את ועדת השמות הממשלתית שהחליטה להעניק שמות עבריים למקומות ויישובים, ויצא לטיולים ברחבי הארץ כדי לבחור את השם מפרספקטיבה גיאוגרפית או תנ"כית. לעתים, כשהיה מקום פנוי בטנדר הקטן, אני או אחותי יפה הצטרפנו אליו".

חדר העבודה של אביו היה פתוח בפניהם. "בשלוש בצהריים אבא חזר מהעבודה, אמא הגישה ארוחה והוא פנה לחדרו. הוא סגר את הדלת כדי למנוע רעשים, אבל היא לא הייתה נעולה. כשנזקק לעזרה בסידור הפתקאות — במילון שלו היו כמאה אלף מונחים, וזה אומר מאה אלף פתקאות — אחותי ואני התגייסנו בשמחה. ישבנו על השטיח בסלון ואבא נתן לכל אחד מאיתנו ערימת פתקים כדי לסדר אותם לפי האלף־בית".

אלקלעי המילונאי הוא בעל זכויות היוצרים של כ־300 מילים ("הוא הציע כ־1,200 מילים לאקדמיה, שקיבלה רק כרבע מהן") והראשונה שבהן היתה "צנע". "כשהבריטים הנהיגו משטר של קיצוב אבי, שהיה בקיא במקורות, מצא בספר מיכה את הפסוק 'הצנע לכת עם אלוהיך'. הוא המציא גם את 'אופנוען', 'תברואן' ו'דובר'. רק היום אני מבין שאבא שלי היה פנומן".

סיפור חייו של אלקלעי האב מופיע בספר חדש, "אוצר המילים" (ידיעות ספרים) שכתבה סמדר ברק. "קיבלתי ארכיון עשיר", היא מספרת. "ראובן ואשתו שמרו כל גזיר עיתון, לצד מכתבים שהוא שלח וקיבל, ושמחתי לגלות שלמרות עשייתו הגדולה הוא היה איש נחמד שלא הרים את האף. כבלשנית, אני אוהבת במיוחד את המילים גזורות השם שהגה, כמו 'למחשב', 'למספר', 'לאתגר', 'לתבלן' ואפילו 'לקרבן'. מילה חשובה".