לא סוררים, לא ג'יהאד ולא בטיח. בלוני הנפץ ששוגרו בימים האחרונים לעבר ישראל נשלחו על ידי חמאס. יתירה מזאת, העילה לשיגור הבלונים היא משבר מדיני בין שלטון חמאס למצרים, והקשר להתנהלות הישראלית הוא מקרי בהחלט. המצרים הענישו את חמאס בגין נסיעתו של ראש הלשכה המדינית אסמאעיל הנייה לטהרן ללווייתו של קאסם סולימאני, העלו את מחירי הגז לרצועה בעשרות אחוזים ויצרו מחסור זמני. חמאס, שאינו מעז להתעסק עם המצרים, שופך בתגובה את זעמו על ישראל. כל זאת, כדי שממשלת ישראל תפעיל לחץ על המצרים ואלה יורידו את מחירי הגז. לא ברור מדוע מתעקשים במערכת הביטחון "לגונן" על חמאס ומספרים לציבור הישראלי שהבלונים שוגרו על ידי אותם "סוררים" המנסים לחבל בהסדרה בין ישראל לחמאס.

לא מדובר כאן רק בהונאה עצמית מבית מדרשו של המטה לביטחון לאומי העומד מאחורי ההסדרה עם חמאס, בתמיכה נלהבת של צמרת הצבא. יש כאן ניסיון לשווק לציבור הישראלי מציאות מעוותת, מתוך ידיעה שמדובר במציאות מדומה. כל גוף והאינטרסים שלו. המל"ל הוא גוף פוליטי המשרת את משרד ראש הממשלה, והצבא מתייחס לרצועת עזה כאל חזית משנית שלא מצדיקה מהלך צבאי.

מובן שישראל קלטה את המסר החמאסי, וכדי שסינוואר לא יכעס עלינו יותר מדי הזדרזה והעבירה בתוך יומיים 14 משאיות נושאות גז לרצועה. וכך, תוך שימוש בגלגול עיניים הומניטרי, שברה ישראל את הסנקציה שהטילו המצרים - ובצדק - על חמאס. ישראל הייתה צריכה להביע בעצמה את חוסר שביעות רצונה מהידוק הקשר האינטימי בין חמאס לטהרן, אבל ישראל של נתניהו ובנט מאתרגת את חמאס. בינתיים, המצרים, שהבינו כי הגז הישראלי עלול לשוב לרצועה ולחבל בעסקיהם, הזדרזו והעבירו גם הם 240 טונות גז נוזלי לעזה ביום חמישי - עדיין במחיר יקר, אבל יותר סביר. עכשיו יבחר לו חמאס איזה גז הוא רוצה. ואם משהו לא ימצא חן בעיניו - הוא יעניש את ישראל.

אין מילים אחרות לתאר זאת: זוהי מדיניות ביטחון מטורללת. גם הרמטכ"ל וגם ראש אמ"ן מספרים לציבור שחיסולו של איש הג'יהאד האיסלאמי אבו אל־עטא סלל את הדרך להסדרה עם חמאס. אלא שזו כנראה עוד קונספציה שנולדה מצד מומחים למיניהם באמ"ן, במשרד מתאם הפעולות בשטחים, וכדומה. בחמאס לא מכירים את הקונספציה הזאת. ישראל חיסלה את אבו אל־עטא שהיה לעומתי להנהגת חמאס, אבל גם אלה שחיסלו אותו ידעו שהוא לא הבעיה ולא הפתרון לרגיעה ברצועה. הבלונים ואיומי חמאס הם עדות לכך שחמאס לא שינה שום דבר בהתנהלותו, עם ובלי אבו אל־עטא. הבעיה הייתה ונשארה: התנהלות חמאס. כשחמאס יהיה שבע רצון ממה שהוא מקבל - הוא יירגע לפרק זמן מסוים. לא יהיה מרוצה מקצב הביצוע של ההבנות עם ישראל - הוא כבר יפגין את חוסר שביעות רצונו באש. גם הפסקת ההפגנות על הגדר היא לא רק תולדה של "ההבנות" עם חמאס. בחמאס הבינו את חוסר התכלית של המשך ההפגנות, מה גם שהמוטיבציה של האוכלוסייה להשתתף בהן הלכה וירדה וכמות הנפגעים הלכה ועלתה.

ממשלת ישראל בחרה, ביודעין, במדיניות שנועדה לפגוע ולהחליש עד כמה שניתן את הרשות הפלסטינית ברמאללה, ובמקביל לשמר את חמאס ככוח מאיים על הרשות. המטרה ברורה: להימנע מדיון על ההתנחלויות. כל עוד הרשות נמצאת בעימות מול חמאס היא תלויה בישראל. במצב כזה יכול שר הביטחון להרשות לעצמו למתוח את החבל ולהבטיח לבוחריו רשימת מכולת: החל בהכרזה על שמורות טבע בגדה, דרך פתיחת מאבק על שטחי סי, עצירת כספים, וכלה בבנייה בחברון. הכרזות כאלה, לצד המשך החיכוך עם הפלסטינים בהר הבית, הם מתכון לפרוץ עימות בגדה. החבל ייקרע. ואולי זה מה שרוצים אצלנו. √