שני 30 במרץ 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    צילום: באדיבות מייק אדלר
    המוסף לשבת • 16.01.2020
    אסון במצולות הזיכרון
    היא הייתה אונייה כבדה ומגושמת, ועל סיפונה לא היו לוחמים מעוטרים אלא בעיקר מכונאים ונהגי משאיות | אולי בגלל זה, כשאירע בה פיצוץ אדיר שגרם למותם של 24 אנשים ולעשרות פצועים, האסון נדחק הצידה | בשבוע הבא, באיחור של חמישה עשורים, תיחנך אנדרטה שמנציחה את קורבנות ה"בת שבע". ארבעה גברים שחייהם צולקו אז, חוזרים לרגעי האימה ולשיכחה שאפפה אותם כל השנים
    איתי אילנאי

    ב־24 בינואר 1970, בשעה 16:10, עמד יגאל שחורי באמצע המחסן הענק של אוניית חיל הים "בת שבע" וידיו מונחות על מותניו. הבת שבע, מאה מטר של פלדה צפה, הייתה סירה לא אלגנטית אך יעילה: באותה שעה היא פרקה מתוכה שורה ארוכה של משאיות כבדות ועמוסות ציוד שזה עתה סיימו להפליג משארם א־שייח' לאילת. "היה ים גלי", זוכר שחורי היטב גם השבוע, 50 שנה מאוחר יותר.

     

    שחורי, הרב־מלחים של בת שבע, היה אמנם יד ימינו של הקפטן אך לא ידע מה מכילה שיירת המשאיות שבבטן האונייה שלו. זה גם לא עניין אותו. "הבת שבע הייתה משאית בעצמה", הוא מסביר, עיני הימאי שלו שקועות בחוריהן, זקן לבן מעטר את פניו ולראשו קסקט דהוי, מעין ארנסט המינגווי ישראלי. "מפקד הספינה היה הנהג ואנחנו, הימאים, העוזרים שלו. לא שינה לנו מה אנחנו משיטים".

     

    בקרוב יגלו שחורי ועם ישראל כולו בדיוק מה השיטה הבת שבע באותו יום. "באמצע הפריקה", הוא משחזר, "כשצעדתי לכיוון החרטום, בחור שישב ליד נהג של אחת המשאיות אמר לי, 'תעשה טובה, תגיד לחבר'ה שיושבים שם מאחורה שיפסיקו לעשן, כי יש עלינו הרבה תחמושת'. זו הפעם הראשונה שבה שמעתי שהמשאיות מלאות תחמושת. דיברתי עם אלה שעישנו והם ענו לי שהכל בסדר, לא לדאוג. עמדתי בין שתי משאיות, התחלתי ללכת, ואז חטפתי את הרסיס ברגל. הוא לא יצא מהצד השני, אלא נעצר בין העצם לשרירים. היה לי שבר מרוסק פתוח, ככה לפחות קראו לזה הרופאים. הרגל שלי נלכדה בצד של הסיפון ולא יכולתי לזוז".

     

    הוא פונה, כמו יתר הנפגעים, לבית החולים הקטן באילת, שקרס באותו יום מרוב עומס. "לקחו אותי עם קומנדקר והיה לידי אחד שכולו נשרף", מספר שחורי. "אני לא יודע אפילו מי זה היה או אם הוא שרד, כי אי־אפשר היה לזהות אותו".

     

    האנדרטה בשלבי ההקמה. " 50 שנה אני רץ אחרי ההנצחה", אומר האח השכול בני מעין | צילום: באדיבות מייק אדלר
    האנדרטה בשלבי ההקמה. " 50 שנה אני רץ אחרי ההנצחה", אומר האח השכול בני מעין | צילום: באדיבות מייק אדלר

     

    שחורי יצא בזול. באסון הבת שבע, שמכונה גם "אסון משאית התחמושת", נמנו 24 הרוגים. עוד עשרות נפצעו. "כשקורה אירוע מהסוג הזה, היחס הוא בדרך כלל 20 אחוז פצועים קשה ו־80 אחוז פצועים קל", אמר בזמנו מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים יוספטל והמנתח היחידי בכל העיר אילת באותו יום. "אבל הפעם נדהמתי להיווכח כי היחס הפוך".

