רוב הצעירים מחכים לרגע שבו יגזרו את החוגר בבקו"ם ויצאו לחיים האזרחיים. עבור אסתר זה היה הרגע המפחיד בחייה. היא ידעה שסוף השירות משמעו אובדן קורת גג. "אני מתביישת להודות בזה", היא מספרת, "אבל היו ימים שישנתי במרינה באשדוד. כשהייתי חיילת הייתה לי קורת גג של האגודה למען החייל. שירתתי בצבא מתוך אהבה למדינה, וברגע שהשתחררתי לא היה לי היכן לשים ראש".
אסתר הייתה חיילת בודדה. היא התגייסה לצה"ל בלי גב, וביציאה לאזרחות המציאות טפחה על פניה. "עם תיק על הגב הייתי יוצאת בבוקר למשמרת כקופאית ובערב לא היה לי מושג היכן אשן. אופציית הלינה אצל חברות מהבסיס לא שרדה. כל חייל בודד שונא את הרגע הזה, של לבקש טובות כמו ארוחה חמה או לינה מחברים. המזל שלי, אם אפשר להגדיר את זה ככה, הוא שהשתחררתי מהצבא בתקופת הקיץ, אז לא ירד עליי גשם".
איך נרדמים במרינה?
"כשאת עייפה מהעבודה ומהמרוץ, את נרדמת בכל מקום ובכל מצב. העיקר לקום ערנית לעוד משמרת כפולה. הכסף הזה נדרש לי כדי לקיים את עצמי ברמה הכי בסיסית — אוכל, בגדים, תרופות. האפשרות של שכירת דירה לא עלתה אפילו בחלומות שלי".
מדי שנה משתחררים מצה"ל כ־3,000 חיילים בודדים, כמחציתם עולים חדשים והיתר צעירים נטולי עורף משפחתי. הם מבלים שנים במערכת, נותנים מעצמם באהבה למדינה. השירות, חובה ישראלית שלא כולם ששים אליה, הוא עבורם לא פעם בגדר חבל הצלה, הזדמנות ראשונה להשתלב במסגרת ולטעום חיים נורמליים.
חשוב לציין שהטענות לא מופנות לצבא, אלא להפך. במהלך השירות הצבאי המערכת דואגת לחיילים הבודדים, מקשרת אותם למשפחות מאמצות ומעניקה להם הטבות וסיוע בדיור. אבל בסיום השירות, אחרי המאמץ שהשקיעו בשירות המדינה, הצעירים נפלטים למציאות של וואקום. בלי משפחה, בלי כסף ובלי כיוון. רבים מהם צונחים לתהומות של מצוקה כלכלית קשה וסבל נפשי חמור. המדינה לא מספקת להם שום מענה, והתוצאות לא פעם הרסניות. לפני שנה יצאנו לבדוק מה מצבם של הצעירים שנלחמים על שירות משמעותי למרות הבדידות והקשיים, ולא פעם נשברים. בזמן שחלף, כך נראה, דבר לא השתנה. לאור נתוני הגיוס המדאיגים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" רק לפני כמה ימים, הפניית העורף של המדינה לצעירים שמשרתים, למרות הכל בשנייה שהם פושטים את המדים — צורמת במיוחד.
לריק הזה נכנסים אנשים טובים ועמותות. במקרה של אסתר זו הייתה עינת אושרי שפגשה אותה במרינה. "עבור חייל בודד משוחרר טרי הדרך לקורת גג ארוכה ומייגעת, לעיתים גם בלתי אפשרית. פה אנחנו נכנסים לתמונה", מסבירה אושרי. ה"אנחנו" המדובר הוא עמותת "משלי", אותה הקימה אושרי ואליה גייסה עד היום כמאה מתנדבים. "כשבדקתי מה הם הצרכים בשטח ומיהם הגופים הפועלים, הבנתי שלפני הליווי המבורך החיילים זקוקים לקיום בסיסי: עבודה, בית, ציוד, טיפול רפואי וביגוד. בזה אני מתמקדת", היא אומרת. "יש לצערי לא מעט חיילים משוחררים שלנים ברחוב. אנחנו מנסים לשמש להם כהורים".
"עינת נפלה עליי משמיים", אומרת אסתר בכנות. "הדבר הראשון ש'משלי' סייעו לי איתו היו טיפולי שיניים דחופים, שפשוט הצילו אותי. במקביל סידרו לי מקום לינה אמיתי ובהמשך גם ייעוץ והכוונה לגבי תעסוקה ולימודים", נזכרת אסתר. "בזכות העמותה למדתי שמגיעים לי חיים טובים יותר. הם הצילו את החיים שלי, נקודה".
