ריקוד שמימי

ההיכרות שלי עם הזרזירים - אותן ציפורי שיר שעפות בקבוצות ענק ויוצרות "עננים" בצורות שונות בשמיים - הייתה בטעות. ידעתי על קיומם, אבל לא חשבתי שהם "מציגים" גם בארץ. טיול חורפי שערכתי בדרום לפני חמש שנים הסדיר את הסוגיה כשהסתיים במפגש עם להקת זרזירים, בזמן הכי נכון לצילום. על רקע שקיעה חורפית נהדרת, בצבעים של אדום, סגול־כחול ושאריות של צהוב, הגיח פתאום למרכז השמיים גוש שחור שלא הפסיק לנוע וליצור צורות מוזרות. חלקן הזכירו לי חיות, חלקן נראו כמו לב, גל של ים ואפילו מדוזה. השילוב של תנועת הציפורים והרקע היה מושלם. כיוונתי את המצלמה ותיקתקתי עוד ועוד. מאז, בכל תחילת שנה אזרחית אני יוצא לדרום לצפות בלהקות הזרזירים ולצלם אותן.

הזרזירים מגיעים לארץ כתחנת מעבר במסעם מאירופה הקרה לאפריקה, וחונים בדרום, בנגב הצפוני ובבקעת הירדן. יש להם לו"ז יומי מסודר: עם הזריחה הם "מקיצים" משנתם על קני הסוף באחד הנחלים, וניגשים מיד למזבלה הקרובה (או לשדה הקרוב, או אף לעץ הקרוב שבו אפשר לגנוב ביצים של ציפור אחרת) לארוחת בוקר (ואחר כך צהריים וערב). בעיקרון, הם אינם בררניים ויאכלו הכל - זרעים, חרקים, צמחים, פירות. בערב הם חוזרים לקני הסוף ללינת הלילה. כך הם ממשיכים עד אמצע פברואר, ואז ממשיכים דרומה לאפריקה.

הזרזירים חיים בלהקות של מאות עד אלפי פריטים, שבהן הם מתרבים ומשיגים מזון ואיתן הם נודדים. יש לכך שתי פונקציות: אחת היא תקשורת והעברת מידע בין חברי הלהקה על מזון וטורפים שנמצאים באזור. השנייה - ולי יצא לא פעם לראות את זה מקרוב - היא יצירת בלבול וסחרור אצל העופות הדורסים שמנסים לצוד אותם. ראיתי עופות כאלה שניסו להיכנס לתוך הלהקה על מנת לצוד ויצאו בלא כלום.

הציפורים האלה הן חקייניות מוכשרות ויודעות לחקות בקולן עופות אחרים, קולות של בעלי חיים (צפרדעים, חתולים), ואם הן חיות ליד בני אדם, מה שקורה לרוב - אפילו קולות של בני אדם ומכונות.

חובבי הזרזירים מגיעים בחורף מכל הארץ למקומות הריכוז שלהן (חפשו באתר הצפרות הישראלי), פורסים מחצלות וכיסאות קמפינג ומריעים למופעי הפנטזיה בשמיים, ההצגה הכי טובה בעיר.