     

    לזוועה היו אחראיים מאתיים קילוגרמים של חומר נפץ תקני, שהיו על אחת המשאיות שפרקו מהבת שבע והתפוצצו ברעש גדול לאחר שלא אוחסנו על פי הנהלים. הם גרמו לאחד האסונות הכבדים בתולדות צה"ל. אלא שבמשך יובל נותר האירוע המדמם הזה שקוע במצולות הים. מלחמת ההתשה המשתוללת, העובדה שמדובר בתקלה שניתן היה למנוע, וגם זהותם של ההרוגים — מכונאים ואנשי סיפון, פקידי לוגיסטיקה ונהגים, מש"קי קשר ואזרחים עובדי צה"ל — כל אלה תרמו להשכיח אותו.

     

    בעוד שבוע, מטרים ספורים ממוקד הטרגדיה, ייעשה סוף־סוף צדק היסטורי. חמישה עשורים לאחר שהדי האסון התפוגגו בין הרי אילת להרי אדום תיחנך בסמוך לבסיס חיל הים באילת אנדרטה להנצחת 24 ההרוגים בפיצוץ. הקמת האנדרטה, יוזמה של אנשי חיל הים ובהם ניצולים ובני משפחות שכולות שבשנים האחרונות גייסו תרומות, איתרו קרובי משפחה של כל הנספים והפליגו בנחישות כנגד זרמי הביורוקרטיה, היא סגירת מעגל מאוחרת אבל חשובה. "העדיפו שזה לא יישאר בזיכרון", אומר שחורי על האסון שנעץ רסיס ברגלו ונטמן עמוק בין קרביו.

     

    "אם היו נהרגים אנשים עם דרגות גבוהות, או לוחמים מהצנחנים או גולני, זה היה אחרת. אבל אנחנו, מה אנחנו? פה מכונאי ושם חשמלאי", משוכנע מיכה "רוסקו" שטרנברג, סגן קצין המכונה של הבת שבע ומי שהיה בגשר בעת הפיצוץ ולא נפגע. "הם נחשבו ליגה ב'", מצטרף בני מעין שאחיו, סמ"ר משה מעין ז"ל, היה בין ההרוגים.

     

    "האסון לא הודחק, אלא נדחק. אני לא חושב שהייתה פה התעלמות מכוונת", אומר מנגד אל"מ (במיל') מייק אלדר, היסטוריון של חיל הים, לימים מפקד בת שבע בעצמו והרוח החיה מאחורי מפעל ההנצחה. "אבל כנראה שגם בצה"ל יש צבעים שונים לדם".

     

    ארגז מפליג

     

    היא הייתה אחת הספינות עם הכי פחות מזל בחיל הים הישראלי. בסוף שנות ה־60, בצל אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים, החליט צה"ל לשדרג את יכולות הנחיתה הימית שלו. בזירת ים סוף הפליגו באותם ימים בסך הכל שש נחתות קטנות, שלוש מהן גרוטאות שהספיקו להשתתף במלחמת העולם השנייה, ובחיל הים חיפשו כלי שיט חדש וגדול שיוכל לעמוד בתכנונים הפרועים של הפיקוד העליון: במקרה של מלחמה נוספת, ביקשו במטה הכללי להנחית מהים כוח חי"ר ושריון מסיבי בעומק השטח המצרי.