חוץ מהחסם הכספי, אסתר מדברת על שיתוק נפשי מול היציאה ממסגרת צבאית קשיחה לחיים עצמאיים בלי תמיכה והכוונה: "הייתי במחסום גדול להניע את עצמי, מה עושים בחיים עצמאיים", היא מסבירה. "עינת ממש לקחה אותי ביד ללשכת הרווחה. מהרגע שהיא נכנסה לחיים שלי אני כבר לא לבד. גם בטעויות שאני עושה יש מישהו שמתקן".
"הייתי אבוד"
אושרי (38) מגיעה מהמגזר העסקי ועסקה בין היתר בלוגיסטיקה וייעוץ ארגוני. "מדובר, אחרי הכל, בהקמת מערך לוגיסטי עם כמה נקודות אחסון ושינוע שאנחנו עושים באמצעות המתנדבים", היא מפרטת את פעילות העמותה, שאוספת ציוד, משנעת אותו, וגם מספקת שירותי הכוונה מקצועית, טיפול רפואי ונפשי, וליווי במיצוי זכויות. "הייתי בכנסת בכמה ועדות, מהר מאוד הבנתי שאין מי שיטפל בהם תכלס ולכן הרמתי את הכפפה. אני מגייסת כספים מאנשים פרטיים ומוציאה מכיסי. עכשיו אני משיקה קמפיין גיוס תרומות כדי להגדיל את מספר המתנדבים ואת היכולת להעניק טיפולים. בשנה וחצי של פעילות כבר טיפלנו ב־608 בודדים משוחררים, והיד עוד נטויה".
גיא בן ה־24 עזב את הבית בגיל 12 בעקבות חזרה בתשובה של משפחתו. הוא מצא עצמו ברחוב, ללא אדם בעולם, והידרדר לסמים. בגיל 17 הצליח להשתקם והתגייס כחייל בודד. בעקבות אבחונו כלוקה באפילפסיה הצבא שיחרר אותו, והוא שוב היה לבד. "התגוררתי בבית החייל", הוא משחזר. "ביום ששוחררתי החיים שלי היו בזבל. דיירי הבניין בו גרתי התלוננו עליי ערב לפני יום כיפור שהפרתי את חוקי הבית, ונזרקתי לרחוב. המזל שלי מאלוהים הוא שאחד המתנדבים ב'משלי' ומנהלת העמותה ניגשו להנהלת הבניין להסביר להם שאם אני לא שם, אני ברחוב. זה לא עזר, אבל המתנדבים לא ויתרו עליי. זה הדהים אותי. הייתי בשוק".
מתנדב העמותה הזמין את גיא להעביר בביתו את יום כיפור. "משהו בחיבור אליו ואל המשפחה שלו איפס אותי. העמידו אותי על הרגליים. הם מלווים אותי ולא עוזבים, הוא אפילו עשה משא ומתן עם מנהל הבניין והצליח לשכנע אותו שהתיישרתי. היום יש לי מלווה מהעמותה שדואגת לי ביומיום, וזה לא רק הזמנות לארוחות שישי. היא הפכה את הדירה מקירות חשופים לבית. מישהו במדינה שלנו צריך כבר לקום ולתקן את החרא הזה. אנשים שנותנים את עצמם למען המדינה ומוצאים את עצמם לגמרי לבד במערכה, רגע אחרי הבקו"ם. זה אבסורד".
פעילי העמותות השונות יודעים לספר שהם נתקלים לא פעם במצוקה שעולה על גדותיה ומגיעה עד כדי ניסיונות התאבדות. האבסורד האמיתי, הם אומרים, הוא כמה גבוהים אחוזי ההצלחה והשיקום ברגע שמשקיעים מעט יחס ומשאבים בחייל המשוחרר.
יאנה שיקרוב בת ה־24 עלתה לישראל מרוסיה לבדה לפני כחמש שנים. כשהשתחררה מצה"ל, לא ידעה לאן הולכים מכאן, וגם לא איך. "אמנם התברכתי במשפחה מאמצת נפלאה, לריסה שהיא חברה של אמא שלי עוד מרוסיה ובעלה המקסים, שגם יובילו אותי לחופה בעוד חודש בעזרת השם", היא מספרת, "אבל כמשוחררת טרייה שלא מזמן הגיעה למדינה ולא מבינה עדיין מי נגד מי הייתה חסרה לי המון אינפורמציה. זה קשה ללא שפה, לבד, לברר מה הזכויות שלי. לא הרבה חיילים מבינים כמה כסף מגיע להם, בטח עולים חדשים".
באופן יוצא דופן יאנה לא הייתה זו שפנתה ל"משלי", אלא העמותה היא שפנתה אליה. "זה מדהים כל פעם מחדש לספר את זה", היא צוחקת. "בעקבות פוסט שפירסמתי בפייסבוק פנתה אליי נציגה שלהם, ומאז זה כבר היסטוריה. החיים שלי השתנו מקצה לקצה. הם עזרו לי בתמיכה נפשית ובהתאקלמות בחברה הישראלית, במסלול לימודים ואפילו בהובלה של הדירה. מעבר להכל, אני זוכה לקבל תשומת לב מעודדת, בודקים מה שלומי ומחבקים אותי. הם אפילו עוזרים לי עם ההוצאות של החתונה. בזכותם אני צועדת לחופה בראש מורם".