     

    הפתרון היה ה"זמביה צ'לנג'": ספינה שנבנתה בהולנד, הושקה ב־1967 ונועדה להוביל עופרת, נחושת ובולי עץ בנהרות של מזרח אפריקה. היא נרכשה בידי חיל הים ב־1969 תמורת 750 אלף דולר, וצוות אפריקאי השיט אותה דרך נהרות היבשת לנמל באריתריאה, שם עלה עליה צוות ישראלי בפיקודו של צבי "קארוזו" גבעתי. אז גם קיבלה האונייה את שמה העברי, בת שבע, על אף שלא הייתה יפה במיוחד. ביציאה מהנמל כבר הספיקה להתנגש באונייה אחרת ובעת שחלפה על פני החי"ר הישראלי המחופר באי טיראן, נפתחה לעברה אש. מתברר שאיש לא דיווח לכוחות שמדובר בספינה ישראלית.

     

    הבת שבע לא הייתה ביסודה ספינת מלחמה כי אם ארגז נוסע, שבשיאו הגיע למהירות של שישה קשרים. "הייתה אז בדיחה", מספר שחורי, "הבת שבע מפליגה משארם לאילת, ובדרך עוברת במצרי טיראן ופוגשת שחיין. שואלים אותו אם הוא רוצה טרמפ, אז הוא עונה, 'לא תודה, אני ממהר'".

     

    לאחר עבודות הסבה של כמה חודשים כבר הייתה מסוגלת לשאת 16 טנקים במחסן התחתון ו־24 נגמ"שים בסיפון העליון. "אונייה ענקית", אומר רוסקו. "קראו לה 'ספינת העבדים', כי היינו מבלים עליה חודש שלם ויוצאים הביתה רק ליומיים", מוסיף רוסקו, שהעביר את כל שירותו הצבאי כמכונאי על הבת שבע, ובקולו עוד ניכר המרמור. "כל הזמן הפלגנו כדי שלא נעמוד במקום יותר מדי זמן, כי היינו מטרה גדולה ונוחה מדי לאויב".

     

    הבת שבע, מגושמת ואפרורית, התאימה למלחים דוגמת שחורי ורוסקו, שניהם בוגרים של כפר הנוער מבואות ים, כאלה ש"שכחו" להתגייס לצבא והצטרפו בגיל 17 לצי הסוחר כדי להפליג בעולם, עד שנעצרו בידי שוטרים צבאיים ונשלחו לטירונות. לימים, אגב, יהפכו השניים לגיסים: לאחר ששחורי נפצע הוא אושפז בבילינסון, שם אחותו של רוסקו עבדה כאחות. "אמרתי לה, 'אל תתחתני איתו'", מתלוצץ רוסקו, כובע מצחייה של משמר החופים היפני לראשו. "היא לא הקשיבה לי".

     

    כנראה שלא במקרה לנמל הבית של הבת שבע נבחר בסיס חיל הים שבשארם א־שייח' הרחוקה, אי שם בקצה חצי האי סיני. "סוף העולם", אומר רוסקו. "זה היה גן עדן עלי אדמות, אבל זה עדיין היה צבא", מבהיר שחורי.

     

    היו אלה הסיקסטיז העליזות, האבנים המתגלגלות פינת גבעת חלפון, ימים שבהם אירחה הבת שבע על סיפונה את התזמורת הפילהרמונית וגם זמר צעיר בשם שלמה ארצי, ימים שבהם היה מקובל להצית סיגריה על משאית מלאת תחמושת בבטן האונייה. שחורי, רוסקו ואלדר זוכרים כיצד התאמנו מלחי הבת שבע בהנחתת טנקים וכוחות חי"ר, הובילו הספקה לאי טיראן וערכו סיורים שלווים לאורך מפרץ אילת. אפילו מלחמת ההתשה לא הטרידה את מנוחתם: הקומנדו הימי המצרי תקף בעיקר את נמל אילת, והארטילריה כתשה את מוצבי התעלה. בשארם היה רגוע. "לא היינו חלק מהמלחמה", אומר שחורי. "קראנו עליה בעיתונים". ואז הגיע ינואר 1970.