ישראל מסורי בן ה־24 מרחובות הוא אחד משבעה ילדים במשפחתו החרדית. כבר כנער יצא בשאלה, "החלטה שבנוסף להתגייסותי לצבא הביאה לקרע וניתוק מהמשפחה", הוא מספר. "בצבא טופלתי, אבל עם היציאה לאזרחות נאלצתי להתמודד בכוחות עצמי. הייתי אבוד". ללא כסף, משפחה או תעודת בגרות, מסורי איבד כיוון. אחרי מפגש עם "משלי" הוא סימן לעצמו מסלול מקצועי. "יש לי על מי להישען והם מכוונים אותי במקצוע שבחרתי כהנדסאי חשמל, אני משקיע בלימודים ומבטיח לעצמי בכל יום שאצליח ושיש מי שדואג לי", הוא מספר. "אנחנו נותנים את כל־כולנו בשירות הצבאי למען המדינה, ואז המדינה לא מוצאת לנכון לעזור. ביום שאחרי, אנחנו לא מעניינים יותר אף אחד. אולי המדינה מסתמכת על העמותות במקום להרים את הכפפה".
נתי בן ה־25 גדל גם הוא כחרדי, אלא שאז הוא שבר מוסכמות ונרשם לתיכון ממלכתי, ובהמשך התגייס לתפקיד לוחמה. משפחתו ניתקה איתו קשר. "שירתתי בגדוד 'נצח ישראל' גם בתפקידי פיקוד, וכשהשתחררתי לא ידעתי מהן הזכויות שלי", הוא משחזר. "מחייל מסודר נזרקתי לחיים, בודד עם עצמי, בעיקר מבולבל. 'משלי' הציגו לי את הזכויות המגיעות לי, חשפו בפניי מקצועות, מלגות וקישורים. הם שלחו אותי על חשבונם לאבחון מקצועי. היום אני עומד לסיים את הלימודים שמומנו על ידי העמותה".
"נוחתת לחיים של כלום"
הדבר הראשון שנדחק הצידה בסדר העדיפויות הוא הטיפול הנפשי, אבל לפעמים אין דבר יותר קריטי מזה. "הייתי מה שמכונה 'תינוקת בקריז' בגלל שאמא שלי חיה על הירואין", מספרת יעל, בת 22. בגיל צעיר מאוד היא מצאה את עצמה בפנימייה, חוותה אלימות מינית קשה ונשאה את כל הקשיים לבדה. "זה פצע שלא יגליד לעולם, אבל בכל זאת הצלחתי להשתקם איכשהו והתגייסתי לצבא". השירות הצבאי, היא מספרת, העצים אותה. "שירתתי כמורה חיילת ונהניתי מכל רגע של נתינה. במשך השנים אבא נגמל וחזר לבית הוריו. אמא שלי עברה תהפוכות. הקשר שלי איתה כיום במצב טוב יחסית, אבל אני לא גרה איתה. בסיטואציה כזו, מאיפה מתחילים? איך מתחילים חיים חדשים בלי הורים שיכולים לתת עצה או הדרכה?
"בימים שהייתי חיילת הרגשתי שיש לי מקום מסודר ללון, אוכל, משכורת, מסגרת — אחרי הצבא בבת אחת את נוחתת לחיים של כלום. אפס. אין מקום לשים את הראש, לא היה לי מושג על זכויות".
את הסיוע של עמותת "משלי" היא מגדירה "קרני אור": "הופנו אליי ידיים מושטות. סייעו לי לסדר דירה, לשים ראש על מיטה. רק השבוע קיבלתי שק מלא בגדים חמים כי לא היה לי כלום. שלא לדבר על הסיוע המבורך שהם מסדרים לי בימים אלו לו אני נזקקת מאוד: טיפול פסיכולוגי. אני עובדת למחייתי סביב השעון בהוסטל בחיפה ובעזרת הנתינה הזו של אנשי העמותה אני מעצימה את עצמי ונותנת לאחרים. אנחנו לא שקופים. אנחנו בסך הכל זקוקים לסיוע ולתמיכה ראשוניים כדי לעמוד על הרגליים ולהתחיל חיים חדשים אחרי הצבא". •
חיילים וחיילות משוחררים בודדים הזקוקים לעזרה מוזמנים לעמותת "משלי", חן: 058-4857445 לתרומות והתנדבות כבעלי מקצוע (עורכי דין, רופאים, רופאי שיניים, פסיכולוגים, מורים פרטיים, מתווכי דירות) ניתן לפנות בטלפון: 074-7871707 או במייל: oshrieinat@gmail.com