     

    גם עקבה רעדה

     

    ב־22 בינואר 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, יצא לפועל מבצע רודוס: פשיטה על האי שדואן, שנשלט בידי הצבא המצרי וממוקם דרום־מערבית לשארם. שדואן אמנם היה אי, אבל חיל הים לא לקח חלק במבצע: כוחות צנחנים נחתו במקום במסוקים, השתלטו עליו, הרגו 30 חיילים מצרים ולקחו 62 שבויים. בקרב נהרגו שלושה לוחמי צה"ל. "מאוד כעסנו שלא נתנו לנו להשתתף", אומר אלדר.

     

    בצה"ל לא תיכננו להמשיך להחזיק בשדואן. לאחר כיבושו הונחתה עליו חוליה מחיל ההנדסה, ואיתה לא פחות מארבעה טונות מוקשים. הכוונה הייתה למקש את האי כדי שהצבא המצרי לא יוכל לשוב ולהתמקם בו. החוליה החלה לחמש את המוקשים לקראת הטמנתם בקרקע, אלא שאז התקבלה במפתיע פקודה לפנות את האי בזריזות. כוח ההנדסה העמיס את המוקשים, כמו שהם ומבלי לנטרלם, חזרה למסוקים. "מאותו השלב, המוקשים האלה יכלו להתפוצץ בכל רגע", אומר אלדר.

     

    חזרה על היבשה, המוקשים המחומשים יחד עם אלפי הקילוגרמים של יתר חומרי הנפץ, הועמסו על משאיות. אלו הצטרפו לשיירה שעשתה את דרכה לשארם, ועליה כל ציוד חפ"ק המבצע. ביום שישי אחר הצהריים עלו המשאיות על הבת שבע ונקשרו במחסן התחתון. אחרי הפלגה של כיממה, לקראת ערב ה־24 בינואר, התקרבה הספינה לבסיס חיל הים באילת. "כשהגענו, חצי עיר חיכתה לנו", נזכר רוסקו. "חשבו שאנחנו מביאים איתנו שבויים", מסביר שחורי.

     

    בבסיס אילת לא היה אז רציף לפריקת רכבים כבדים. לאחר שנצמדה לחוף החולי, פתחה הבת שבע את הרמפה הקדמית שלה והמשאיות החלו לחמם מנועים. כולם היו לחוצים להתחיל את הנסיעה הארוכה חזרה הביתה. "הנחתת אמורה לנחות כאשר הדלת שלה נושקת לחול", מסביר שחורי. "אבל במקרה הזה נוצר הפרש גובה בין שפת הדלת לחוף".

     

    המדרגה בירידה לחוף, בשילוב המטען הכבד והחול העמוק, גרמו למשאיות הראשונות לשקוע. כמה חיילים שהיו בסביבה נקראו לעזור ולדחוף אותן. אחד מהם היה משה מעין, מלח גדול גוף ששרת על ספינה שעגנה בסמוך.

     

    "אני אחראי לכך שהוא הגיע לחיל הים", אומר אחיו למחצה, בני מעין. "הוא היה שובב גדול". בני דחף את משה להצטרף לכפר הנוער מבואות ים, במטרה להרחיקו מצרות. משה התאהב בים, התגייס לחיל והצטרף למערך הצוללות. הוא היה אמור להיות בצוות שהביא ארצה את הצוללת דקר, "אבל יום לפני שהם יצאו לגרמניה, קירקעו אותו בגלל מעשה פרחחות", אומר אחיו.

     

    לבסוף התגלגל לפלגת הנחתות בזירת ים סוף. "בשבוע של האסון קניתי לנו כרטיסים לדרבי בשבת, ישבתי בבית וספרתי את הדקות עד שיחזור. ביום שישי, מאוחר, הוא התקשר ואמר שלא יוכל להגיע. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".

     

    בתמונות מאותם ימים, ניתן לראות בבירור שמשה גבוה בראש מכל חבריו ליחידה. מה הפלא שכשהמשאית הראשונה נתקעה, התבקש לעזור. משה גם היה שם כאשר המשאית החמישית החלה לפרוק מהבת שבע. "במשך שנים ליקטתי פרטים על מה בדיוק היה שם", אומר האח בני. "כנראה שאמרו לנהג 'תן רייס', כדי שלא ייתקע בחול כמו המשאיות הקודמות".

     

    הקפיצה במדרגה התבררה כגורלית. כל מי שהיה אז באילת לא ישכח בימי חייו את הבום. "גם עקבה רעדה", אומר אלדר.

     

    רוסקו היה על הגשר, רחוק מספיק כדי לא להיפצע. "ירדתי למטה וראיתי זוועות", הוא מספר. "היינו בהלם, לא הבנו מאיפה הגיע הפיצוץ. אנשים הרוגים, זרוקים. כל מי שהיה בחרטום נהרג או נפצע".

     

    צוות הבת שבע איבד שניים: החשמלאי יהורם אלפי ורס"ר המכונה, יהודה סרנגה. יתר ההרוגים היו אנשי חיל הים, חיל הקשר, חיל הלוגיסטיקה, חיל השריון, חיל האוויר, חטיבת הצנחנים ואזרחים עובדי צה"ל. חקירה שניהל הצבא מצאה שני קצינים מחיל ההנדסה כאשמים במחדל, והם הואשמו בבית משפט, הורדו לדרגת טוראי ונשלחו למאסר. דוח הוועדה מעולם לא הועבר למשפחות, ופורסם רק לפני כשנתיים, לאחר הפצרות של אלדר.

     

    "הצבא אף פעם לא נתן לנו לגשת למקום הפיצוץ, איש לא הסביר לנו מה קרה שם", אומר האח השכול בני. על הנצחה בכלל לא היה מה לדבר. בכנסת אמנם עמדו באותו שבוע דקת דומייה לזכר הנספים, אבל הרוגי הבת שבע נבלעו בתוך ים ההרוגים של מלחמת ההתשה. האסון הפך למוקש שאיש לא רצה לגעת בו. "בחיל הים התייחסו לזה כאסון של חיל ההנדסה", מסביר אלדר. "ונוצר עוד תהליך פסיכולוגי: האירוע הזה לא התרחש בקרב. הוא היה מביש, יש בו אשמים, יש סביבו שאלות קשות".

     

    גם הניצולים העדיפו לשכוח. "לא ראינו בזה אירוע מיוחד", מודה רוסקו. "בכל פעם שהיינו נפגשים החבר'ה, גם שנים אחר כך, היינו צוחקים, לא מדברים על הפציעות או על האירוע", מצטרף שחורי. "יש רק לוחם אחד שלקח את זה יותר קשה מכולם והוא היחיד שמדי פעם היה זורק איזו מילה לגבי התחושות שלו. אנחנו העדפנו שלא לדבר על זה".

     

    כמו הבת שבע, שהחורים בה תוקנו והיא הוסיפה להפליג אחרי האסון כאילו כלום, כך גם מלחיה כיסו את הצלקות והמשיכו הלאה. גם אלדר, שחצי שנה לאחר הפיצוץ מונה לסגן מפקד הבת שבע, זוכר עדיין את ההתעלמות המופגנת של הצוות מזיכרונות האסון. "לא הבנו אז שמותר לדבר, שיש דבר כזה 'הלם קרב'", אומר אלדר. "התעלמנו".

     

    ותודה לווטסאפ

     

    אלדר, שהפך לסופר הבלתי רשמי של היסטוריית חיל הים, כתב ספרים על הכל פרט לאסון הבת שבע. "אבל האירוע הזה רבץ עליי, איפשהו בירכתיים", הוא אומר. כנראה שמים רבים היו צריכים לזרום כדי שהוא ושאר אנשי הבת שבע יעזו לנבור בפצעי האסון. ואולי הם פשוט המתינו להמצאת הווטסאפ.

     

    לפני כחמש שנים החל אלדר להעיר מחדש את זקני פלגת הנחתות. קבוצת הווטסאפ הקטנה שהקים בזמן המתנה לרופא שיניים, הפכה לרשת חברתית בפני עצמה שהולידה כנסי מחזור וחידשה חברויות נושנות. באחד האירועים פגש אלדר את בני מעין. "במשך 50 שנה אני רץ אחרי הנושא של הנצחה, זה היה אצלי אבן פינה במשך כל השנים", אומר האח השכול, שבעיקר היה חשוב לו שאמו תזכה לראות אנדרטה שתוקם לכבוד בנה ההרוג, משה. האם לא תזכה בכך, היא הלכה לעולמה לפני כשנה, אחרי שכבר חצתה את גיל 90.

     

    אלדר, אדם עם מנוע פנימי שיכול לדחוף קדימה גם ספינת משא, הבין את החשיבות שבהנצחה ולקח את ההגה לידיים. אחד הצעדים שעשה, יחד עם חבריו, הוא לאתר את כל משפחות ההרוגים, חלקן בדרכים יצירתיות למדי. "במסמכים של הצבא היו שניים שלגביהם נכתב שאין להם שארים", אומר אלדר. "הפעלנו חוקרים פרטיים והגענו אליהם".

     

    במקביל, ניהל אלדר משא ומתן מתיש עם משרד הביטחון ועיריית אילת, במטרה להקים אנדרטה שתגולל את סיפור האסון ותנציח את זכר הנספים. "זה לא היה פשוט, אבל מרגע שבעירייה הבינו שהאירוע הזה הוא חלק מההיסטוריה של אילת, הם נרתמו לעזרתנו", הוא אומר.

     

    עמותה שייסדו יוצאי חיל הים גייסה תרומות והחלה לפעול להקמת האנדרטה, בשטח שהקצתה העירייה ממש בכניסה לבסיס חיל הים. משברים שונים גרמו לעיכובים וגם שאלות סביב צורת האנדרטה נותרו בלתי פתורות. אבל לפני כמה שבועות החליטה עיריית אילת לפנות סלע ענק ששכב שנים במרכז העיר. "בדיון אצל ראש העיר הוא הציע שניקח את הסלע הזה ונהפוך אותו לאנדרטה", אומר אלדר. "הסכמנו".

     

    בשבועות האחרונים עמלים פועלים על הקמת האנדרטה, שתיחנך בעוד שבוע, 23 בינואר, 50 שנה פחות יום מאז האסון הנורא. "בשבילי, אחרי כל כך הרבה שנים, זו סגירת מעגל", אומר בני מעין. "סוף־סוף יש נקודת שאליה אנחנו יכולים להגיע, להיפגש ולדבר", אומר שחורי.

     

    לאחר שהסלע הכבד הועמס על משאית והוסע ליעדו הסופי, התברר שממש במקרה, משקלו הוא 24 טון. "טון עבור כל הרוג", אומר אלדר.

     

    "עיריית אילת רואה בצה"ל ערך עליון", אומר ראש העירייה, מאיר יצחק הלוי. "הקמת האנדרטה לזכר האזרחים והחיילים שנהרגו באסון תבטיח ששמם לא יימחה לעולם".

     

    הסלע, על אף הפואטיקה שבמשקלו, הוא פשרה. לו רק יכלו, היו לוקחים ותיקי חיל הים חתיכה מהבת שבע, ומציבים אותה בלב האנדרטה. אלא שהנחתת הענקית מונחת היום שלושה קילומטרים מתחת לפני המים: התכנונים על איגוף ימי בעומק מצרים לא יצאו לפועל לבסוף, גם לא במלחמת יום הכיפורים שפרצה זמן קצר לאחר האסון. את ההנחתה המבצעית הגדולה שלה, היחידה, ביצעה הבת שבע רק במלחמת לבנון הראשונה, לאחר שהועברה מזירת ים סוף לבסיס חיפה. זמן קצר לאחר תום המלחמה היא טובעה במסגרת אימון ירי. "כל חיל הים ירה עליה, עם כל הכלים שרק אפשר", אומר אלדר, שזכה להספיד את הבת שבע ברשת הקשר. היום מונחת גופתה המחלידה על קרקעית הים התיכון.

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 16.01.20 , 16:40